לא התכוונתי לקרוא את הספר הזה. באמת שלא. אבל אני כבר זמן-מה בבידוד שרק מתמשך ומתמשך, וחאלס, די, כמה אפשר נטפליקס? יש גבול לחוסר מעש. גם בבידוד. האמת שהייתי באמצע של איזה ספר אחר שפשוט שעמם אותי למוות, ואני כבר שבועיים מנסה להחליק אותו בגרון וללא הצלחה. כרגע הוא משמש כסטנד מאולתר למחשב שלי בעודי מקלידה את הסקירה הזו על המיטה. באסה, כשספר ננטש ככה ומשמש כמשטח ותו לא. אבל הסיפור הטרגי הזה זה כבר לביקורת אחרת, במידה ובאמת אסיים לקרוא אותו ביום מן הימים.
הנקודה היא שאתמול ויתרתי עליו לחלוטין, ניגשתי למדף וסתם שלפתי את "האידיוט המושלם". לא יודעת איך הוא הגיע לשם אפילו, בחיי. בטח הוא אחד הספרים שהיו שייכים לאחים שלי אבל ננטשו כשהם עברו מהבית של ההורים. אז התחלתי לקרוא, ו-וואלה, העביר לי 24 שעות בכיף.

לסכם בכמה שורות: "האידיוט המושלם" מגולל את סיפורו של בועז-משהו, לאורך 2 מישורים מרכזיים: מערכת היחסים שלו עם אשתו ההרה, והמרדף אחרי רעיון הזוי (ומגוחך) לאיזה סרט סביב גורו-האידיוט המושלם שיוביל שולל את כל המדינה.
(לא יודעת מה איתכם, בעיני רוחי אני מדמיינת אותו כמו חפר גורי מרמזור)

חשוב לזכור, שהספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. זה לא יכול להיות ספר מדהים כי אני בטוחה שאילן הייטנר אפילו לא כיוון לזה. זה ספר גאוני ומטומטם לחלוטין בו זמנית. רוב הזמן זה הרגיש לי כאילו אני קוראת מעין יומן אישי של מישהו, יותר מאשר עלילה מובנית וקוהרנטית. קצת מרגיש כמו Brain Dump- במובן שיש הרבה קטעים שהם ממש חוט המחשבה החופשית של בועז, הדמות הראשית. לפעמים גם בלי קשר או היגיון. ובטח שבלי צנזור.

לספר הזה יש קסם מסוים. על פניו, אין עומק מטורף לדמויות. הכתיבה זורמת וקלילה, אבל השפה היא של-אלוהים-ישמור. אה, והספר בוטה בצורה מעליבה כמעט. ובכל זאת, בתוך כל הלכלוך והכתיבה ה-"עממית" כביכול, מסתתרת כנות שאי אפשר להתכחש לה. כי יש משהו נורא מציאותי בתחושות המתחלפות שלו כלפי אשתו- שנעות בין חוסר סבלנות מוחלט להערצה עיוורת. ויש משהו מאוד מציאותי בחוסר בטחון שהוא מרגיש לפעמים, גם בגיל 40. קל להזדהות עם זה. קל להזדהות, אז צוחקים. ואני אישית צחקתי הרבה. קראתי בעבר ספרים שגרמו לי לחייך, לפעמים אפילו לגחך. אבל לצחוק? עוד לא קרה לי.

סה"כ הספר הוא מעין מראה לגבר הישראלי הממוצע- הגבר שעדיין מנסה לפענח מה בת זוגתו רוצה ממנו. הגבר שמנסה למצוא איזון בין העבודה לחיי המשפחה אליו נשאב, ובכל זאת למצוא גם קצת זמן לעצמו. הגבר שמנסה בכל כוחו לא לצאת הפראייר בחיים האלה. רק שפה זה קצת מוקצן- הרי הגבר הממוצע לא נוסע לאושוויץ אחרי ריב שגרתי עם אשתו.

יצאה לי סקירה קצת מבולגנת. אסיים ואציין שאני מתלבטת בין 3 כוכבים ל-4. 3 נחשב פה באתר כ-"ספר בסדר". בסדר זה שווה ערך לסביר. צחקתי מהספר הזה המון. ספר סביר לא היה גורם לי לצחוק בקול כל כך הרבה. נהנתי, אז יאללה, מפרגנת עם 4. אחלה ספר להעביר איתו עוד יום בבידוד שלא נגמר.

