אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי כששמעתי על צאתו של "הרוצח של הליצן" לראשונה. "התרגשתי" היא לא מילה. רציתי את הספר הזה. רעבתי אליו. גוועתי מרעב.
"בסדר, סופיה, תנמיכי ציפיות. שום תוספת לסיפורו של פיץ לא יכולה להיות כמו פיץ עצמו." אמרתי לעצמי בלחש.
אבל זה לא נכון.
אתם מבינים?
כבר כתבתי את זה בביקורות אחרות שלי לספריה של רובין הוב.
רובין הוב תמיד- אבל תמיד- מתעלה על עצמה. כדאי שתזכרו את זה.
(אני לא מדברת על סדרת "סוחרי הספינות החיות", שם היא לא התעלתה על עצמה אלא נשארה ברמתה הגבוהה כמו האוורסט.)

לפני שנים רבות המורה שלי לספרות לימדה את הכיתה סיפור, שבו הגיבורה מצפה כל כך לספר מסויים וכשהיא מקבלת אותו היא אפילו לא מתחילה אותו. היא רק מתענגת מהציפייה עצמה, לא מקבלת הספר. בזמנו לא הבנתי מה עובר לילדה הזאת בראש.
אבל אז, כשהיה לי את הספר "הרוצח של הליצן" בידיים, לא קראתי אותו. התענגתי על הציפייה. הוא היה על השולחן, ליד המחשב. אני רואה את המקום שבו שכב ללא מעש במשך חודש אולי. כן. זה המקום.
ואולי רק בגלל הציפייה הזאת הקריאה עצמה הייתה הרבה יותר מענגת. הרבה יותר משחררת.
לא הרגשתי שהייתה לי אבן על הלב עד שהיא ירדה כשפתחתי את הספר הזה.

ליצן, לפני שנים רבות, הסביר לפיץ כיצד עליהם להחזיק במקומה אבן קטנה שאולי תגרום למפולת סלעים.

והמפולת כיסתה אותי. כל הרגשות. כל הגעגוע.
באחת הביקורות הקודמות שלי כתבתי על ספריה של רובין הוב- שאלתי את השאלה הנצחית, "איך זה להתאהב?" ותשובתי הייתה, "להתגעגע גם כשלא באמת נפרדים."- אבל מה קורה כשכן נפרדים? האם הגעגוע חזק יותר?
והתשובה היא כן. ברור. זה הכול מתמטיקה פשוטה.
זאת קלישאה לכתוב שלא יכולתי להניח את הספר מהיד, אז זה לא מה שאני באמת מנסה להגיד פה. אני מנסה להגיד שהספר קשר חוטים אל הנפש שלי, וככה הוא היה קשור אליי במשך כל זמן הקריאה.
וזה מה שרובין הוב עושה.

ברוכים הבאים אל משפחת סינקלר הנהדרת.

ברוכים הבאים אל משפחת סינקלר הנהדרת.

אני יורדת עם קיידי מהסירה לאט, האי יפהפה כל כך. הוא של משפחת סינקלר הנהדרת, איך לא יהיה יפה כל כך? יש בו בתים לכל משפחה מצומצמת, ובני הדודים נמצאים בקבוצות גיל אחידות, וכולם חברים של כולם, ואפשר לצלול עם שנורקלים, או לשוט לקנות שוקולד בעיר, או לצפות בטלוויזיה, או לשחק טניס, או לקרוא ספר על הערסל, או להתנדנד בנדנדת הצמיג שעל העץ... אפשר להתנתק מהעולם למשך החודשיים הבאים, כי האי הוא של משפחת סינקלר הנהדרת, והחופש הזה, שבו קיידי עדיין בת 15 ובלונדינית וחזקה, צופן בחובו כיף לא נורמאלי עם חבורת "השקרנים".

