• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פרש הברונזה

פרש הברונזה

מאת פאולינה סיימונס

הביקורת של עתליה

תמונה של עתליה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
פרש הברונזה

פרש הברונזה

מאת פאולינה סיימונס

הביקורת של עתליה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של עתליה
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2002
סדרה:פרש הברונזה #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חגית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר נפלא, מסופר על נערה המתאהבת בחייל, סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי שסוחף את הקורא עד הסוף. מעמוד 40”

99/266
ביקורות על פרש הברונזה
הבאה
ספרים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

פאולינה סימונס יצרה חיים שלמים בספר זה בן היותר מ600 עמודים.
את סיפור האהבה של טטיאנה ואלכסנדר אנחנו קוראים וחווים כאילו קרה לנו, כאילו הוא קורה לנו כאן ועכשיו. יש לה את הכשרון המזהיר להעביר את כל מה שהיא מתארת בכתיבתה בצורה מושלמת ומרגשת ולגרום גם לנו להתאהב ולחוות כל רגש ואירוע אחר שעוברות הדמויות.
היה לי די קשה להתנתק ממנו בסוף ולהפנים שטטיאנה ואלכסנדר הם דמויות ספרותיות בדיוניות ולא אנשים בשר ודם- סימונס הצליחה לברוא סיפור מלא ומחוסר חורים, אמין ומסופר בעזרת הפרטים הקטנים שהם מאפייני החיים האמיתיים, שמוכר מחיי היום יום ושכל קורא יוכל להזדהות איתו, אפילו אם לא התנסה אף פעם בתחושות המתוארות בספר.
מומלץ מאד למי שאוהב סיפורי אהבה בפרט ולהתרגש בכלל, וגם למי שמעוניין בטיפת היסטוריה של מלחמת העולם השניה, בעיקר של החזית והעורף הרוסים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Shirley
Shirley
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של A N N A
A N N A
תמונה של shaharEB
shaharEB
תמונה של נדיה
נדיה
5קוראים|גיל ממוצע40|100%נשים

על המבקרת

תמונה של עתליה

עתליה

ותיקהעורך
חברה מזה 19 שנים
134 ביקורות•18 נבחרות•448 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של עתליה
עתליה
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות134
ביקורות נבחרות18
לייקים שקיבלה448
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת64ספרות מקורית39Fiction4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עתליה

ג'וש הפרעוש

ג'וש הפרעוש

ליאור עקירב

הספר התקבל לסקירה

ככל החלוצים ופורצי הדרך הגדולים - ג'וש הוא פרעוש מיוחד.
אולי אחד הדברים שהכי חשובים לנו ללמד את ילדינו לפעמים, הוא היכולת לראות רחוק, לחלום ולממש, גם כשהמשמעות היא ללכת נגד הזרם ואת המסוגלות לשמור על הביטחון לאורך התהליך; סיפורו של ג'וש מצליח להעביר את המסר כנדרש. על-אף חרוזים שעבר זמנם (שוס-ג'וש) ועיצוב שהוא מעט זועק ובוהק מדי לטעמי, הוא יראה לילדכם כיצד לקבוע מטרות - גם אם אלו נראות תלושות, לא מקובלות או לא מוכרות - לחתור למימושן ולהבין שהנפילות הקטנות שעלולות לקרות הן רק חלק מהדרך.
אם יש לכם ילד בגילאי בית-הספר המוקדמים ואולי גם גילאי הגן ולילד חלום, ממליצה לכם להכיר לו את ג'וש ואת חלומו לצאת מארץ עוש.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•עתליה
The lovely bones

The lovely bones

Alice Sebold

"העצמות המקסימות" מתרחש בפרבר פנסילבני, בארה"ב של שנות ה-70, ומתמקד בסיפורה של משפחה אחת, רדופה ומוכת יגון. הוא מסופר מפיה של סוזי הבת הבכורה, אשר בגיל ארבע-עשרה, בנקודה בה נפתח הסיפור, נרצחת על-ידי פדופיל ונאלצת לגולל את סיפורה מן העבר השני, מגן-העדן ומן "הביניים", ה- Inbetween שנמצא בין המתים לחיים.