****


הספר הזה הוא בדיוק כמו השם שלו. הוא מצליח להיות מאוד מאוד אידיוטי, ובעת ובעונה אחת לתת לך הרגשה כאילו נחבאת בו למעשה איזה סוג של אמירה חברתית אמיתית, ישראלית, וביקורת על חברת השפע והבליל המטופש של ניו אייג' שאופף את כולנו. אבל בתכל'ס, הוא באמת מאוד אידיוטי.
כרגיל אצל אילן הייטנר, גם כאן יש כמויות של "תובנות" על החיים שמגיעות ממקום מאוד לא נפוח וחסר כל חשיבות עצמית. מה שמרשים אותי באופן אישי הוא שנראה שיש להייטנר איזה מאגר סודי בלתי נדלה של תובנות כאלה, שמצליחות להיות מדוייקות מאוד, ואי אפשר להימנע מההרגשה שלו הן היו מגיעות לידיו של טווה סיפורים יותר מוצלח, התוצאה היתה יכולה להיות מרהיבה באמת. כי יש פה באמת כמויות של פנינים, רק שהן טובעות בים של מלל אינפנטילי, בנאלי, סקסיסטי ואני לא יודע מה עוד. הייטנר יכול לכתוב ספר על כל נושא, ונדמה לי שכל כל ספר כזה, יהיה הנושא אשר יהיה, ייראה בדיוק אותו דבר, אם הוא יהיה על תרמילאים בדרום אמריקה, על ביטוח לאומי או על השואה. הוא תמיד יהיה קליל ומגניב וקולי עד להתפקע. תמיד יהיה בו רגש נוגה ושטחי, התבוננות חדה על הקומדיה של החיים, הוא יהיה סקסי ומקסים ושובה לב, ואידיוטי כמעט לחלוטין.
כבר כתבתי פעם שהייטנר מצליח לעשות דבר אחד נהדר - הוא לוקח את עצמו/משופר כדמות בסיסית, ואליה הוא מחבר דמויות משנה מומצאות (בחלקן לפחות), ועלילות משנה שאותן הוא ממציא לגמרי (בספר הזה, למשל, אחרי מריבה עם אשתו ההרה וההורמונלית הוא נוסע לשדה התעופה וממריא משם לטיסה הראשונה שיוצאת (ורשה). אין לי ספק שכל גבר חווה את הרצון הזה לקום ולקנות כרטיס טיסה במצבים האבסורדיים שמגיעים אליהם בריבים עם הגברת, אבל אין לי ספק שבחיים האמיתיים, הייטנר בעצמו לא עלה על מטוס. הוא פשוט זרם עם הדמיון שלו. וזה דבר מדהים לעשות. לו רק הוא היה מצליח להכניס את זה לסיפור שמתרומם מעל גובה הדשא).
בקיצור, "אידיוט מושלם" מקבל ממני שלושה כוכבים, כי יש בו תמהיל של כוכב אחד ושל חמישה, הוא משעשע - בעיקר בתחילתו - והוא שווה בדיוק את 25 השקלים שהשקעתי בו.


****

אני תמיד נזכרת בשאלות שהמראיינים שואלים את אילן הייטנר בכל פעם שהוא מוציא ספר (אותה שאלה: "האם אתה נפגע מכך שהמבקרים קוטלים את ספריך בעוד הקוראים אוהבים אותם..?") והוא עונה תמיד את אותה תשובה.. הייטנר לא מתיימר להתהדר בתואר "הסופר הלאומי" - הוא פשוט כותב! כמו שהוא יודע, עם הרבה אנקדוטות ודקויות שרק הוא יודע (לשים לב) ולשים במילים המדוייקות - וזו הגאוניות שלו - בפרטים, ברגישות, בתיאורים ובהמון "משפטים לאומה" -הייטנריים. אני נהנית לקרוא את ספריו וגם צוחקת המון - אם גם לכם מתחשק מדי פעם לקרוא ספר קליל ומהנה על היומיום שלנו - לכו על זה ! מובטחת לכם הנאה צרופה!

לפני כמה שנים יצא סרט צרפתי "אידיוט מושלם".ארוחת ערב שבועית של מנהלי חברה בה כל אחד מהשותפים צריך להביא אדם אידיוט,מנצח מי שהביא את האדיוט המושלם.הסרט עוקב אחרי אחד המנהלים שמביא עובד מס הכנסה - אדם שכל מה שנוגע בו נהרס לחלוטין.

לתומי חשבתי,שספר שנושא את השם "האידיוט המושלם" יזכיר פחות או יותר את הסרט הלז.לדאבוני,שכחתי שנפל לידי ספר שנכתב ע"י ישראלי ,או בתרגום חופשי, המוטיב שחוזר על עצמו כל כמה שורות זה קללות (למחבר מגוון שלא מבייש מילואימניק שמאלני בחווה הסינית) ובחורות בחורות ובחורות.

ישנו פתגם :"אין נחתום מעיד על עיסתו" ,למרות זאת ,במקרה דנן אני ארשה לעצמי לצתת מדברי המחבר (עמוד 199) "משהו מבחיל הסיפור שם.מבחיל."