אני אומר לכם את האמת. אני רוצה את "היינו שקרנים" מאת א' לוקהארט אצלי על המדף, עם עדיפות למשלוח מהיר ככל האפשר. אני רוצה שהכריכה היפה הזאת תסתכל עליי כשאני ממהרת על פני ארון הספרים שלי בדרך לבית הספר, או כשאני חוזרת עייפה אחרי יום מתיש, או כשאני קמה מאוחר ביום שבת אחד, גוררת רגליים ישר אל ארוחת הצהריים. אני רוצה את הספר הזה. אני רוצה את הספר הזה.

ברוכים הבאים אל משפחת סינקלר הנהדרת.

קיידי כמעט בת 18. השיער שלה כבר לא בלונדיני, היא כבר לא חזקה, היא כבר לא יפה. משהו קרה בקיץ של גיל 15, שנתיים קודם לכן. אבל קיידי לא יודעת מהו.

תעלומה שמתחילה ונגמרת בנשימה אחת. רמזים שלא הייתם שמים לב אליהם בקריאה ראשונה. שיחות קולחות וזכרונות שוטפים. הכול מוביל אל הסוף המוחץ.

תקראו את הספר הזה. אני אומרת לכם. תקראו אותו. ואז תחכו יום ותקראו אותו שוב. ואל תגלו- אל תעזו אפילו לרמוז- למישהו אחר על הסוף, אפילו אם הם לא מתכוונים לקרוא. יש דברים שלא מדברים עליהם. תתמוגגו על הכריכה היפהפיה, תתענגו על השורות הקצרות והארוכות. ואז תחזרו אלי, אני אהיה פה בשביל להיות יציבה מספיק.

ברוכים הבאים אל משפחת סינקלר הנהדרת.

