גם אני כמוכם שמעתי אודותיו והיו לי ציפיות דיי גבוהות לגביו. אבל המקום של ציפיות הם כנראה רק על הכיסויים של המיטה ותו לא.

אומר רק את האמת, אני מאוד מעריך ספרים שכל כך הרבה אנשים אחרים אוהבים וקוראים ושזה נוגע אליהם באופן אישי כל התוכן העלילה. זה לא דבר מובן מאליו לכבוש לבבות כה רבים של כל כך הרבה אנשים שונים , אני מאוד נוטה לחבב סופרים כאלה.

אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר נתתי לו את כל הקרדיט שאפשר ואת כל הסבלנות שיש בי, ולמרות הכל הספר איכזב אותי לגמרי. הפסקתי לקרוא אותו באמצע וטוב שכך כי אם הייתי ממשיך וקורא אותו ונשאר עם אותו הרגשה אחרי כל המסע הזה אז באמת הייתי מרגיש רע. אני לא יודע אם אפשר "להפיל את האשמה" על הסופר או אולי בתרגום, ייתכן מאוד שהספר בספרדית הרבה יותר מוצלח זה ממש לא יפליא אותי אבל אני מדבר רק על הגירסה בעברית, שהיא ובואו נודה כתובה בצורה לא ממש קריאה.

מרגיש לי כאילו אני קורא מתוך איזה יומן מסע שלא ממש נכתב עבורי אלא כאילו איזה מישהו כתב דברים בינו לבין עצמו כדי שאף אחד לא יוכל לקרוא ולהבין. לא התחברתי לדמויות, לשמות שלהם, לעלילה, ניסיתי מאוד להתחבר לתקופה ולמקום אבל זה פשוט לא זה. אני לא מסוגל לקרוא ספר שאני מרגיש שהוא כתוב בצורה מרושלת לא אמיתית לא כנה אלא מאולצת ולא טבעית, וההרגשה הזאת רק הלכה והתעצמה ככל שהמשכתי להתקדם בספר עד שזה הכריע אותי...

ממש לא ממליץ לאנשים לקורא את הספר הזה בטח לא את הגירסה העברית, אבל מצד שני זה רק מה שאני חושב ואפשר לראות שרבים אהבו אותו ככה שכדי לקחת את הביקורת בערבון מוגבל

בתור אחד שמאוד אוהב היסטוריה ומתיימר להבין דבר אחד או שניים בהיסטוריה יהיה מאוד לא אובייקטיבי מצידי לתת ביקורת על הספר שעוסק בהיסטוריה באותה מידה מידה שמכור לסוכר יתן ביקורת על ממתק כלשהו "מן הסתם הכל טעים בעיניו"...אז מה הטעם בביקורת בכלל?<
אז זהו שאני אנסה להיות הכי אובייקטיבי שאני יכול ולתת ביקורת גם לאילו שלא חובבים היסטוריה במיוחד.

אני לא מכיר הרבה אנשים שמפגישים בצורה כל כך טובה בין היסטוריה לבין רלוונטיות לחיינו בזמן הווה. הררי עושה זאת בקלות באלגנטיות בבהירות וזו אחת מנקודות הכח בספר הזה שמושך כל כך ומצית את הסקרנות ואת הרצון לידע גם באלה שאין זה טבוע בהם. הוא עושה זאת בעזרת מקרים שקרו בעבר, דוגמאות, משלים וטיעונים שמבוססים על היגיון ולא משתמש בכל מיני סיסמאות גם אם זה לא הכי נוח לנו לשמוע.

הוא פורס את התהליכים שהניעו את ההיסטוריה תוך כדי זה שהוא עוצר מפעם לפעם מספר על המחלוקות על התיאוריות על מה שחשבו היסטוריונים בעבר לבין מה שחושבים היסטוריונים וחוקרים היום על גישות שונות תוך כדי זה שהוא ניזהר עד כמה שהוא יכול להיות אובייקטיבי (דבר שמאוד קשה להיסטוריונים והוא מודה בכך) הוא מציג את נקודות התורפה של ההיסטוריה אל מול יתרונותיה.

לא מעט הוא חורג מעבר לגבולות ההיסטוריה ונוגע בתחומים כמו כלכלה אנתרופולוגיה ארכיאולוגיה ביולוגיה פסיכולוגיה ואפילו פילוסופיה. ונוגע בהרבה שאלות שהיסטוריונים לא אוהבים לעסוק בהם כמו שאלות של אושר ומוסר ואף מנסה לענות עליהם כמיטב יכולתו.

