ביקורת ספרותית על לבי הפצוע - סדרה לספרות יפה # מאת מרטין דרי
ספר מעולה

---

זוהי ביוגרפיה שמסתמכת בעיקר על מכתבים, שהגיבורה שלה היא לילי יאן, יהודיה שחיה בגרמניה בין 1900 ל 1944, הייתה רופאה, נשואה לנוצרי, וילדה לו חמישה ילדים. לאחר שהתגרש ממנה בעלה היא נלקחה למחנה עבודה וב 1944 נשלחה לאושוויץ.

חליפת המכתבים, בעיקר בינה לבין חמשת ילדיה, היא עיקר הספר. המכתבים הללו הוברחו על ידה בטרם נשלחה לאושוויץ ונשמרו על ידי בנה הבכור, שהסתיר אותם אצלו. רק ב 1998, בעקבות מותו, הגיעו המכתבים לידי מרטין דרי, עורך דר שפיגל ובנה של ביתה הבכורה של לילי יאן. דרי מיין את המכתבים ונעזר בחומר ארכיוני ובמכתבים אחרים שהצליח לאתר על מנת לשחזר את חייה של סבתו.

הספר מרתק. הסיטואציה הזאת, שהיא מעבר לכל דמיון, בה האם נמצאת במחנה העבודה ולוקחת חלק בחיי ילדיה באמצעות המכתבים שהם כותבים לה, שכוללים תיאורים מחיי היומיום, פרטים קטנים וטריוויאליים, אבל דווקא אלה מאפשרים לה להשתתף, להתייחס, כשהיא עצמה אינה יכולה לעשות זאת, היא לא יכולה לספר בפרוטרוט למרות מה שהיום אנחנו יודעים שהיא עברה, אצלה הכל באנדרסטייטמנט, כי אלה הילדים שלה.

זה ספר שאין בו פרשנות ואין בו נסיון להבין או לחפש משמעות. מהבחינה הזאת, זה קצת כמו דיווח עיתונאי. בכמה מקומות הישוו אותו ליומן של אנה פרנק, אבל אני לפחות מרגישה שההבדל גדול. אמנם שניהם אינם סיפורי ניצולים, בפרט במובן של הסתכלות רטרואקטיבית, אבל אנה פרנק כתבה את היומן גם כדי שאחרים יקראו בו וידעו מה היה. כאן אין את זה. זאת פשוט אמא שמדברת עם הילדים שלה. גם לא קיימת כאן ההבנה של גודל הרוע. אף אחד לא מנסה להסביר כלום. הבן הגדול משרת בוורמכט בעוד הוא כותב ומתגעגע לאימו הכלואה במחנה עבודה, חברתה היהודיה של האם מספרת על "התקפות הטרור" של בעלות הברית בעת שהן מפציצות את מפעלי ייצור הנשק בגרמניה, הראייה היא צרה ואותנטית.

דווקא בגלל הנגישות והעיסוק ביומיום, הוא עורר אצלי הרבה מחשבות ביחס ליכולות של הילדים שלי, למידת הבגרות והאחריות שהיו או לא היו מסוגלים לגלות, למידת האחריות וחוסר האנוכיות שאני הייתי מסוגלת או לא מסוגלת לגלות, כי החלק הזה באישיות שלה מרשים מאד. הוא גם יכול להעלות שאלות ביחס לאהבה וזוגיות ואשמה ואחריות. הוא קרוב ומעניין, הספר הזה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על לבי הפצוע - סדרה לספרות יפה #