אני אגיד לכם מה.
לא אהבתי את "נאמנים" מאת ורוניקה רות.
לא אהבתי.
הספר הראשון בסדרה, "מפוצלים" יושב לו בנוחות על מדף הספרים שלי כבר זמן רב. אתם מכירים אותו בטח- אפור כזה, כריכה אופיינית לספר עתידני- משהו. אני לא יודעת עכשיו אם אני באמת באמת אוהבת את הסדרה הזאת.
אתם מבינים, קראתי את "מפוצלים" בתקופת משחקי הרעב שלי. התקופה ההיא, אני בטוחה שלחלק מכם גם הייתה כזאת. התקופה שבה כל ספר נוער טוב פלוס מינוס עושה שמות בנפש שלכם. הגורל בעצמו הציל אותי מלקרוא את "דמדומים" באותה תקופה, אחרת הייתי ממש בשפל, אבל כן קראתי את "מפוצלים". ואהבתי אותו אז, באמת. ואני חושבת שהוא באמת אחלה, כאילו, טריס מגניבה. היא בלונדינית קטנטונת ומרשימה, עם קעקועים בעלי משמעות ואומץ והכשרה ללחימה והכול. היא ממש מגניבה, כשחושבים על זה. תכלס, לא הייתי רוצה לפגוש אותה ממש, אבל כדמות היה ממש כיף לקרוא אותה.
בספר הזה, שסוגר את הטרילוגיה, אני לא יכולה שלא לחשוב על... מה כן היה צריך להיעשות ולא נעשה.
מכירים את זה?
בואו, אני אתן לכם דוגמה. אפילו שתיים.
תענו לעצמכם- מה היו הרגעים הגדולים ביותר, ה"מכילים" ביותר בסדרת ספרי "הארי פוטר", או בסדרת ספרי "פרסי ג'קסון"?
התשובה שלי- הרגעים השקטים. אני מתכוונת... אולי רואים את זה יותר ב"פרסי ג'קסון"- המחנה, הביתנים, תפוס את הדגל... כל האווירה של הסיפור, אלה היו הרגעים שבאמת רציתי לשמוע עליהם. אבל דוד ריק תמיד לקח את פרסי וזרק אותו לטרטרוס או למקומות אחרים על הפרק השני. ת-מ-י-ד. בהארי פוטר- אל תגידו לי שלא רציתם פשוט... יום רגיל בחיי תלמידי הוגוורטס, ממש להרגיש מה זה, ואיך זה להיות שם. מחנה החצויים והוגוורטס היו צריכים הרבה יותר מקום לטעמי.
ואיך זה מתקשר ל"מפוצלים"? אומר לכם- ההרפתקאות.
הנה שאלה פילוסופית- מה הופך את הגיבור ל"מיוחד"?
התשובה שלי- כי הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
הייתי רוצה, תמיד, בכל ספר עם גיבור- ספר "הרפתקאות", לקרוא על החיים של הגיבור. איך זה להיות הוא במציאות שבה הוא חי? למה צריך כל כך הרבה קונספירציות? למה צריך שהכול ישתבש? ואל תגידו לי "כי אז לא יהיה מעניין", כי זה כן.
לא הייתם אומרים "לא" לעוד פרק- שניים שבו הארי ורון רוצים להבריז משיעור לחשים והרמיוני מאיימת שתלשין עליהם אבל בסוף לא מלשינה. לא הייתם אומרים "לא" לכמה פסקאות על הארי, שאולי יתהה בפעם הראשונה בחיים שלו איך הרמיוני מסתדרת עם כל הבנות בחדר שלה בזמן ששני החברים היחידים שלה הם בנים. לא הייתם אומרים "לא" לסיור מקיף בביתן הפייסטוס במחנה החצויים. לא הייתם אומרים "לא" לפרסי מאמן את ניקו בחרב פעם הראשונה.
ולא הייתי אומרת "לא" לשנתיים, רק שנתיים, שבהן טריס תכיר את פור, שניהם יגורו במנהרות שב"בור" שבפלג אומץ לב, אולי יצאו כמה פעמים. לא הייתי אומרת "לא" לסצנה אחת שבה טריס תקפוץ מהרכבת בבית הספר שלה, כמו שתמיד הסתכלה על תלמידי אומץ לב עושים את זה וקנאה בהם בסתר ליבה. אם הספרים היו הולכים ככה- חיים של בן- אדם, לא הרפתקה של גיבור, הייתי מצליחה לדמיין את עצמי שם, אולי. כמו שכולנו מדמיינים לאיזה בית נמויין בהוגוורטס, ואנחנו יודעים מספיק על איך זה בנוי כדי לראות את הכול ממש לנגד עינינו- הספות הירוקות בחדר המועדון של סלית'רין, למשל. הייתי רוצה לראות את השדות של פלג ידידות, ואת המעבדות והספריות העצומות בפלג אוריינות. אבל כל סדרת "מפוצלים" עברה לי מהר מדי. קפצנו ממרד אחד לשני. מפוצלים, לא מפוצלים...
ואז הגיע הספר האחרון, שממנו סבלתי באופן קשה. אני כותבת את הביקרות הזאת בחודש דצמבר, ואתם יודעים מתי הייתי אמורה להחזיר את "נאמנים" לספריה (אחרי הארכה)?! תחילת ספטמבר. הספר הזה עצבן אותי.
"מורדים", שהכריכה שלו, אגב, הייתה הכי יפה, נגמר בכל כך... מתח. באמת חשבתי על הדברים האלה- למה לא לכתוב ספר שבו יש חברה עתידנית והכול (כולנו מכירים כאלה, רק תסתכלו על קשת הספרים שיצאו בזמן האחרון לגילאין 12-18), והחברה הזאת בעצם תהיה ניסוי. אני חושבת שגם "הרץ במבוך" ככה, אבל הוא היה יותר מגניב מ"נאמנים", שם הכרנו את המשרד ששולט בניסוי, והוא עצבן אותי. האנשים בניסוי עצמו עיצבנו אותי, האנשים במשרד עצבנו אותי. לדעתי כל אחד משני המספרים- פור וטריס- היו צריכים להרוג את מרכוס כבר בספר הקודם. וכן, שימות פעמיים. היה מוות של דמויות שלא נתן כלום לעלילה (ואני לא מדברת על ה-מוות, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). דמויות שטוחות ומעצבנות מפה ומפה. יותר מדי עומק לאמא של טריס, כאילו- היא מתה, תפסיקו לגלות עליה דברים! כל ספר בערך טריס מגלה משהו חדש על אמא שלה, וזה יפה והכול שאמא שלה הייתה עמוקה יותר ממה שחשבנו, אבל איך שזה היה מוצג היה פשוט מעצבן.
החלק הכי טוב שנמשך במהלך הספר- היחסים בין טריס לכיילב, אחיה. ציפיתם שהיא ישר תסלח לו כי הם נשארו לבד בעולם והם כאלה מסכנים? תחשבו שוב. כבר אמרתי שטריס מגניבה.
ו... זהו. ספר לא משהו. מתוח כמו מסטיק עד השיא, שהיה יותר מדי בסוף, ורגעים מעצבנים במהלך העלילה שהיו אמורים להראות את החיים ב... איך הם קראו לזה? מתקן? אז זה, וכמו שאמרתי- אני רוצה לדעת על העולם עוד, אבל העולם שבתוך הניסוי היה מעניין והייתי רוצה לשמוע עליו יותר מאשר על העולם שבחוץ.
אחרית הדבר- יפה. כן. סיום אמריקאי, פור חמוד. כן, הסוף אחלה.