לא משנה כמה אנסה להיות חריף או למצוא חסרונות בספרו של הררי הם יהיו מתי מעט לעומת נחשולים של יתרונות שנשפכים מכל עמוד (ורוב החסרונות יהיו יחסיים וקטנוניים) דבר שניכר בגל האהדה האדירה שהוא זוכה לה מקוראים נלהבים וסטודנטים להם הרצה. ולא בכדי הוא הופך תחום אפור ומשמים למרתק מסקרן ורלבנטי כל כך.

לא משנה כמה בקיאים אתם חושבים שאתם בהיסטוריה כמה דעותייכם על חייכם מיושבות וכמה ביטחון יש לכם בדברים שאתם מאמינים שאתם מכירים ועל איך אתם תופסים את העולם וחושבים על המציאות ועל איך שדברים קראו לנו בהלך ההיסטוריה. בכל עמוד ועמוד צפויים לכם שלל נרחב של עובדות שלא ידעתם. דברים שהאמנתם בהם שלמעשה אין להם אחיזה במציאות, דברים סותרים שאתם מאמינים בהם ולא מסוגלים לשים לב אליהם, שאלות שלא חשבתם עליהם או ששאלתם ולא מצאתם תשובה הכל מופיע ברור ומסודר על הדף לפי פרקים ומחולק לנושאים תוך כדי הפרקים הוא מלמד עולם מושגים שלם שמתעבה ככל שמתקדמים קדימה ומקל על ההבנה של הספר לכל הפרקים יש נקודות חיתוך בהם הנושאים משתלבים זה בזה ולא פעם הוא דן בכך. בעייני זה לא פחות מרתק מהעלילה הכי טובה שאתם מסוגלים להעלות על הדעת. ורבים שקראו כבר יסכימו איתי (אני מקווה).

אל מול העובדות מוצגים רעיונות ובעוד שעם העובדות דיי קשה להתווכח כי בסך הכל מדובר בקונצנזוס בקרב רוב החוקרים ואנשי המדע (מבלי להתפלסף שלא לצורך בשאלה על טיב הקונצנזוס המדעי כי כמו שאפשר לערער את הקונצנזוס המדעי אפשר בקלות רבה לא פחות לערער את טיב הביקורת עצמה ובראשה המבקר המתפלסף בכבודו ובעצמו שגם הוא לא חסין מ"ערעור על טיב הביקורת שלו עצמו") הרעיונות זה כבר עניין אחר כי הם קשורים בצורה הרבה יותר הדוקה עם פרשנות אנושית כל אחד רשאי להאמין במה שהוא חושב לנכון כל עוד הוא לא בוחר להתעלם מעובדות. אני באופן אישי התחברתי עם הרבה רעיונות למרות שרובם דיי קשים לעיכול לרובנו. קשה לי להגיד שהררי לא מושך לכיוון מסויים כי הוא אכן מושך קשה לי להאשים אותו משתי סיבות אחת הוא עוסק בהיסטוריה והשניה הוא בנאדם בשר ודם ואנחנו לא יכולים להיות אף פעם לגמריי אובייקטיבים. אבל אנחנו תמיד יכולים להשתדל :)

לנסות לנתח ולתאר את מה שהררי כותב בצורה יוצאת מן הכלל יהיה כמו "לקלקל מתכון מעולה שכתב ע"י שף גדול בניסוח ובטיפים של חובבן" לכן כל מה שיש לי להגיד זו החוויה האישית המאוד טובה שלי מהקריאה של הספר.

טוב אם אתם אוהבים היסטוריה סקרנים או סתם אוהבי ידע אתם פשוט מוכרחים..
אם אתם לא, תנסו לקרוא!: היחס בין הסיפוק האפשרי מההנאה העצומה שבקריאה לעומת הטרחה הזעומה שבאי התחברות לספר הוא מגוחך...

עושה דווקא רושם של ספר נחמד הספר הזה, לא ארוך מידיי לא חופר מידיי,מילים יפות, כותב כמו שצריך מה כבר יכול להשתבש?