באהבה ורוך אינסופיים שנפתחים בשורה אחת נוגעת ללב בצורה לא ברורה ("קוראים לי סלמון, כמו הדג. שם פרטי סוזי"), צופה סוזי בבני משפחתה בעוד הם מעכלים את העדרה הפתאומי ולבסוף נאלצים להתמודד עם ההבנה הקשה כי לא תשוב. בין תיאורים של החיים הרגילים הנמשכים במפליא בהיעדרה היא גם פונה להתבונן באותם חיים שנעצרו עם מותה, באלו שמתו קצת יחד איתה. בצורה זו היא מחליפה לאורך הספר בין הקנאה, הכמיהה והגעגועים לשוב אל עולם החיים, לבין הדאגה, האהבה והרצון העז לראות את משפחתה מתגברת וממשיכה הלאה.

אך בעוד שנקודת המבט השמיימית והבדיונית של הספר הזה עשויה להרתיע קוראים מפוכחים במיוחד, המיקוד האמיתי של העלילה נתון לתהליך שעוברת משפחתה של סוזי - לכאבים החדשים שמתגלים בה ולפצעים הישנים הנפתחים בעקבות מותה, להתלבטויות, לכעס ולפרידות שהן מנת חלקם של כל מי שהאבל על מותו של אדם שהלך לפני זמנו נגע בו.

סיבולד כותבת בצורה יפהפייה. יש לה כשרון מכאיב לתאר רגשות מבלי לנקוב בשמם. תחושת החמצה תתואר אצלה כמבט ייחודי החולף על פניה של אם בשעת בוקר, לפני שמשפחתה מתעוררת והיום החדש מתחיל; געגוע הוא חולצה שהולבשה על כרית בלילה בודד; כאב מתגלם בסירוב לבטא אותו ואילו אהבה מופיעה בדרכים רבות ושונות, שאף אחת מהן כוללת ביטוי מפורש של המילה ההיא, עם ה-א' וה-ה' בסוף. פעמים רבות בזמן הקריאה חוויתי תחושה שניתן להגדיר אותה רק כ- "בול פגיעה", כאילו סיבולד כיוונה חץ לנקודה מסויימת בי והצליחה לפגוע בה בדיוק גם מבלי שידעתי שלשם כיוונה.

יש לציין כי כתיבתה של סיבולד, מוצלחת ומרגשת ככל שתהיה, אינה מחפה על חלקים במהלך הספר שהם, במידה מסויימת, משמימים. אולי זה חלק מהמציאות - כנראה שתהליך האובדן והאבל כפי שהוא באמת אינו מרתק ומותח בכל רגע שלו. אך עדיין לא יכולתי שלא להתאכזב במקצת, בעיקר אחרי הביקורות שהבטיחו התחלה עם התרחשויות מזעזעות אך סוף שיפיח תקווה בלב הקורא. לתקווה לא זכיתי מן הקריאה - החלקים הבדיוניים מגן-העדן הם אולי בדיוניים קצת יותר מדי, ותהליך האבל של המשפחה - מציאותי עד כמה שנראה - כנראה אינו ניתן להכללה על תהליך האבל כפי שהוא בכללותו. אך יחד עם זאת כן הייתי מוקסמת לאורך כל הקריאה: מן הכתיבה היפה, מן האופי המעט נשגב של הדמויות, ממנעד הרגשות שעבר בספר ובעיקר מן הכמיהה הסמויה והמפתיעה שלי להתחלף עם מי מן הדמויות - לחוש את מה שנראה בעיני כחוויה קסומה.

"העצמות המקסימות" שונה מאד מן הסרט שנעשה בעקבותיו. מסיבה זו הוא מומלץ גם למי שצפה בו, מכיוון שהסרט נכשל מלהעביר כראוי הרבה מן התוכן של הספר שטמון רחוק מאד מן הגימיק של מבט מגן עדן. יחד עם זאת, הוא אינו מומלץ למי שמשתעמם בקלות ולחילופין גם למי שמזדעזע בקלות, מכיוון שהוא מכיל אירועים שהם בתחילה די מזעזעים ולאחר מכן מעט משמימים. הוא מומלץ לכל מי שביכולתו וברצונו לקרוא עלילות ארוכות בין השורות ולקבל גם את הקשים שבאירועי החיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
למאטיס יש את השמש בבטן