אלוהים, מה זה צריך להביע!
הכריכה מבטיחה לי חווית קריאה שלא הייתה נופלת מכתיבתו של דגלאס אדאמס, האלוהים של המע הבדיוני בכבודו ובעצמו, היא מבטיחה לי רגעים שבהם אצחק עד דמעות ושהספר הזה צריך לזכות לפחות בגינס על כמות השנינות שבו.
קרה?
לא.
כמו שאומרים, אל תבטיחו הבטחות שלא תוכלו לקיים.

בואו נתחיל מההתחלה- הכריכה- כמו שאני נוהגת לעשות:
יפה מאוד, מסקרנת מאוד. רואים פיסת נייר בפינה השמאלית למטה, מראה שהכריכה היא סוג של שולחן, אבל היא כחולה. מדובר על גן-עדן, אם לא הבנתם. המלאך והכתב משתלבים יפה. ובקיצור, כריכה מעולה. השם של הספר מוכר אותו היטב, למרות שציפיתי משם כל כך טוב לספר טוב הרבה יותר.

נעבור לרעיון-
אלוהים משועמם. הוא מחליט להיפטר מכדור הארץ. עד פה, נשמע מעולה. מי לא אוהב ספר אפוקליפסה טוב, וכשהוא מצחיק- זה חידוש! אלוהים נשמע דמות מבטיחה- מה זה יעשה לו, לבנאדם המסכן... אה, אלוהים המסכן- להרוג שבעה מיליארד בני אדם, שיצר במו ידיו? ראיתי לנגד עיניי אפשרויות אינסופיות למונולוגים פנימיים אפשריים. מה גרם לו לעזוב אותם, אותנו, את בני האדם, מה גרם לו מלחתחילה להקים את "גנעדן בע"מ" וכו' וכו' וכו'. אבל לא! לאלוהים, הדמות הכי טובה בספר הזה פחות או יותר, לא היה מספיק זמן במה לדעתי. השם שלו על הכריכה, למען השם! (רואים מה עשיתי פה?).
אז העלילה מתמקדת בקרייג וההיא איך קוראים לה. לא לינדה... לא לורה.... לא זוכרת, תהרגו אותי וזהו. וזה מוביל אותנו לשךב הבא בביקורת:

