“דיטה בת אדם-
דיטה נותנת מעצמה ללא גבול.
דיטה נותנת את עצמה עד שהיא מתה.
דיטה היא דמות אנושית, לבבית, חביבה. יותר מדי חביבה. עד שהיא משלמת את המחיר.
גם אני הייתי כזאת עד שנכוותי, נכוותי כל כך עד שגמלה בליבי ההחלטה. לא עוד.
לא אתן את עצמי לאנשים שלא מגיע להם. תם מזמן עידן הזה.
זה ספר שכתוב ברגישות, עדינות ופירוט על אישה עמלה, אשת כפיים שנלחמת על המקום שלה בעולם, לשרוד עוד יום, עוד שעה.
כשאני קראתי את הספר, התרגשתי מדיטה ולצד הזעם על העוול שנגרם לה, נכונה לי התחושה שיהיו עוד אנשים כמו דיטה בעולם. שיעשו מעט טוב בעולם הזה.

בנימה זו, אני רוצה לומר לאנשי סימניה תודה. החלטתי לעזוב את האתר באופן סופי. מצבי הבריאותי דורש ממני להפחית את השהות שלי כאן לחלוטין. אולי בעתיד אחזור. ככה או ככה, אל תפסיקו לכתוב.
הייתה תקופה נפלאה אבל גם תקופות נפלאות מסתיימות. בתקווה שתקופה נפלאה אחרת תבוא ותצוץ מעבר לפינה.
תודה לכל מי שקרא את סקירותיי ואני שמחתי עוד יותר לקרוא את הסקירה שלכם! הכרתי פה אנשים מקסימים.”

“את הספר דיטה בת אדם קראתי בנעורי והרושם שהוא השאיר מחלחל בתוכי עד היום ואינני איש צעיר. אני יכול לחלק את גישתי לקריאת ספרים לכל הפחות לשתיים, שהן לפני שקראתי את דיטה בת אדם ואחרי שקראתי ספר זה. היחס שלי לספרים לפני דיטה... היה מאוד נאיבי שהסתיר בחובו גם איזה פרדוכס. אם זכרוני אינו מטעני מגיל שלוש עשרה התחלתי לכתוב שירים, הגיגים ורעיונות לסיפורים שמעולם לא התגשמו מפני שלא היו בידיי הכלים לארגן סיפור ראוי מתחילתו ועד סופו, שכן כתיבת פרוזה זו מלאכה מורכבת שאי אפשר לבצעה בלי ידיעות טכניות שונות. המניע הרגשי שלי לכתוב היה קיים אך ידעתי שמשהו חסר. שתי מחשבות שונות עלו בדעתי על מנת לנסות להבין איך כותבים סיפור, ששתיהן היוו את המניע העיקרי שלי לקרוא ספרים. האחת - הייתה לי תחושה שאינני יודע כלום על העולם הזה אז מי אני ומה באפשרותי להציע ? ודרך אגב אין לי אמון בעיתונים היומיים מאז ועד היום ואני משוכנע שאין להם מה להציע לגבי הבנת העולם. המחשבה השנייה הייתה שדרך הקריאה בספרים אלמד איך לכתוב. ובכן הטלטלה העצומה שארעה לי אחרי שקראתי את דיטה ... הבהירה לי את הפרדוכס המצוי במניעים שלי לקרוא ספרים, שכן גיליתי שעד כה קראתי ספרים רבים אך האמנתי שהסיפורים הללו הם לא יותר מאשר שעשועי דמיון, לא האמנתי שהכתוב בהם הוא סיפור אמיתי וכאן הפרדוכס, שכן אם אין אלה סיפורים אמיתיים אז מה אפשר ללמוד מהם על העולם ? ספרו של מרטון אנדרסן נקסה. דיטה בת אדם נכתב ברמה כל כך גבוהה של הזדהות, מידה כל כך רבה של אמפטיה ומחויבות חברתית שזה יצר אצלי באופן דרמטי שינוי בגישה, מעתה שאלתי לא הייתה איך לכתוב ספרים, אלא איזה ספרים ראוי שיכתבו. הספר הזה עורר אצלי באופן מאוד חד את הכלים לזהות – האם הסיפור מבוסס על מציאות ? האם הסופר בקיא בנושא עליו הוא כותב ? מה המניע של הסופר להגיש בפני הקורא את סיפורו ? מאז קראתיו גם חידדתי את יכולתי לזהות דימויים איוש חפצים, משל ונמשל ועוד. מעבר להתרגשות הגדולה שאחזה בי לכל אורכו של הספר דיטה בת אדם, חשבתי שהלוואי ויכתבו עוד ספרים כאלה. בימים אלה העמוסים עד צוואר בציניות, בכוחנות, בריב ובמדון אני סבור שכדאי להיזכר בדברים האמיתיים והפשוטים של החיים עם ספרו של מרטון אנדרסן נקסה דיטה בת אדם.”

“לפני שלוש שנים ביקרתי את סבא שלי, ודיברנו מעט על התרבות הדנית שנחשפתי אליה מעט שאותה התקופה.

הוא סיפר לי על סופר, אנדרסן נקסה - שהיה בין הראשונים להעביר את מוקד העניין של ספרות יפה - מחייהם של עשירים ובני אצולה - אל הרחוב, הפועלים, העניים. צפינו ביחד בסרט "פלא הכובש".

בדרך לתחנה המרכזית, ובאופן אירוני דווקא בכיכר דניה בירושלים - עצרתי לעיין מעט בדוכן ספרים יד שניה. וממש תוך שניות קפצה אל עיניי הכריכה העייפה של מהדורת 1952 של הספר "דיטה בת אדם" בהוצאת ספרית פועלים.

ולמרות שהספר אינו מצטיין בעלילה סבוכה, הוא מצטיין ברגישות, טוב לב, אהבת אדם. ליוויתי את דיטה בדמעות בשנות התבגרותה, בחייה הקשים. ולא יכולתי שלא להתרגש עימה מזיוו של העולם ומטובם של אנשים פשוטים. היתאהבתי בקלות באישה הצעירה הזו שהקדישה את חייה למען אחרים.

כמה אמהות-דיטה, צעירות ומבוגרות, חיות ביננו ? כמה הם הכוכבים הדועכים אשר החברה שלנו רומסת בעפר ?

אני מביא מעט מדברי הפתיחה של הספר, שריגשו אותי עד מאוד:

"מנהג הוא בעולם לתלות יחוסו של אדם ביכולת שבידו למנות את אבותיו ואבות-אבותיו לדורותיהם. הואיל וכך, בדין הוא לתלות שלשלת היוחסין של דיטה בראש האילן. היא התייחסה על אחת המשפחות הגדולות בארץ - משפחת-אדם....

בענף זה של המשפחה אנו מוצאים את התכונות המובהקות של המשפחה: שתי עיניים וחוטם באמצע הפנים; פה היודע לנשוק ולנשוך, וזוג אגרופים שהשכילו להשתמש בהם כהלכה. מלבד התכונות האמורות, דומים היו צאצאי המשפחה איש לרעהו בזה שטובים היו מהנסיבות שבהן שרויים היו. בכל מקום ומקום ניכרים היו בני משפחת אדם במידותיהם הרעות שיסודן בסיבות מפורשות, בעוד שלמידותיהם הטובות לא היו כל הסברים שהם: מבטן ולידה טבועות היו בהם."”