בספרו האחרון ממשיך הייטנר בסגנון הכתיבה הקליל שלו שאיתו הוא הצליח כל כך בספריו האחרים, הרעיון לעלילת הספר דוקא מעניין (להריץ אדיוט בתור גורו ולהראות לחברה כמה היא דפוקה - משהו שבהחלט היה מצליח בהתחשב ברייטינג שהאח הגדול מקבל היום), אבל רעיון טוב לא בהכרח יוצר ספר טוב, ובסופו של דבר ההרגשה שכבר קראת חלקים מהספר ב-3 ספריו הראשונים של הייטנר (השוני המרכזי מספריו הקודמים הוא בכך שגיבור הספר נשוי עם ילדים), בנוסף לקו עלילה שלא ממש מתרומם ודמויות דיי מוכרות, מכריעים את הכף. הספר חלש, ומלבד כמה קטעים בודדים ומבדרים, וכמה יציאות "אילן הייטנר" פילוספיות על החיים, אין בו מספיק כדי להכתיר את הספר כטוב וסביר להניח שרבים יסכימו איתי שהוא ספרו החלש ביותר של הייטנר.

את ספרו הקודם של הייטנר "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" קראתי לפני בערך 5 או 6 שנים. אני זוכרת שבזמנו מאוד אהבתי אותו, והרגשתי שאני קוראת יצירה נוגעת, מעניינת ולא שגרתית. כעת, בחלוף השנים, אני לא יכולה שלא לתהות לעצמי האם נהניתי ממנו אז משום שהייתי עוד צעירה ולא מספיק בשלה להעריך איכות אמתית, או שמא הספר באמת היה טוב? כי את ספרו הנוכחי שקראתי, "האדיוט המושלם", פשוט שנאתי.
לפרקים הרגשתי כאילו אני קוראת מתוך יומן של נער מתבגר שטוף הורמונים, ולפרקים אחרים הרגשתי כמו אורחת לא קרואה שנקלעה בטעות לתוך שיחת גברים אלימה ושוביניסטית.
בתור אישה, הרגשתי כאילו אני ממש מודרת מהספר הזה, אבל עשיתי מאמץ לקרוא עד תומו, כי בכל זאת עוד שמרתי לו חסד נעורים וקיוויתי שאולי עוד אופתע לטובה.
התבדיתי.
ממש בדפים הראשונים של הספר נתקלתי בבעיות הגהה מעצבנות כמו המשפט "״ואז לוחץ את לו את היד״. או "הבית קפה" במקום "בית הקפה".
סירייסלי בן אדם? הגהה של ספר זה אחד הדברים הבסיסיים. זה לא איזה פוסט לא מחייב שאתה כותב בפייסבוק ומשחרר לאוויר העולם. אחרי שקראתי את זה ידעתי שאני הולכת להיתקל בעוד כמה כאלה גם בהמשך, ואכן לא טעיתי. לי באופן אישי טעויות כאלה ממש צורמות, ובמיוחד בספרים. לדעתי כל סופר שמכבד את עצמו לא היה מאפשר לטעויות רבות כאלה לקרות. אבל היי, אולי זו רק אני...
ובכלל, זה מרגיש כאילו הייטנר מעלה על הכתב כל נפיחה שהוא בודה במוחו הקודח, מבלי להעביר אותה איזשהו סינון הולם, או לפחות הגהה נורמלית או ניסוח מתוחכם. מה שקופץ במוח מיד נכנס לספר. ממש כך. קצת מזכיר את ה"משוררים" בני זמננו כגון גיספן ושות' אשר כותבים שיר ב5 דק' ללא מאמץ מיוחד.
יכול להיות שכתיבת הספר הזה לקחה יותר, אבל זו ההרגשה שמקבלים כשקוראים בו. ספר שנכתב ללא מחשבה יתרה.
עם השפה הנמוכה ו"היומיומית" משהו לרוב אין לי בעיה. אני יודעת להעריך אותה אם אני רואה הצדקה לכך. אבל עם הייטנר זה מרגיש כאילו כל דיבור ה"פיפי קקי" הזה נעשה על מנת להיות פרובוקטיבי לשם הפרובוקטיביות ותו לא. מילא אם היה מתבל את השפה הירודה עם משלב גבוה יותר... אולי עוד היה יכול לצאת משהו בעל יותר עניין וטעם. אבל לא. זה כל מה שמקבלים.
באופן כללי כפי שכבר ציינתי קודם, האווירה הכללית של הספר מאוד שוביניסטית וסקסיסטית. היו ממש חלקים אשר קיבלתי בחילה (פיזית!) מקריאה בהם.
הדמויות הנשיות בספר מתוארות רובן ככולן כ"עקומות צמרת", "זונות מקצועיות" או מוחפצות על ידי השוואתן לפירות עסיסיים.
והסוף של הספר? סתמי ביותר. לא מצאתי בו שום עניין או איזשהו מסר מיוחד.
פשוט ספר מביך, רדוד, שמתיימר להיות עמוק ומעורר מחשבה אך בעצם הוא לא יותר מאשר אסופה של שטויות רנדומליות שהועלו על הכתב.
כשסיימתי את מלך החומוס עלתה בי תחושה של עצבות מסוימת. עצבות ממחשבה על אהבה נכזבת שלעולם לא תשוב ותחושת החמצה.
גם בסיומו של ספר זה חשתי עצבות. עצבות על כך שטרחתי לקרוא בו, ותחושה של איבוד אמון במין הגברי.
כולי תקווה שמחשבותיו של הייטנר כפי שהובאו בספר זה לא מייצגות את מחשבותיהם של רוב הגברים בעולמנו... כי אם כן, אבוי לנו.

