את הספר דיטה בת אדם קראתי בנעורי והרושם שהוא השאיר מחלחל בתוכי עד היום ואינני איש צעיר. אני יכול לחלק את גישתי לקריאת ספרים לכל הפחות לשתיים, שהן לפני שקראתי את דיטה בת אדם ואחרי שקראתי ספר זה. היחס שלי לספרים לפני דיטה... היה מאוד נאיבי שהסתיר בחובו גם איזה פרדוכס. אם זכרוני אינו מטעני מגיל שלוש עשרה התחלתי לכתוב שירים, הגיגים ורעיונות לסיפורים שמעולם לא התגשמו מפני שלא היו בידיי הכלים לארגן סיפ

דיטה בת אדם-
דיטה נותנת מעצמה ללא גבול.
דיטה נותנת את עצמה עד שהיא מתה.
דיטה היא דמות אנושית, לבבית, חביבה. יותר מדי חביבה. עד שהיא משלמת את המחיר.
גם אני הייתי כזאת עד שנכוותי, נכוותי כל כך עד שגמלה בליבי ההחלטה. לא עוד.
לא אתן את עצמי לאנשים שלא מגיע להם. תם מזמן עידן הזה.
זה ספר שכתוב ברגישות, עדינות ופירוט על אישה עמלה, אשת כפיים שנלחמת על המקום שלה בעולם, לשרוד עוד יום, עוד שעה.
כשאני

לפני שלוש שנים ביקרתי את סבא שלי, ודיברנו מעט על התרבות הדנית שנחשפתי אליה מעט שאותה התקופה.

הוא סיפר לי על סופר, אנדרסן <mark>נקסה</mark> - שהיה בין הראשונים להעביר את מוקד העניין של ספרות יפה - מחייהם של עשירים ובני אצולה - אל הרחוב, הפועלים, העניים. צפינו ביחד בסרט "פלא הכובש".

בדרך לתחנה המרכזית, ובאופן אירוני דווקא בכיכר דניה בירושלים - עצרתי לעיין מעט בדוכן ספרים יד שניה. וממש תוך שניות קפצה אל עי