למאטיס יש את השמש בבטן

יהודית קציר

ריבי שנהר מתרצה ומתלווה לגבר מבוגר ממנה, מכריס מעט, שמושיט לה פרח מתוך מכונית רנדומלית, בערב תל-אביבי אחד. מנקודה זו והלאה היא מדברת את סיפורן של רבות וטובות, סיפור שנכתב, חובר, הושר והומחז לא פעם בתולדות ההיסטוריה. על השאלה מדוע אנו בוחרות להתאהב לא פעם דווקא בבלתי-מושג, בתפוס, בנשגב והלא-אפשרי, ריבי אולי מנסה להשיב כאשר היא מנקדת את סיפור אהבתה הגדולה בסיפור חייה - משבר רבע החיים, אמא נערצת, אב שנטש, סיפורי האהבה המשפחתיים העוברים מדור לדור.

את הספר הזה קראתי בתקווה שאמצא בו תשובות לשאלות שעלו בי בעבר. במובן מסויים קיוויתי שריבי הבדיונית, הפורשת את סיפורה מנקודת מבט רטרוספקטיבית ולכאורה מפוקחת, אישה מיושבת הנשואה כבר לאחר, תוכל לספק לי תובנות בנושאים שהכאיבו והטרידו אותי שנים - כיצד אנשים מתאהבים, כיצד הם מתקרבים ומתמזגים, למה הם מתרחקים ויותר מכל, מדוע הם בוחרים לעזוב. ציפיתי לקבל את נקודת המבט שתפיל בתוכי את האסימון שיביא איתו את הפתרון לחידת האהבה הגברית, לצורה בה לעתים היא נראית לי קצרת-ימים והפכפכה ולעתים עזה כמוות, גם כאשר לא נראה שקיים הבדל משמעותי בין שני המקרים.

לא קיבלתי את מה שרציתי מן הספר, להפך. קיבלתי מראה דווקא לאהבה אחרת, יותר מוכרת לי - האהבה הנשית, העמוקה, הבלתי-מתפשרת, שהיא בו-זמנית נואשת אך גם מסרבת להתייאש. יהודית קציר הפליאה לנסח את הסיפור החקוק בתוך רבות כשכתבה את הספר הזה. היא העלתה על הכתב את הפנטזיות העמוקות ביותר שלי ואת החרדות האיומות ביותר שלי בו זמנית והצליחה לעשות זאת בצורה ששבתה אותי לא רק כאישה או כאדם שידע אהבה ושברון-לב, אלא גם כקוראת אובייקטיבית (עד כמה שהצלחתי למלא תפקיד זה). ועל-אף התשובות שלא הגיעו לשאלות שהיו לי לפני קריאת הספר, הסוף הצליח דווקא - בצורה אירונית - לנחם אותי ולהשקיט חלק מן התהיות. אולי זו הקבלה השקטה של ריבי את אובדן אהבתה, אולי זו הנחמה בהבנה שאני לא המשוגעת היחידה בעולם ואולי זו דווקא הטרגדיה עימה ריבי מתמודדת בספר, המעניקה פרופורציות חדשות לסיפור שלה. לא ברור מהו המימד המנחם בסיפור הזה, אך לשמחתי הוא אכן קיים.

"למאטיס יש את השמש בבטן" מומלץ לכל מי שמעוניין בהצצה לסיפור מן החיים. הוא קורה יום-יום מסביבנו ולפעמים גם בתוך כתלי ביתנו, כאשר אהבות נוצרות, מתלקחות ומתנפצות בקול שקט וכל שנותר מהן הוא שאלות מבולבלות המתמוססות לכדי תשובות סובייקטיביות ומשוחדות. בעלילה כמו בחיים, ריבי מספרת את מה שהיא רוצה היתה לזכור ומשמיטה את מה שהשנים והרגש כמעט וגרמו לה לשכוח וכך מעלה על הכתב סיפור אנושי פשוט אך מרתק.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