העלילה-
כמו שאמרתי, היא מתמקדת בשני מלאכים זוטרים בשם קרייג ועוד איזו מישהי. (תנחשו מה יקרה להם בסוף...) והם, כמה מפתיע, צריכים לגרום לשני אנשים להתנשק בתוך חודש או שאלוהים ייחריב את העולם באש או בקרח, עוד לא הוחלט.
המערכת של "גנעדן בע"מ" מעניית מאוד. קרייג וההיא איך קוראים לה עובדים במחלקת ניסים. הם עוזרים לאנשים דרך קודי מחשב מתוחכמים, ועכשיו הם צריכים לגרום לשני האנשים האלה- לורה ועוד מישהו ששכחתי את השם שלו- להתנשק.

הדמויות-
חוץ מאלוהים והעוזר שלו, הדמויות היו די צפויות. אהבתי שאת קרייג הסופר בחר להציג כאדם עגלגל עם סוודר ישן וסנדלים עם גרביים- זה מאוד תרם לעלילה ולעיצוב הדמות שלו.

זוכרים את "מצרפי המקרים"? גם אם לא קראתם, לא הפסדתם חוויה חסרת תקדים, אבל כן זה מאוד מאוד מאוד מאוד דומה ל"אלוהים, מה זה צריך להביע!". בסוף הם גם שלושה, שני בנים ובת, ומאוד מזכירים לי את השלישיה של גיא, אמילי ואריק ב"מצרפי המקרים", כי זה בדיוק מה שהם עושים- מצרפים מקרים, רק דרך מחשב.

לא הצחיק אותי עד דמעות. לא הצחיק אותי כמעט בכלל, אם יורשה לי לציין, חוץ מרגעים עם אלוהים, ועם הנביא שלו. לא משתווה ואי אפשר בכלל להשוות בינו לבין ספריו של דגלאס אדאמס. כתיבה בינונית- טובה.
חידש משהו לאנושות? אפשר להגיד שכן. אבל הייתי רוצה לזה יהיה מצחיק ושנון כמו שהבטיחו לי שזה יהיה. הייתי רוצה לראות את הפוטנציאל שבעלילה ורעיון כאלה עם דמות כמו אלוהים, וזה היה יכול להיות הרבה הרבה יותר מצחיק והרבה יותר טוב.

ספר בסדר בסופו של דבר. גמרתי אותו בחצי יום, רק כי לא רציתי לעשות שיעורים במתמטיקה.

אני חושבת שלא כתבתי על "אבודים בלב ים" ביקורת עד עכשיו כי... כי שכחתי לכתוב. בסדר, תהרגו אותי וזהו. הספר הזה היה חלק עצום מהקיץ שלי לפני שנתיים וכמובן הרבה הרבה במהלך השנים שבאו, עד ששכחתי שאנשי סימניה לא יודעים על זה.
"אבודים בלב ים", קודם כל, בא בתקופה טובה אלי. אחותי לא גמרה אותו מעולם, למרות שהיה ברשותה שנים אחדות. ואני, משועממת ונהנית מקיץ ריק לחלוטין מעבודה ושיעורים, לקחתי אותו תחת חסותי.
קראתם את "הממלכה של קנסקי"? לא? כדאי לכם. ילד שנשטף לחוף שומם וכעבור לילה מגלה ליד ראשו צלחת עם אוכל.
אבל אנחנו פה כדי לדבר על בן, דילן וג'רי.
"היה היו שלושה ילדים שהלכו לאיבוד בים." מתחיל בן את סיפורו. "אחד כמעט טבע, אחד כמעט יצא מדעתו, אחד נפל ממצוק."
מי זה מי? אני לא אגלה לכם, ברור שלא. אבל שימו לב רגע למשפטים האלה. שימו לב. מה זה עושה לכם?
מה לי זה עשה? לי זה גרם להישען אחורה ולסדר את הכרית מאחורי, ופה וינטרו מטרילוגיית "סוחרי הספינות החיות" של רובין הוב אומר "זה רק את ואני, גבירתי, הבה וננסה להישאר בחיים".