דבר ראשון מדובר בספר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומי שלא בראש שלו עוד סיפור יהודי-גלותי זוכה אוסקר שלא יתאמץ במיוחד. דבר שני שמאוד הפריע לי זה שהעלילה מתקדמת באיטיות אדירה ובחצי הראשון של הספר כמעט ולא קורא כלום, רודי ואמו נוסעים להם להנאתם מאיזו עיירה קטנה ליד וינה שבאוסטריה אל איזור כפרי נידח על גבול פולין-אוקראינה תוך כדי המסע הקטן שלהם מהעיר לכפר, לאט-לאט (אולי אפילו לאט מידיי) עולים קווי דמותם של הדמויות יחד עם סיפורים מעברם וגם סיפורים שמבררים את פשר המסע שלהם.

מצד שני הכתיבה באמת טובה ואין ספק שהסופר עושה את עבודתו נאמנה תוך כדי זה שהוא מחלק את הספר לפרקים קטנים בצורה מאוד נוחה לקריאה, ובכך גורם לשיעמום בתחילת הסיפור להיראות מעט פחות גרוע. הספר עוסק בנושא מאוד מאוד לא אטרקטיבי ואפילו אפור הייתי אומר (למרות שהוא עשוי להיות טעון) וזה בעצם האנטישמיות, היהודים בגולה, אופיים של היהודים, האם יש סיבה לשנאה כלפיהם? וגם מבלי לשים לב בנוסף לכל הצרות הללו גם יחס בין אם חד הורית (שהתחתנה עם נוצרי, לא עליינו!) לבין בנה. הייתי אומר שזה ספר נחמד ליום השואה ולא יותר.

למזלינו הספר הזה קצר יחסית, וגם מציב במהלך הסיפור (אם כי מעט) מספר שאלות ומדגים אותם גם בסיטואציות בנושאים כלליים כמו אמונה באלוהים כנגד אתאיזם. הגיון כנגד אימפולסיביות. חיים בעיר לעומת חיים בכפר. צירוף מקרים לעומת גורל ועוד דברים שגורמים לספר להיות בסך הכל ספר בסדר.

לקראת סוף הספר העלילה מתחילה להתקדם בקצב הרבה יותר טוב, עד שהיא נעצרת לחלוטין בסוף הספר (!?!).
הספר לא טומן בחובו דברים שאי אפשר היה להסתדר בלעדיהם. כמו שאמרתי הוא נחמד בשביל להעביר מעט זמן, או בשביל להתחבר קצת יותר ליום השואה. אבל כמו עטיפתו הוא אפור לוט בערפל וסופו תמוהה.

יש קרוב לאינסוף ספרים בעולם ויש כל כך מעט זמן לקרוא אותם...
לא כדי להתמקד בטובים שבהם?

רק אם אתם ממש חייבים, אם אתם רוצים ספר טוב באמת המשיכו הלאה - טעיתם בכתובת.

חבל שאי אפשר לעשות ביקורת על חצי ספר אחרת היא היתה מקבלת ממני ציון מעולה.
אבל בגלל שמדובר בספר שלם צריך לשכלל את הציון (בין 2 וחצי ל3 בערך)...

צריך להיות מאוד רדיקלי כדי להסכים עם המחברת כל הזמן לכל אורך הספר. ואם אתם מסכימים לכל מה שהיא אומרת אתם נמצאים במקום אולי הכי קיצוני על הקשת. אני לא מציע להיות בשום קשת של דעות במקום הכי קיצוני...לפחות אני לא יכול לחשוב על אחת כזאת כרגע.

אבל למרות כל הדברים האלה ולמרות הקיצוניות של המחברת, אני לא אומר שאין בחלק מהדברים שהיא אומרת דברי טעם. ואני לא חושב שהיא כותבת לנשים בלבד, בחלקים מסויימים התחברתי מאוד. ומאוד אהבתי חלק מהאנלוגיות וההשוואת שהיא עושה בספרה. וגם את הדמויות והציטוטים שהיא מביאה כדי לחזק את טיעוניה.(בעיקר את לב טולסטוי ואת יצירותיו)
הבעיה שההרגשה הזאת נגמרה לי באמצע הספר.