כמו בכל המקרים בהם הגיבור הראשי בעלילה הוא הכאב, גם הספר הזה מתפרש על פני מספר רב של עמודים, דוחס בין דפיו כמה שיותר חדשות רעות, חששות וגזירות גורל. כמו כל הסופרים האחרים ששמו לעצמם למלאכה לכתוב סבל אנושי מתמשך, גם מיסטרי בוחר בדרך טראגית אך יבשה-משהו כאשר הוא מגולל את עלילת "איזון עדין". כפי שאישוואר החייט ולמוד הסבל מבשר למאנק הסטודנט בערב אחד בו מתרגשת עליהם צרה נוספת המאיימת לפרק את הקן המשפחתי שבנו - האדישות אינה תמיד סימן להעדר-רגש, להפך; היא מדגימה כיצד, לעתים, אין את השהות והאפשרות המרשות לחוש את כאב המכה שנפלה עליך.

בצורה זו כתוב "איזון עדין", המתרחש בהודו של שנות ה-70, תחת המשטר המדכא והכפוי של אינדירה גנדי. ביחס לכמות ההתרחשויות הקשות בו הוא אינו אוצר בחובו רגש רב אלא יותר מהווה דיווח קר, לעומת יומן אישי או ספרות מהורהרת. הרגעים המעטים של רגש אנושי שמיסטרי מתיר לדמויות שלו מהולים בנוסטלגיה וגעגועים אשר מלווים כל תקופה שלאחר פורענות ומתייחסים לתקופה שלפניה. אך מדי-פעם, בין השורות, יכול הקורא להבחין בעוד רגש כמעט סמוי אך מולד וטבוע בעצם היותנו - תקווה. האיזון העדין בספר הוא, יותר מכל, האיזון העדין שבין תקווה ויאוש. הוא המתיר לדמויות להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולחיות מיום ליום, כך שלבסוף נראה כאילו דווקא רגש התקווה - אותו רגש אשר נועד להעלות את האדם משפל לגבהים חדשים ולשמור עליו בעת צרה - מנוצל כעת על-ידי גורל רע ואירוני המשתעשע בדמויות, מפיל אותן בחבטה לרצפה על-מנת לצפות בהן נאבקות לשוב ולקום, רק כדי שיאלצו ליפול שנית.

דינה, מאנק, אישוואר ואום, הדמויות הראשיות, הן רק ארבע נפשות בארץ של מיליונים, בעולם של אלפים. הקריאה בספר נעשית לעתים תוך הציפיה הסמוייה כי באחד מהם טמון הניצוץ הנסתר, כוח העל, אשר - כמו בכל הספרים והסרטים - יאפשר לו להיות זה שיתעלה מעל היומיום המדכא ויפרוץ את המעגל, אולי תוך גרירה של האחרים איתו. לאט לאט מתבהר כי אף אחת מן הדמויות לא אוצרת בחובה כח שכזה. הם אינם מיוחדים, אינם נדירים או נבחרים ולמעשה נראה כאילו נבחרו באיזושהיא הגרלה שערך מיסטרי לספר הארוך הזה. גם אם הדמויות עצמן חושבות אחרת, אין בכוחן להתגבר על ממשלות מושחתות, שיטת מעמדות מדכאת או אף על בריונים מקומיים, שכן הן בני-אדם רגילים כמו כולנו. אולי זהו הסיפור האמיתי של "איזון עדין" - הפשטות של הדמויות, השגרתיות שלהן, האופן שבו חלומותיהן היו יכולים להיות ביקום מקביל גם חלומותינו, המתנפצים בשקט במהלך השנים בעוד שהאנשים בצמרת ממשיכים לבצע את החלטותיהם ללא הפרעה והעולם עודו סובב על צירו.

הספר הזה כתוב היטב, זורם ואינו מתיש לכל אורכו. הוא יהיה טוב לכל מי שאוהב את הכרכים העבים הרגילים שמכילים בתוכם את תקוותיהם, כאביהם ומאוויהם של אנשים מן השורה. הוא גם יהיה טוב לכל חובבי הודו וסיפורי העולם השלישי. הוא לא יהיה טוב למי שאינו מורגל לדבר מלבד סוף טוב או שיאים בעלילה, מכיוון שהוא מנגן - פחות או יותר - על אותו מנעד עגמומי במקצת, מן התחלתו ועד לסופו השקט. הוא מומלץ אך לדעתי אינו חובה, גם אם הוא אכן מספר על דברים שאנו, מכורח מקום ומועד לידתנו, כנראה לעולם לא נאלץ לחוות על בשרנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