הספר מצדיק את שמו - אני פשוט אידיוט שרכשתי את הזבל הזה ואני עוד יותר אידיוט שקראתי אותו .
הספרים של הייטנר לפחות חכמת הבייגלה ומלך החומוס ובלה בלה בלה , הם לא נקראים ספרים . זה אוסף ילדותי ומביך של פסולת שילדים בני 16 מפוצצי הורמונים וחרמנים יכולים לכתוב .
הספר מביך , מתיימר לתת משהו אבל הכל זה בלה בלה בלה אחד גדול . סתם גיבובי שטויות .
אני אוהב לעיתים הומור נמוך אבל זה כבר לא הומור נמוך זה ספר בית שימוש .

הוצאות לאור בישראל לא מתעניינות בעומק או לפחות בחצי עומק , או שהן מוציאות קלאסיקות בנות 100 שנה ויותר או פשוט מוציאות ספרי זבל שיכולים להמכר מהר .
בבקשה , תפסיקו לזלזל באינטלגנציה שלנו .

עד כה הגבתי לאילן הייטנר והרלן קובן . איני ממליץ על הסופרים האלו , להפך אני מזהיר אתכם כמו משדה קוצים . אל תבזבזו את הזמן שלכם לשווא . אלו סופרים שכותבים לצורך הכמות ולא לצורך האיכות .
קנו ספר טוב שישאיר חותם אחרי הקריאה .
עם כל הכבוד
ספרים שכל מילה שנייה בהם זה ציצים וזיונים זה לא תרבות , זה רפש .

כותבים עליו שהוא חלש יותר, רדוד יותר, פחות טוב מקודמיו ומאכזב.
לא מסכים. לכל ספר של הייטנר יש את הניצוץ שלו עטוף בהמון ישראליות וזה המיוחד בהייטנר.
נכון, אצלו לא מחפשים את הספר שיעיף אתכם לשמיים (למרות שאני מאוד אוהב את הספרים שלו כולל האחרון), אבל אצלו אתם כן מתחברים לישראלי האמיתי. זה שאומר, חושב ועושה דברים שהיינו רוצים לעשות בעצמנו אבל לא מעיזים.
אנחנו סולדים ממנו כי אנחנו לא רוצים להאמין שהתרבות שלנו-ובעצם אנחנו, נראים כמו הדמויות של הייטנר.

ממליץ לאנשים שיודעים לצחוק על אחרים ועל עצמם.

יותר משהספר הזה עשה אותי עצוב, התגובות והביקורות עשו אותי אפילו יותר עצוב. הרי ברור שהספר הזה מרגיש כאילו הוא המשך של ספר אחד ונורא ארוך שנקרא "אילן הייטנר - כי אני מגניב", והרי ברור שבתוך הספר הרדוד והמשעמם הזה יש מסר "נסתר" על החברה הישראלית. הוא לא יכל לעשות את זה יותר גרוע ממה שהוא עשה את זה. שום דבר לא נסתר. הכל גלוי ופתטי וגרוע.
ואז אני קורא תגובות על כך שאמנם השפה הספרותית שלו נשמעת אותו הדבר בכל ספר, ואמנם הוא שטחי, אבל היי, לפחות המסר מגניב. ולפחות צחקתי קצת. ואני פשוט לא מסכים. הספר הזה בא להוציא את כולנו אדיוטים, ואני רק אפרגן להייטנר בכך שיש סיכוי שהוא עשה את זה בכוונה. הוא קם בוקר אחד וחשב לעצמו "בוא נראה אם אני יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, ועדיין יאהבו אותו". נחשו מה? הצליח לו. הצליח לו בגלל שלא כל הביקורות מסתכמות ב"בזבוז זמן אחד גדול", אלא יש גם ביקורות שאומרות שזה ספר בסדר. וזה לא בסדר. בכלל לא.