ביקורת ספרותית על רישום של העבר מאת וירג'יניה וולף
ספר טוב

---

אני לא בדיוק יודעת איזה ערך יש לו. אני לא חושבת שספרותי. הוא כנראה יעניין את מי שרוצה הצצה אל עולמה הפנימי של אשה דעתנית ושברירית, רגישה מאד למראות, לצלילים, להלך הנפש שלה, אשה שמרבה להתבונן ולצייר את מה שהיא רואה באמצעות מילים.

זה ספר זכרונות. עדין. הוא מתחיל בזכרונות ילדות מוקדמים מאד, ומלווה בנסיון לרדת אל פשרם, להבין למה דווקא הם מכל הדברים שקרו. מה מיוחד ברגעים האלה שנצרבים בזכרון ומשאירים מאחור כל כך הרבה רגעים אחרים שיכלו להיראות משמעותיים לא פחות. זה כמובן הביא אותי להיזכר באילו שלי, במיוחד בזכרון הראשון, בו אני נמצאת מתחת לשולחן האוכל והוא זז מעלי ופונה אל חדר המדרגות, ואני ממשיכה ללכת תחתיו, כאילו היה שריון המחובר אלי, ומגיעה עד לראש גרם המדרגות ומסתכלת למטה. ואין לי שום זכרון לגבי מה שקרה אחר כך, אבל הוא מתוארך כיוון שהורי עברו דירה כשהייתי בת שנתיים ומשהו, ויש להניח שזה הזמן היחיד בו שולחן האוכל שלנו יצא את פתח הבית.

פרט לכך היא מתארת את האנשים שהיו משמעותיים בחייה, בעיקר את אמה ואת אביה ואת האחים שלה, ותוך כדי התיאורים שלהם מתגלים החיים בבית אנגלי אמיד ואינטלקטואלי בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובכל פעם שהם ישובים בסלון, עוסקים איש איש בעניינו, ראיתי (וסליחה על הקיטש) את משפחת בנט הישובה כך בסדרה ההיא של ה BBC, ולמרות ששם זה כפר וזה פשוט ונעדר אינטלקטואליות, שאלתי משם את התמונות.

הניתוח שלה את האישיות שלהם, את מקומם בחברה ואת ההשפעה שלהם עליה הוא מרשים מאד ומעניין מאד, משום הכנות הרבה שיש בו, מפני שנדמה שהיא באמת רוצה לברר, לא למען מי שיקרא את זה, אלא למען עצמה ולכן אין בו שום נסיון להסתיר או לתת הנחות אלא רק קילוף מתמיד וחשיפה ונסיון לגעת בשורש.

ויש בו עצב. לא רק מפני שבכתיבתה נסוך איזה דוק של עגמומיות קיומית. זה גם משום המחשבה על כך שבתקופה ההיא ההתמודדות עם אבדן אנשים אהובים, גם צעירים מאד, היתה חלק מחייהם של אנשים רבים, כי תרופות למחלות כמו דלקת התוספתן או שפעת למשל עוד לא היו בנמצא.

לא באתי להמליץ על הספר, כשם שלא באים להמליץ על אלבום תמונות של מי שאתה מגלה בו עניין או על ציור של הילד שלך. זה בעיקר למי שכבר התרגש מכתיבתה ורוצה לחוות זאת שוב.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על רישום של העבר