אנדריאה דבוקין, מבקרת את עולמינו ואת תפיסותינו. את מעמדה של האישה ואת היחסים בין גברים ונשים כולל יחסי המין בינהם, ובניגוד למה שזה נראה זה לא השתלחות חסרת רסן והיגיון במין הגברי תוך האשמות חוזרות ובלתי פוסקות שמצבם העגום של הנשים בחברה הוא תוצאה של היחס הגברי, כמו שהרבה פמיניסטיות נוהגות לעשות. דבר שאינו אובייקטיבי ונובע משנאה ומרגשות ולא מהיגיון.
(אין דבר כזה שמשהו גורם לכל התחלואים בעולם).
כדי להתרחק שמאנשים שטוענים שמשהו הוא "שורש כל הרוע" כמו שמטיפים דתיים אוהבים להגיד.

חלק מהביקורות מופנה גם לנשים עצמם, והיא מנסה להיות הוגנת עד כמה שהיא יכולה. ולהגיד את המציאות כפי שהיא באמת. דבר אחד אפשר להגיד עליה היא לא מפחדת להגיד את העובדות, והיא לא פוחדת לטפל בהם. בנוגע לעובדות אני מסכים איתה באופן כללי. הבעיות מתחילות לצוץ להן כמשמגיעים לפרשנות...

אני חושב שברגע שמסכימים עם העובדות, אפשר להסכים עם חלק מהפרשנות שהיא מציעה. כל אחד יעשה כטוב בעיניו. אני לקחתי כמה דברים אני חייב לציין. בחלק השני של הספר זה כבר היה הרבה יותר קשה, וההתנגדויות לכתיבה שלה רק הלכו וגברו, דבר שאף מנע ממני מלסיים את הספר.

אם לקרוא אותו? אני חושב שכן. אני לא מכיר הרבה ספרים שהכל בהם הוא טוב, או הכל בהם הוא רע.
בכל דבר אנחנו תמיד מתבקשים לברור בין האמת לבין התפל. לבין השקר לבין הדברים החשובים. גם פה אותו דבר.
אם לקנות אותו, זה כבר שאלה אחרת. אני חושב שבסכום כסף של ספר, עדיף לקנות ספר. ולא חצי ספר.

באמת אחד הספרים המפתיעים ביותר שיצא לי לקרוא, לא הרבה שמעו עליו הוא גם לא כזה מפורסם. אם כבר בחרת לקרוא ספר כזה, כניראה שהוא נכפה עלייך באיזה טיול או טיסה, שלא הצלחת למצוא משהו יותר טוב ממנו. או שמישהו דחף אותו אלייך ליד בכח, לא חשוב מה יו ניים איט...

זה מסוג הספרים שאתה לא מצפה מהם לכלום. הספר המקור הוא ספר טוב מאוד, על כתב היד הכי מעניין ומסקרן שהרבה אתרים ותיאוריות וקשרים מנסים להסביר אותו ואת האיורים שלו ו0 תוצאות בינתיים. אף גוף לא הצליח לפענח את אותו כתב יד שעליו מבוסס בעצם כל הספר כתב היד נקרא צופן וויניך (יש כאלה שכותבים וויניץ') בכל מקרה זה רק גורם למסתורין סביבו ולעניין ממנו להרקיע שחקים.

כתב היד וויניך הוא אכן תופעה מעניינת וחובבי התיאוריות למינהם והמסתורין ישמחו להעמיק ואף להתעניין בו בלי שום קשר לספר שהוא מסוגת הסיפורת ולא ספר מדעי בכלל. בחירת הנושא בסיפור היא הגרעין והמנוע שגורם לספר הזה להיות כל כך טוב גם אם בוחנים אותו באותה קטגורית מותחן שאליה הוא שייך.

הספר מזכיר מאוד את הסגנון של "צופן דה וינצ'י" וקוראים שאהבו את צופן דה וינצ'י וחיפשו בנרות (וללא הועיל כמובן) המשכים בדוגמת מלאכים ושדים. יש לי חדשות בשבילכם. זה הספר בשבילכם (האח האבוד של צופן דה וינצ'י).

אבל ופה גם טמונה ההפתעה הגדולה שציינתי בהתחלה מדובר בהפתעה נעימה מאוד, הספר וזאת לפי דעתי מתעלה מעל צופן דה וינצ'י ואף מבצע תיקון מסויים בהתנהלות של העלילה. הרי אני בעצמי רק חושב שצופן דה וינצ'י הוא ספר בינוני אז למה שאמליץ על משהו שהוא אותו דבר?