אילן שיינפלד

אילן שיינפלד מזכיר לי את גבריאל גרסיה מרקס: שניהם מספרים עלילה שמתרחשת על רקע דרום-אמריקה והמזג החם של תושביה, שניהם מתבססים באופן כללי על אירועים ועל טרגדיות אמתיות מן העבר אך גם מעניקים נופך מאגי לסיפורם ושניהם עושים את מה שגם התנ"ך מפליא לעשות במומחיות– בונים, הורסים, מעניקים, לוקחים וממיטים גזרות שונות ומשונות על הדמויות שלהם במחי יד, ללא התחשבות בחלומות וברגשות האנושיים.

זהו הספר הראשון שקראתי בחיי וששקלתי להפסיק את קריאתו באמצע מכיוון שהוא כל-כך קשה לקריאה, מבחינה רגשית. האסונות שמתרגשים על הדמויות בספר ובעיקר מעשי הזוועה הרבים שמבוצעים בו כלפי נשים הכבידו עלי מאד. גם כשניסיתי להתנחם במחשבה שמדובר בעלילה בדיונית נזכרתי שהאירועים מבוססים על ההיסטוריה, הלא רחוקה, של ארגון "צבי-מגדל" היהודי, שחטף, אנס ומכר נשים לזנות בארגנטינה של תחילת המאה הקודמת. יחד עם זאת, עם התקדמות הספר הקריאה הפכה יותר קלה – בתהליך שאני יכולה להתייחס אליו רק כאל דה-סנסיטיזציה שעובר הקורא לנוכח שטף הזוועות, הדומה בצורה אירונית לתהליך המנטלי שעוברות הזונות היהודיות מידי הסרסורים שלהן, ביודעין ובמתכוון.

"מעשה בטבעת" הוא ספר טוב. הוא נכתב ונשמע כמו אגדה יהודית עתיקה, על רבנים בעיירות פולניות ועל עולי-רגל המטלטלים חודשים ארוכים בדרכים לבקש את ברכתם, ובאופן זה הוא מגולל את סיפורם של מספר דורות מקבילים בשתי משפחות שהדבר האחד המשותף להן הינו טבעת קסמים יהודית. בצורה זו, המיקוד עובר פעמים רבות מן הטבעת הדמיונית אל היצאניות היהודיות וחוזר חלילה, כך שלא ברור לגמרי מהם האובייקטים המרכזיים בעלילה בפועל ומי מהם המתאים יותר לשמש בתפקיד זה.שמחתי לקרוא ספר שבמידה מסוימת מתקן עוול היסטורי שנעשה לזיכרון היהודי הקולקטיבי, על-אף שחלקים מסוימים בו היו קשים מאד לקריאה או לחילופין (ובהיפוך גמור) משעממים. "מעשה בטבעת" כתוב בקצב מהיר וסוחף ומאופיין בעלילה טובה ולכן הוא מומלץ, אך רכי-הלב – ובעיקר הנשים שביניהם –יצטרכו לחשוב פעמיים לפני קריאתו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
אהבה אסורה בפטרבורג