תמיד אהבתי את הרעיון של ספינה, ושיט מסביב לעולם, והגלים מתחתי, והשמים מעלי, והנה, אני במרכז היקום כולו והכול פשוט כחול וכחול וכחול. אבל בן לא חלם על זה. הוא אהב לשוט, כן, וכשהוא היה קטן הוא אהב את הסיפורים של אבא שלו על הפלגה מסביב לעולם. אבל לא. הוא בחיים לא ניחש שאלה לא היו רק סיפורים בסופו של דבר. הוא רק רוצה להישאר, לנסות להתאבל על המוות של אימו שאביו, ברוב האגואיסטיות שלו, לא נתן לו להתאבל. לא, רק לו מותר להתאבל על אישתו! היא לא הייתה אמא גם, אף אחד לא עצוב כמו שאבא של בן, דילן וג'רי (ג'ים) עצוב!
ג'ים מחליט לקנות את הסירה הנהדרת "קריסליס" (שלב הגולם של הזחל)ולשוט בה במשך שנה.
"כל מי ששאלתי אמר שזה רעיון טוב" הוא אומר
"לא שאלת את כולם" בן עונה
"את מי לא שאלתי?"
"אותנו. לא שאלת אותנו."

למה בן הולך בכל זאת? אני חושבת שבסופו של דבר הוא הולך בגלל האחים שלו. דילן בן ה-11 וג'רי בן ה-5. אבל אחרי סערה ענקית בלב הים הם מגיעים לאי. עכשיו הם צריכים לשרוד. לבד. אבא שלהם- נעלם בסערה. והם- שלושה ילדים שהלכו לאיבוד בים.

ספר עמוק. עגול. יפהפה.

פתאום אני מגלה שלא כתבתי על הספר הזה ביקורת! shame on me!
"התלבלבות", כך גיליתי, לא היה הספר הראשון של שרון קריץ' שקראתי. שרון עוסקת בסיפורים קטנים של חיים רחוקים. "רובי הולר" היה הספר הראשון שלה שקראתי (זה היה בכיתה... ה', אני חושבת.) וגם הוא דיבר על סיפור קטן של שני ילדים.
"התלבלבות", למען האמת, היה יותר טוב, אני חושבת (אני הרי לא זוכרת מה קרה בכיתה ה'...).
מסופר על דיני, שנדדה בכל ארצות הברית עם המשפחה שלה- אמא, אבא ושני אחים גדולים (לכל אחד מהם בעיות משלו), והיא עוברת לגור עם הדודים שלה, שהיא בכלל לא מכירה, בשווייץ, שם היא לומדת בבית ספר אמריקאי. מיותר לציין שבית הספר הזה הוא פשוט חלום! (מסתבר שהוא גם מבוסס על בית ספר אמיתי.)
בבית הספר היא פוגשת ילדים מכל העולם, לומדת כל כך הרבה, אבל עדיין יש את התחושה שהיא בתוך ה"בועה" שלה.
שרון מפליאה לתאר תקופת חיים של ילדה, דיוק מחשבה, תגובות אופייניות. זה היה כל כך מציאותי וכל כך נכון!
ובכלל אין לי שום בעיה לחזור מידי פעם לספר הזה, להתחיל אותו מההתחלה וגם לגמור אותו, כי שלא כמו בספרים אחרים, בספר הזה אין חלק שאני חוזרת אליו ואני אומרת "אוי, אני לא אוהבת את החלק הזה". פה כל מילה נכונה.
שווה קריאה.