ופה השינוי הגדול. 1 הגביע הקדוש של דן בראון הוא לדעתי לא מושך כמו צופן וויניך. 2 האשליה של המחבר בספר הזה הרבה יותר שלמה, גמורה ומלוטשת והחוויה שהוא מציע במהלך הקריאה ולא רק במהלכה אלא גם בסיום (המצויין) ואחריו הם תחושה הרבה יותר טובה מאותה חוויה שלא כולנו אהבנו בספר של בראון.

לסיכום מאוד ממליץ גם למי שאהב את דה וינצ'י וגם למי שהתאכזב מדה וינצ'י (מהסיבות שציינתי) שניהם צפויים להנות מהספר, חובבי הרפתקאות ומסתורין זה הספר בשבילכם לגמרי

סיפורי התנ"ך ממש לא בנויים לתבנית ההוליוודית של סרטים ושל ספרים רבי-מכר. בגלל זה אין הרבה סרטים על סיפורי התנ"ך (ואם כבר עושים, משנים שם עשרות פרטים עד שהסיפור כבר לא דומה למקור). בניגוד למיתולוגיה היוונית שהיא "בילד-אין" במובן הזה. כניראה שסופרי המקרא צפו שהתנ"ך יהיה מספיק מפורסם בזמנינו וידעו שלא יצטרכו "למכור" את הסיפורים מחדש לקהל.
אתם יודעים מה כניראה שהם צדקו.

הכח של סיפורי התנ"ך זה שהם מועברים אלינו מגיל צעיר מאוד. ואנחנו כל כך רגילים אליהם ולמה שאנשים סיפרו לנו עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב לסתירות שיש בהם. רובינו המוחלט מאוד לא ביקורתי כלפי הסיפורים הללו. לא שופט אותם, לא מתייחס למידע שחסר שם, לאלמנטים האגדתיים שבהם, לחוסר המוסריות של דמויות מסוימות. אם היינו נותנים לאדם בוגר שמעולם לא קרא את התנ"ך לקרוא אותו, כל הקשיים היו נחשפים. אבל כמו שאמרתי כמעט כולנו מכירים את הסיפורים מגיל צעיר בין אם אנחנו דתיים או חילוניים.

עכשיו בחזרה לעניינו. יוכי ברנדס כותבת מאוד יפה, ומאוד נעים וכיף לקרוא את הסיפור בגלל זה. יוכי מכירה את הקשיים שיש בסיפורי מלכים בגלל כל ההיבטים שציינתי קודם. והיא מנסה לפצות ע"י מידע נוסף שבחלקו נשען על סיפורים שהועברו בע"פ במשך הדורות וחלקם פרי דימיונה. בכל מקרה התוצאה מאוד נעימה. כי מצד אחד היא לא הלכה רחוק מידיי ובסך הכל התעסקה ברוב במה שידוע לנו מהמקרא עצמו, אך זווית ההסתכלות מעט שונה ממה שמקובל.

לדעתי 2 הדברים העיקריים שהיא מתעסקת בהם שלצערי רק עם אחד מהם אני מסכים. הראשון זה מעמדה של האישה בתנ"ך. לצערי בתקופת התנ"ך מעמדה של האישה היה מחפיר וזה ניכר בהרבה סיפורים, ואין זה משנה אם הם התרחשו או לא.רוח התקופה משתקפת בהם היטב. (לדוגמא סיפור בת יפתח- שופטים יא', ל'-מ'.הכנסת האורחים "המיוחדת" של לוט- בראשית פרק יט'). אין ספק שהיו כמה נשים משמעותיות במקרא, אבל המקרים הללו ספורים וברוב המקרים האישה לא הרוויחה את מעמדה אלא קיבלה או ירשה אותו. בכל מקרה כמו שאמרתי יוכי מנסה לשווא לתקן את היחס לנשים בתקופת המקרא וכדי לשנות את זה צריך פשוט לשקר, להתעלם מהעובדות או לעצום את העיינים.(לא צריך ללכת עד תקופת המקרא בשביל להבין את זה, בימי הבינים עת הנצרות הלעיטה את צילה על אירופה שם שרפו מכשפות כל שני וחמישי. ולא, גם בימינו אפשר לראות את היחס לנשים בעולם המוסלמי שאגב דיי דומה ליחס בתקופת המקרא לנשים בגלל שמדובר באותו איזור גיאוגרפי. כמו אלא גם היחס בחברה החרדית לא הרבה יותר טוב. מן הסתם ככל שננוע אחורה בזמן היחס לנשים רק הולך ומחמיר) אין מה לעשות ככל שהחברה דתית יותר ואין זה משנה באיזו אמונה מדובר מעמדה של האישה נסוג לאחור.