אהבה אסורה בפטרבורג

מישקה בן-דוד

כרומנטיקנית חסרת תקנה, הקריאה ב- "אהבה אסורה בפטרבורג" סחפה אותי, ריגשה אותי ובעיקר שברה את לבי. מסתבר כי ההשפעה של הספר עלי הייתה חזקה מספיק כדי להתגבר על נזק שעשרים ושלוש שנים של ניסיון חייםוקריאה, בין היתר גם בספרים המתארים את החלקים היותר קשים של העולם ושל מציאות החיים, גרמו לרגישות האנושית שלי.
יוגב בן-ארי הוא איש מוסד המגולל את סיפור חייו בפני הקורא. הספר מתחיל בחלק קצר המתקיים בהווה, ברוסיה, כאשר יוגב מוצא עצמו מאוהב בשנית ונחוש שלא לאבד אהבה זו כפי שאיבד אחרת בעבר. אך זהו החלק השני של הספר, אשר כולל מעל למאה עמודים ומתאר את הרקע לעלילה העיקרית בדמות אהבתו הראשונה של יוגב, אשר שבה אותי וצלח במשימה (שעד אז האמנתי כי היא כמעט בלתי-אפשרית) לשבור את לבי.
באופן שמעולם לא חשבתי שאיש מוסד לשעבר כמו הסופר מישקה בן-דוד יוכל להוציא תחת ידו, חייהם המשותפים של יוגב ואשתו הראשונה אורית, יחד עם סוף הסיפור העצוב של נישואיהם, מתוארים בכאב רב וביד רגישה ביותר, באופן שהעלה לי קונוטציות מן העבר ומן ההווה שלי עצמי. יוגב ואורית מכירים בגיל 15, כאשר אהבתם מתעלה מעל גילם הכרונולוגי והחוויות שהם עוברים בעשרים השנה הבאות מתוארות בפירוט בפרקים הבאים. על-אף שידעתי עוד מתחילת הספר כי אהבה זו דינה להיכחד, קיוויתי בכל מאודי שיקרה קסם כלשהוא והיא תתגבר על המכשולים בכל זאת. התקווה הילדותית הזו נבעה, בחלקה, מן הצורה המופלאה והצובטת בה בן-דוד הפליא לתאר את הניואנסים הקטנים של חיי היום-יום שלהם, אם זה במחוות האוהבות המתרחשות במערכת היחסים המינית ביניהם ואם זה בפעולות הקטנות שמנקדות כל אהבה עמוקה בין בני-זוג, כמו האופן בה יוגב נושק לגופה הדאב של אשתו לפני זריקה בהליך רפואי. כל הפרטים הקטנים הללו המופיעים מדי-פעם בספר, העירו בי משהו עמוק ולעתים רדום, כאשר הזכירו לי (גם אם בשינוי מסוים) את מערכת היחסים הנוכחית שלי ואת האינטראקציה ביני לבין החבר שלי ובעיקר גרמו לי להתאהב מחדש - בדמויות, במערכת היחסים שלהן, בזיכרונות ובחוויות מן המציאות שלי עצמי ובעולם בכלל. גם תהליך הפרידה הכואב, שבן-דוד כותב אותו בצורה נכונה ואמתית ביותר, השפיע עלי רגשית ואף גרם לי להניח את הספר מידי למשך שלושה ימים, במהלך מה שאני יכולה רק לתאר כתהליך מקוצר של אבל, אולי על הדמויות ועל העלילה ואולי על הדמיון הגדול שיש בין שברון הלב הבלתי-נמנע בספר לבין האופן העצוב שבו מערכות יחסים, ששנים רבות נראו כנצחיות וכמסוגלות להתעלות על כל מכשול, נתונות גם הן לסכנת חוסר הוודאות, השחיקה ואובדן האהבה. תוך הקריאה – גם בחלקים אחרים של הספר – תהיתי פעמים רבות אם בן-דוד כותב בעצם את סיפור חייו שלו, את ניסיונו הכואב ואת זיכרונות אירועים אישיים אשר התרחשו במציאות והאם זו הסיבה לכך שהעלילה הבדיונית הזו, עם השם הנדוש שניתן לה ועם תמונת הכריכה הקיטשית, כתובה בצורה כל-כך אמתית.
