הספרים עד כה התמקדו בערפדים מיוסרי נפש, בחולי סרטן על ערש דווי, בחולי מחלות נפש נשנות - אבל לא נראה לי שהם התמקדו באלו שישארו הלאה. אלה שמושפעים מזה. כתבתם על הערפד; לא על הקורבן שלו, שפילחו לו לפני שתי דקות את הצוואר. הסתכלתם על חולי סרטן; לא על הריק שעתיד להישאר מאחוריהם. כתבתם על חולי נפש; בטח שלא על המשפחה שלהם. ואהבתי את הספר כי הוא לא התייחס לסבל, הוא לא התייחס לקריסה - הוא התייחס לבנייה מחדש. וזה הדבר שממש אהבתי מהספר.
כי הדמות מההתחלה ראתה רק שחור, והיא מההתחלה הייתה עצובה ומדוכאת, ולאט לאט היא מתאוששת. ולראות אדם מחלים - זה הדבר הכי יפה בעולם.
כל הספרי פנטזיה לאחרונה שבו בטוחים שאהבה זה הדבר היחיד שיכול לרפא אדם מדיכאון ולהוציא אותו מה"אימואיות" (כן. כאילו להיות אימו זאת מחלה מגלגלת עיניים) שלו. ואהבתי שבספר הזה זאת לאו דווקא האהבה שדוחפת אותה הלאה; דווקא האהבה נמצאת באמצע הריפוי, היא לא הריפוי עצמו.

לאור הפסקה הקודמת, אני חושבת שאני חייבת להבהיר את עצמי: הוא לא יצירת מופת. אפילו לא קרוב;יש חלקים שבו אני מרגישה שכופים עליי לצחוק, או לפעמים, בעיקר בהתחלה, הרגשתי ממש מדוכאת כי היא פשוט התייסרה יותר מידי. כמה דמויות בו ממש לא ריאליסטיות, וכמה אחרות יכולות להיות לא נסבלות לפעמים - ופה נמנית הדמות הראשית, הולי. שלפעמים גרמה לי לתלוש שיערות. ומצד שני, היו כמה דמויות נהדרות; כמו, טוב, קיארה, שעונה לתואר "דמות אנג'לית ממוצעת". בכל מקרה, היו גם רגעים שממש דחפו לי רגשות לפרצוף והייתי פשוט מוצפת בהם עד להתפקע.
הספר הזה רגשני יותר מידי.
מה שגם, לסופרת אין את החוש הומור הכי טוב בעולם (מי אני שתדבר), אבל מה שיזקף לזכותה - זה הצליח לתעל את עצמו לסוג של הרגשה-נוסטלגית-מרירה שכזאת על ימים עברו. דבר שהיה פשוט מקסים במהלך הקריאה.

אבל הספר הזה קיבל ארבע כוכבים. ואתם יודעים למה? כי אחת מהסיבות היא גריי. שהיה הדמות הכי טובה בספר הזה, ואני חושבת שגם בגלל שהוא מת, זאת סיבה אפילו יותר טובה לתת לספר הזה כוכב. כי הוא גרם לי להאמין, בצורה ממש חזקה, שאדם היה חיי וקיים.
וחוץ מזה שהדמויות היו לגמרי אמיתיות. בעיקר הולי; פה אהרן עשתה עבודה נהדרת. כלומר, אפשר לחשוב שככה אלמנות בדיוק מרגישות. כלומר, אני לא יודעת דבר על אהרן, בטח שלא אם היא אלמנה (מקווה שלא), אבל היא הצליחה לתאר את הרגשות בצורה כל כך אמיתית וכנה לעיתים שזה היה מצמרר. כלומר, אולי היא הכבידה מפעם לפעם, אבל היו קטעים שפשוט רצית להיכנס לספר ולחבק את הולי.

כלומר, אהבתי את זה שהיא פשוט שוברת לנו את המסך של הקטשיות וצורחת לנו בפרצוף "לא, אין תמיד סוף טוב", ואומרת לנו להסתכל על עוד אנשים; אלה שמתים מוקדם, ואלה שנשארים לאסוף את החתיכות אחרי שהם עוזבים, אלה שמשתקמים.
יש כל כך הרבה אנשים שמתים צעירים, וזה יכול להיות כל כך רחוק מהעולם שלנו, הדבר הזה שנקרא "מוות". אני זוכרת שבכיתה ד', אמרו שחברה טובה של מישהי מהכיתה שלי מתה, ותהיתי לעצמי אם צעירים יכולים למות (אני יודעת, טיפשה).
זה היה כל כך מוזר בתקופה, ועכשיו זה כל כך מוחשי. בעיקר בעולם שלנו. זה הדבר שהכי אהבתי; את העולם הפשוט שלנו, בספר אחד. אין פה שום דמות מתיימרת-להיות משהו אחר. זה פשוט פה, שחור על גבי לבן.

דבר אחד אחרון; המכתבים. זה היה פשוט רעיון יפהפה. דרך לאדם מת להמשיך להיות חלק מהחיים שלך. משהו שהיה פשוט... לא יודעת, אני מניחה שזה היה כמו התחלה מחודשת. התחושות שהולי הרגישה דרך המכתבים, הצורה בה רואים כמה היא הוקירה את הכתב, כמה גרי היה כל כך יקר לה... כל כך מדהים בשבילה. זה היה נהדר.

בהתחלה הולי הייתה אחד האנשים האלה שהעולם הפקיר מאחורה, וממש אהבתי לראות איך בסוף היא הפכה לאדם עם לב שלם. שלמרות שהוא לא שוכח, הוא בסדר. ופשוט שמחתי לראות שהיא בסדר. כי כמה שהיא יכלה להציק לי לפעמים, כמה שלפעמים היא יכלה להיות מאוסה, היא ממש נגעה בי.

אני צריכה לקרוא עוד ספרים של אהרן.