אבל דווקא בנושא השני אני מאוד מסכים איתה. יוכי כמוני קראה את סיפורי המקרא והתאהבה בשאול שהוא לדעתי אחת הדמויות היפות והמוצלחות בתנ"ך. אבל היא ראתה שהיחס אליו במקרא וגם בספרות חז"ל הוא כמו למוקצה וממש לא בצדק. בספרה שהוא פרו שאולי לחלוטין היא מנסה "להחזיר עטרה ליושנה" ולתקן את המעוות ולשים את הדברים על השולחן ואף לתת להם הסבר שמניח את הדעת (אבל הפעם בלי שקרים בלי תעמולה בלי להוריד עובדות פשוט לספר את האמת) אני לא רוצה להרחיב פה את הדיון כי אם אתם מתכוונים לקרוא אני לא רוצה להרוס לכם.

באמת שאני יכול לדבר שעות על הספר הזה ואני בעיקר אגיד עליו דברים טובים. אבל אני לא רוצה לכתוב 7 דפים. אני רק יגיד 2 דברים שקצת הפריעו לי. אחד זה שהדמויות הגבריות לעיתים קצת פסיביות מידיי (שלמה, בניה, פלטיאל) ולעיתים גם נשיות מידי (שלמעם ואיתיאל בעיקר) לדעתי קצת קשה לה להיכנס לראש הגברי, ולעיתים מחשבות ודיאלוגים בין גברים בעיקר נראים מעט מוגזמים מידי פעם. בעוד שהדמויות הנשיות אקטיביות, חזקות (בת שבע,מיכל,אבישג,ריצפה) וגם הרבה יותר שלמות (ולפעמים זה נראה מגמתי מידיי).
הדבר השני זה שבגלל שזה סיפור מקראי הסוף ידוע לקורא, ונוצר למחבר אתגר אמיתי לשמור על הגחלת של הסיפור, על המתח, ועל השיא ודחות אותו הכי קרוב שאפשר לסוף. מה שגורם לשיא של הסיפור להגיע מוקדם מידיי לטעמי (בשליש האחרון של הסיפור) וכשזה מגיע נוצרת ירידה מתונה עד לסוף. ולקורא נוצר "נפילת מתח", אבל אני מודע שזה לא דבר פשוט במיוחד שמודבר ברומן היסטורי/מיתולוגי, שסופו ידוע. בעוד שהפתיחה מהצד השני היא ארוכה מידיי, ויהיה אפשר לקצר קצת.

אבל גם כל הביקורת הזאת לא גורמת לספר להיות פחות טוב. כי באמת כדי לקרוא אותו, גם מי שלא אוהב או מכיר את סיפורי המקרא. וגם קוראים דתיים שקנאים לסיפורי המקרא אליהם הורגלו יכולים להנות אם קצת יפתחו את הראש. כי בסך הכל אין פה סילוף או סתירה של הטקסט המקראי, אלא פשנות חדשה לטקסט בסגנון מודרני בעיינים נשיות ופרשנות זו לגיטימית ואף טובה כמו כל פרשנות אחרת.

שווה קריאה

לא פשוט לכתוב על ספר שכבר נאמר עליו הכל. כולם דיברו כבר בשיבחו ואמרו כל דבר , וכנ"ל לגבי דברים שליליים. אפילו יחוס של השפעה הרסנית על החברה ועל הנוער, כולל הסתה לרצח (אפילו שני מתנקשים מפורסמים טענו שהושפעו ממנו - המתנקשים של ג'ון לנון ורונלד רייגן). ואני חושב שביקורת מסוימות עשויות להיות מרושעות, אבל אין ביקורת "קטלנית" מזו.

קראתי את הספר שהייתי בצבא (בערך לפני 5 שנים) ואני חייב לציין שממש אהבתי אותו, ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בימיי חיי. הכתיבה בספר היא טובה מאוד, ואחרי ש"נכנסים לראש" של המחבר הספר זורם לחלוטין עד הסוף בקצב לא רע.

