ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

*סכנת ספויילרים*

"האשמה, ברוטוס יקר, אינה בכוכבים/ אלא בנו אנו"


לפני כמה שעות סיימתי לקרוא את "אשמת הכוכבים" ורק עכשיו אני -בקושי- מוצאת בי את הכוחות לכתוב עליו.
עד עכשיו, ישבתי ופשוט בהיתי בקיר -כאילו, ממש ישבתי במשך 4 שעות לדעתי ובהיתי- וחשבתי.
על מה חשבתי? על הכל
על החיים ועל המשמעות שלהם, על משפחה וחברים, על סרטן, על מחלות, על זה שאני רוצה כמו אוגאסטוס- להשאיר חותם בעולם, על סוף, על מוות, על שמחה, על פרידה, על התחדשות ועל אהבה.
ואפילו עכשיו, שעבר זמן מאז שקראתי את הספר, התחושה שלי לא מרפה, המחשבות עליו מסרבות להרפות.

אני קראתי הרבה ביקורת על הספר הזה עוד לפני שהתחלתי אותו, ורובם המליצו עליו
וכמעט כולם אמרו שהם התרגשו, צחקו ובכו במהלך קריאת הספר הזה
ולא בדיוק חשבתי שספר יכול ממש להביא אותי למצב של דמעות, אבל הוא יכול ובגדול.

הייזל ואוגאסטוס הם דמויות אמינות ומדהימות, שחודרות חזק ללב של הקוראים ומשאירות שם חותם עמוק.
למרות כל הביקורות המצוינות שקראתי, עדיין היה בי את הספק שסיפור האהבה שלהם יהיה קיטשי ודביק
אבל גיליתי שממש ממש לא- הסיפור שלהם רגיש, מדהים, עצוב ומרגש לחלוטין.

הספר הזה גרם לי להתאהב בו כבר בעמודים הראשונים -שלדעתי הם תמיד הכי משעממים בכל ספר-,
וכמו שכולם אומרים, אני צחקתי, אני שמחתי, אני התרגשתי, אני כעסתי, אני בכיתי.
והכרתי ספר מדהים!
בכל ספר שאני קוראת אני מקפלת בצד עמוד שאני אוהבת וחוזרת אליו מאוחר יותר, אבל באשמת הכוכבים לא עשיתי את זה.
למה? כי אם הייתי עושה את זה כל עמוד ועמוד היה מקופל.

כמה מהציטוטים הכי אהובים עלי מהספר:

-"אני כאילו. כאילו. אני כאילו כמו רימון-יד, אמא. אני רימון ובאיזשהו שלב אני אתפוצץ,
והייתי רוצה לצמצם את מספר הנפגעים, אוקיי?"

- "יש לך משאלה?" הוא שאלה בהתייחס לארגון הזה, קרן המשאלות, שמעניק משאלה אחת לכל ילד חולה.
"לא", אמרתי. "השתמשתי במשאלה שלי לפני הנס"
"מה עשית?"
נאנחתי בקול. "הייתי בת שלוש-עשרה", אמרתי
"לא דיסני", הוא אמר
לא אמרתי כלום.
"לא נסעת לדיסני וורלד"
לא אמרתי כלום.
"הייזל גרייס!" הוא צעק. "את *לא* השתמשת במשאלה היחידה שלך לפני המוות כדי לנסוע עם ההורים
שלך לדיסני וורלד!"
"כולל אפקוט סנטר", מלמלתי
"אלוהים", אמר אוגאסטוס. "אני לא מאמין שאני דלוק על בחורה שאלה המשאלות הקלישאתיות שלה"

-"הכאב דורש שירגישו אותו"


לאחר סיום הספר אני נשארת עם טעם חמוץ-מתוק בפה וכל מה שיש לי להגיד הוא,
תודה ג'ון גרין.
תודה "אשמת הכוכבים".
תודה הייזל ואוגאסטוס.

» ביקורות נוספות של נערת פה ושם
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים