ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר בסדר

---

הסיפור מספר על פורסט גאמפ.
אדם בעל מנת מישכל נמוכה(אני פירשתי את זה כסוג של אוטיזם),
אשר מספר את חייו, על אהבתו לג'ני, חברתו עוד מימיי בית הספר
ועל כל מיניי ארועים היסטוריים שקרו באמריקה, כמו מלחמת
ויאטנם, אך הוא אינו באמת מודע להם.....

אוי, רגע, אני בכלל דיברתי על הסרט(וגם יש ספר) "פורסט גאמפ"!
מצטערת, טעות שלי.
אני אנסה עוד פעם.
יודעים מה?
כדי לא להתבלבל עוד פעם, אז אני אעתיק את התקציר:

"דון הוא פרופסור מבריק לגנטיקה וגבר חכם וחטוב (בזכות אימונים קבועים ותזונה מבוקרת) – אבל כל הסימנים מעידים שהוא לוקה בתסמונת אספרגר. כלומר, יש לו יכולות מנטליות פנומנליות, אבל הוא סובל מקושי להשתלב בחברה ולהביע רגשות, דבר שיוצר לא פעם מצבים מביכים ומצחיקים מאוד.

העניינים מסתבכים עוד יותר כשדון מחליט למצוא בת זוג. כדי לנקוט בגישה מדעית יעילה, הוא מרכיב שאלון המיועד למועמדות ל"תפקיד". אלא שאז הוא פוגש ברוזי – "האישה היפה ביותר עלי אדמות", לדבריו – שלחלוטין אינה עונה על דרישותיו המחמירות של השאלון, בשל איחוריה הכרוניים, נטייתה לצמחונות ואופיה העוקצני. בתחילה דון פוסל אותה על הסף, אך בהמשך הוא מצטרף אליה למסע לגילוי סוד משפחתי שמעיק עליה. כתוצאה מכך, שגרת חייו הקפדנית מתערערת, והוא נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם רגשות תסכול, כעס, דחייה ובלבול."
*
*
*
*
*
אז ככה, הסיפור בעיקרון הוא נחמד, אבל.....
אני לא באמת מבינה את ההתלהבות ממנו.
ז"א- הריי יש פה בסה"כ סיפור דיי בנאלי,
שני אנשים ששונים ב-180 מעלות אחד מהשנייה,
מכירים בדרך דיי הזויה,
וקורים תוך כדיי כל מיניי דברים מצחיקים ולא שיגרתיים
ובסוף הכל ניגמר בהפי אנדינג.
פשוט נכון?
אז למה כולם מתלהבים בעצם?
כנראה כי הסיפור מספר על מישהו שהוא קצת שונה מהחברה בה הוא חיי.
הוא בעל תסמונת אספרגר.

אתם בטח שואלים את עצמכם עוד מהפיסקה הראשונה:
"אבל שרוני, למה כתבת לנו תקציר על פורסט גאמפ?
הריי שניהם בכלל בז'אנרים שונים לגמרי ומספרים שניי סיפורים שונים לגמרי"
אז אני בהחלט מסכימה בקשר לזה.
אבל כתבתי את התקציר על פורסט גאפ כי.... טוב למרות שהסיפורים מתרחשים בזמנים
אחרים לגמרי, הם עדיין מזכירים לי אחד את השני.
למה?
כי, קודם כל, שניהם מספרים לי על שניי אנשים בעלי מוגבלות מסויימת(האחד "אספי" והשני אוטיסט),
שניהם בעלי לקות מסויימת וקושי בתקשורת חברתית, ושניהם מתאהבים בשתי נשים שהן יפהפיות(דון ברוזי ופורסט בג'ני).
ההבדל הוא, שמשום מה הייתה לי הרבה יותר סימפטיה לפורסט.
למה? את בטח שואלים.
טוב, בעיקר כי הדמויות בפורסט, לדעתי, היו יותר אמממ...
אולי יותר מעוררות חיבה.
משום מה הדמויות בסיפור הזה לא באמת גרמו לי לדאוג להן, לפתח סימפטיה כלפהן או אפילו לרחם ולהזדהות איתן.
חוץ מזה, הסוף של פרויקט רוזי היה מעט מעצבן(זהירות ספויילר!):
לבסוף רוזי ודון ביחד חיים באושר. הסוף.

זה הרגיש לי אמממ.... מלאכותי.
זה הרגיש כאילו דון כבר לא אספי יותר.
כאילו שאחרי שהוא מצא בת זוג אז הוא כבר לא בעל קשיים חברתיים.
בפורסט גאמפ זה נגמר שמח עצוב(כן אני יודעת שפרויקט רוזי זה לא פורסט גאמפ).
האמת שבכלל כל האספרגר זה גימיק כדי למשוך עוד קוראים לסיפור.
אבל גימיק לא מוצלח.

הספר בעיקרון בסדר. משעשע לרגעים אבל בסופו של דבר הוא לא חובה.
אני אומרת, תתנו לו צ'אנס, אבל אם אחרי כמה עמודים, אם זה לא זורם לכם והעלילה כבר לא מעניינת
ונהפכת לדעתכם לבנאלית וקלישאתית, אז אתם יכולים להפסיק לקרוא.

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1