הספר אכן, מדבר יותר לצעירים, בגלל שיש בו סוג של מרד כזה נגד הממסד. שמתאים מאוד ל"מרד הנעורים" הנחווה לאחר סוף תקופת הילדות העליזה. יש תחושה אותנטית שהמחבר נותן לקורא, משום שסופרים רבים בכתיבתם מחוייבים לערכים מסויימים, ולכן "נזהרים" בכתיבתם לא לחרוג מהם, ונוצרת לעיתים תחושה מלאכותית כזאת, כאילו ש"לא מספרים לך משהו...". אך בספר הזה נדמה כאילו הסופר לא מחוייב לשום ערכים מסויימים, (ש"אין פרות קדושות" והכל עומד לביקורת). וזה ניכר בסגנון הכתיבה המיוחד, ודרך בחירת המילים המחבר יוצר תחושה שהוא מדבר בשפה שלך, שהוא לא מתחסד ולא מתייפיף. ובאמת אומר את מה חושב ללא "מכבסת המילים" הרגילה שאנחנו מכירים מסופרים מסויימים.

כולם עוברים את תהליך ההתבגרות שהולדן עובר למול ענינו ורבים מרגישים חלק ממנו, כאילו שהוא מדבר בשמנו. התחושה של הזיוף של החברה לא נעלמה והיא עדיין קיימת אצלנו בנפש, ולעיתים אף צצה בתקופות מסויימות ומגיעה לשיאה כאמור בעיקר בגיל הנעורים. הספר מעביר בצורה מדוייקת את הבדידות וחוסר ההבנה שנערים רבים חווים מצד משפחתם והממסד.והריקנות וחוסר התכלית של החיים המודרנים בתקופתנו (כאילו שיש אינסוף אפשרויות בחירה בחיים - יותר מידיי ואף בחירה היא לא "אמיתית" ממש וזה מתסכל עד כאב). אני חושב שהמחבר הצליח לתפוס את תמציתו של משבר הנעורים בחברה המערבית שלדעתי עדיין רלוונטי לימינו.

אני לא יודע למה. אבל הספר תמיד עושה לי קונוטציה של הסרט האהוב "נהג מונית" עם רוברט דה נירו. שגם בו יש תחושות ניכור וריחוק מאוד חזקות מהחברה, יחד עם המראה של הרחובות האפורים של ניו יורק שנדמה כאילו נבנו כדי לגלם את בדידותו של טראוויס שבניגוד להולדן, הנער הוא כבר אדם בוגר (לפעמים אפשר לתהות ולחשוב שמדובר באותו הולדן שהתבגר). לא הייתם מצפים מהולדן שיגיד לנוסע מזדמנת למוניתו "כל העיר הזאתי מלאה בטינפת וזוהמה, אני בקושי מצליח לסבול זאת, העיר הזאת צריכה ניקיון יסודי. לפעמים אני יוצא החוצה, ומריח זאת, ואני מרגיש כאב ראש כל כך חזק שפשוט, בא לי להקיא....צריך לשטוף הכל במים...עד היסוד!"

תחושת הגועל העצומה נגד החברה "שמשהו פשוט מקולקל", גרמה לי לזיעה קרה וצמרמורת ותחושת אי-נעימות בגוף. אבל שוב זה רק אני...
וגם פה או שהתחברת ואהבת או ששנאת אותו. אבל בכל מקרה גם הספר וגם הסרט לא יכולים להשאיר אותך אדיש.

פשוט ספר מצויין ...(לא רק לבני העשרה הנחמדים)
במיוחד למי שאהב את "נהג מונית" של סקורסזה

כל כך הרבה ביקורות, לא יודע מה כבר אני יכול להוסיף חוץ מלהגיד את דעתי. מאוד התרגשתי מהספר שהוא רק יצא. היה המון רעש סביבו, לא היה מישהו שלא שיבח, והספר נראה מבטיח בהחלט...