סבתא שלי נתנה לי את הספר הזה ואצרה משהו בסגנון "זה מה שאמא שלי עברה". (סבתא שלי, למזלה, 'פספסה' את המלחמה בכמה שנים.)
את הספר התחלתי לפני המון זמן, וקצת שכחתי אותו בערמה שליד המיטה שלי. אבל אתמול, באוטובוס חזרה מבית הספר, קיבלתי ממנה טלפון (מה שהיה מאוד מפליא) היא שאלה אם הספר אצלנו כי היא זכרה שהיא החזירה אותו לאחותה. הרגעתי אותה והבטחתי שאחזירו ביום שישי.
הספר היה מעניין מאוד. אנושי. אני חושבת שהא עזר לי במקום מסויים.
ספר טוב.

אחרי שגמרתי את "נמלים" של ג'ני ולנטיין, שהיה מופלא וכתוב לעילא ולעילא, גיגלתי את הסופרת ומצאתי שכתבה גם את "מרק שבור", שאחותי קראה לפני טונות זמן וגם במקרה קיבלנו ממישהי בעבודה של אמא. הייתי במחסום קריאה מטורף, לקחתי טרי פראצ'ט מהספרייה אבל הוא היה למטה ולא היה לי כוח לרדת, אז חיפשתי את "מרק שבור", מצאתי אותו במדף איפה שהספרים שעוד לא קראתי, נשכבתי במיטה והתחלתי.
אני אתחיל בזה- יותר אהבתי את "נמלים", למרות שהוא קיבל הרבה פחות הכרה בינלאומית מבטיחה כמו "מרק שבור", ואני אסביר למה- לדעתי זה פשוט כי "מרק שבור" מדבר על בעיות יותר... נפוצות, בקרב מה שנקרא "בני נוער". ברור, ג'ני ולנטיין לא כותבת על שום בעיה נפוצה, אבל "נמלים" היה מקרה יותר נדיר מאשר הסיפור של רואן.
ושלא תבינו אותי לא נכון- "מרק שבור" היה ספר נהדר!
הדמויות: עמוקות, מצחיקות, נכונות.
הכתיבה:זורמת, פשוטה. כמו שאני אוהבת.
העלילה: התפתחות טובה, מתח, הפתעה.
ולנטיין יודעת איך לקחת סיפור, סיפור שרחוק ממני בכל כך הרבה קילומטרים, ולגרום לי להרגיש כאילו אני שם. זה עבד נהדר ב"מרק שבור" כמו ב"נמלים" אני בטוחה שאני אקרא עוד ספרים שלה. זהו, כבר אחרי "נמלים" הפכתי למעריצה רשמית שלה. עכשיו ההערצה שלי רק גדלה.
סיפור נהדר, טוב לפתיחת מחסום קריאה.
קריאה מהנה!

את "שירו של אכילס" רציתי לקחת מהספרייה כבר הרבה זמן. המון זמן, אם מודדים את זה בספרים. בזמן בני אדם זה היה בערך חודש או חודשיים. אולי יותר.

"אבא, נכון אתה גאה בי? אני קוראת ספר שהוא לא ספר פנטזיה!"
"אז איזה ספר?"
"על המיתולוגיה היוונית..."
"אותו דבר."
(אבי, גבירותיי ורבותיי, שלמד יוונית עתיקה, ופאנבוי של מאיר שלו.)

אני לא יודעת אם יש לי הרבה מה להגיד על "שירו של אכילס". רק אומר שלמרות שידעתי את הסוף (-הסיפור של אכילס הרי ידוע.), קיוויתי שפטרוקלוס לא... שאכלס לא... שלא יקרה מה שקרה.
חוץ מהעלילה המסועפת שהייתה מחולקת נהדר, הייתה המון קיטשיות. לא מאשימה- כשמדברים על זוג כמו פטרוקלוס ואכילס, שאין הרבה זוגות כמוהם בספרות, חייבים לשים קיטש.
ביצוע נהדר לרעיון מופלא. לא הייתי יכולה לדמיין את העלילה הזאת בביצוע אחר.
ובקיצור- אחלה ספר.