את רב המכר המפורסם של דן בראון אני בוחר לחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא החוויה מהספר תוך כדי הקריאה בו: אני חייב להודות כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, מאוד נהנתי. בכל רגע נתון רציתי לדעת מה קורה בדף הבאה, עלילת הספר היא דומה מאוד למין "רדיפה", או "מירוץ" אפילו. כלומר יש תחושה חזקה מאוד שכל הזמן משהו עומד לקרות בהמשך וזה גורם לריגוש (מה שלצערי מתברר כאשליה כשמגיעים לסוף)

הבעיה בספר היא כשמפסיקים לקרוא אותו. ש"המירוץ" נגמר, ואין יותר "מרדף" ו"בריחה". שמסתכלים לאחור. זה השלב שהאשליה מתנפצת. שלא צברת שום ידע מיוחד בעקבות הספר, שחלק גדול מהספר רחוק מאוד מהמציאות. שתכלית כל ה"מרדף" הזה היא בעצם להסתיר את העבודה שהמלך הוא עירום. שצופן דה וינצ'י הוא פחות מרגיש כמו אהבה, ויותר דומה לסטוץ של לילה אחד; שבאותו הרגע זה מרגיש אמיתי ונכון וזה מסעיר. אבל יום אחרי הכל נראה מבולבל, שגוי ושקרי.

זאת תחושה איומה, אתה מרגיש מרומה. אתה מרגיש שהסיחו את דעתך במשך כל הזמן. שהזדהת עם רוברט במשך העלילה הרגשת חוכמה, כשהזדהת עם סופי הרגשת תשוקה. אבל כשסגרת את הספר, הבועה התנפצה - מה שנקרא בעגה של הפנטזיונרים והאלכוהוליסים "שלב ההתפקחות". ולנסות להחזיר את החוויה לפעם הראשונה שהיא קראתה, כלומר לקרוא את הספר ושוב להתאהב בו יהיה בלתי אפשרי כמו להחזיר את הזמן לאחור, בלתי אפשרי כמו להחזיר ולד אל הואגינה של אמו ממנה יצא. בסוף מגיע "שלב הניכור" או "ההכחשה" בו אתה מתרחק ממה שקרה ואפילו דיוון על הספר יראה מיותר ומעיק ומי ירצה להיזכר ברגע שמזכיר לו כיצד הוא רומה.

אני לא אומר שאנחנו לא צריכים סטוצים בחיים. אני רק לא אוהב שאנשים הקוראים לסטוצים שלהם אהבה זה ניראה לי מעוות.

צופן דה וינצ'י הוא ספר בסדר כל עוד מתייחסים אליו בפרופורציה.

"ספר של לילה אחד"

משחק השעות הוא מותחן שמספר על רוצח סדרתי חמקמק ומחוכם שמשחק עם בלשי המשטרה מסקרנים בעלי דיאלוגים טובים אבל לא טובים מידיי מכדי להיות אמיתיים (שבירת אמון בסיסית), כמו כל מותחן נמצאות גופות ובעצם מהשלב הזה העלילה מתחילה...פה המוזיקה הקצבית נכנסת כן

בספר משחק השעות יש את כל האלמנטים שיש למותחן טוב. הוא לא צפוי מידיי וכשאתה קורא אותו לא נדמה לך שכבר קראת את הספר הזה, ושרק השמות והמקומות שונו. (אשליית ה"לא קראתי את זה כבר...?") כן זה היה יכול להיות משעמם אם את כל העוגות היו מכינים באותה תבנית.

אני מאוד התחברתי לספר הזה, ולקצב העלילה. קל מאוד להישאב ולזרום עד לסוף הספר. הסוף לא צפוי, והזמן שהשקעת בקריאת הספר בהחלט שווה. ומהבחינה הזאת הספר באמת עושה את העבודה, הסופר דיוויד באלדאצ'י פוגע

מצד שני הוא לא פוגע בול. והספר לא מתעלה מעל ספרים טובים ברמתו. לא מחדש. לא שובר את התבנית של ספרי המתח, אלא רק מסווה אותה בצורה אחרת, אף דמות לא יוצאת מגדרה וראויה לאיזכור מיוחד, וכמות המידע שהספר מביא איתו בסך הכל דיי נגיש ולא מרתק במיוחד. במילים אחרות לא נפלתי מהרגלים (יכול מאוד להיות בגלל שקראתי את הספר בישיבה..אבל אתם תשפטו בכל אופן)

מי שקרה הרבה סיפרי מתח לא ימצא כאן משהו שהוא לא ראה, אבל מי שיוריד את ציפיותיו ימצא כאן ספר שווה בהחלט ודרך מהירה להעביר את הזמן.
ספר המתח האולטימטיבי? לא.
ספר מתח שהייתי ממליץ עליו? בהחלט כן.