החלקים האחרונים, שהם דווקא אלו המהווים את עיקר העלילה בספר, נותנים גם הם מסגרת לסיפור אהבה רומנטי שיוגב מככב בו, אך בניגוד לחלק הראשון אלמנט המתח הופך בהם להרבה יותר דומיננטי. יוגב, המתפקד כעת כסוכן תחת זהות בדויה ברוסיה, למוד סבל ועדיין סוחב גרורות מכישלון נישואיו, מגלה במפתיע סיכוי לאושר בדמות אנה, מוכרת ספרים בה הוא מתאהב ומנהל עמה קשר רומנטי. כבאהבתו הראשונה, עבודתו במוסד מתחילה לסגור גם על מערכת היחסים החדשה של יוגב ולהצר את צעדיה והוא מוצא עצמו שוב בפני הברירה הכפויה שבין הארגון והחובה למדינה לבין אושרו האישי. הפעם, יוגב מודע בבירור להשלכות של בחירותיו האפשריות והוא נחוש בדעתו שלא להמיט על חייו את הכישלון עליהם המיט מבלי דעת בעבר. מכאן מתחילה העלילה להסתבך, גילויים שונים עולים, מופרכים או מאומתים ובמרכז האירועים הרבים עומדת עקשנותו ואהבתו של יוגב, על בסיס החלטתו הנחושה שלא להקריב את אותו קרבן כבד בפעם השנייה.אם החלק הראשון היה במידה מסוימת סיפור מן החיים, החלקים שאחריו נוטים יותר לכיוון הבדיוני, גדולים מן החיים. בצורה זו הספר קורץ לקוראים שונים, גם כאלו המעדיפים סוגות שונות – רומנטיקנים, חובבי מתח, גברים, נשים, אנשי העולם הגדול, המתעניינים בהיסטוריה של מוסדות הביטחון הישראלים ועוד. רבים ימצאו מקום בספר זה, בין אם כזה שיסקרן וימתח אותם או כזה אשר יגרום להם להזדהות ולהזיל דמעה.
קשה לי לומר שהספר עוסק בהתנגשות התפקידים השונים בחיינו –בין חובתנו לארגון שלנו, למדינה שלנו או לאנשים הקרובים לנו. על אף שהקונפליקט הזה תופס מקום משמעותי בעלילה, אינני בטוחה שהוא אכן כה משמעותי לספר: למרות הרושם של קונפליקט, לקורא וליוגב ברור מה היא הבחירה הנכונה בכל זמן נתון, מה גם שאני לא רואה דרך אמתית בה ניתן להשליך את קורותיו המפותלים של יוגב על שאלת סדר העדיפויות הגדולה והכללית מן החיים האמתיים, על הדילמה העוסקת במה קודם למה. יחד עם זאת, העלילה עדיין מעלה במידה מסוימת את השאלה הזו, גם בלב הקורא, ואולי אף עונה עליה.
לא כל קורא יחווה את אותן רגשות עזים שהרגשתי אני כשקראתי בספר. יחד עם זאת, תוך חשיבה אובייקטיבית ותוך הסתמכות על המשותף בין הביקורת שלי לבין הביקורות המופיעות על גב הכריכה, אני מאמינה שכמעט כל מי שיקרא את הספר הזה יחווה, בעוצמות משתנות, את התהליך של התאהבות מחדש ושל שברון הלב הבלתי-נמנע. מעבר לכך, הספר קולח ושומר על עניין כמעט לכל אורכו ובעיקר מהווה עלילה ישראלית מקורית המחדשת על נושא המוסד, הריגול הישראלי והריגול הנגדי ומעניקה הצצה לכל הפעולות הנסתרות הנעשות בפועל תחת שמות גדולים אלו. לדעתי מדובר בספר מומלץ בחום, כאשר גם מי שלא יאהב אותו כמוני ימצא אותו מהנה ומעניין לקריאה ואף יותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר

אברהם בר-אב

לולא הלו"ז העמוס שנכפה עליי בזמן האחרון, הייתי בוודאי גומעת את "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" בתוך מס' שעות לכל היותר. בתכנו הוא הזכיר לי מאד את "אהבתה של סלטנאת" לשרה אהרוני – שניהם מכילים מעין עבודת שורשים של המחבר על משפחתו שמקורותיה בארץ מזרחית כלשהיא, שניהם מסתיימים בעליה הברוכה לארץ ישראל – אך היתרון המשמעותי של שיח' חאמזה על סלטנאת, לעומת זאת, מתבטא בכתיבה מוצלחת במיוחד.
מסופר שזהו לו ספר הביכורים, ועל אחת כמה וכמה סופר המגיע מרקע היי-טקיסטי, לא ציפיתי להרבה; כל אחד מאיתנו מאמין שהסיפור של משפחתו הוא המיוחד והמעניין ביותר ושהוא ראוי לאור הזרקורים. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו עלול לחטוא בנטילת דף וכלי כתיבה להנצחת הסיפור הזה, לעתים בדרך לא מוצלחת במיוחד. אברהם בר-אב (בן-טאטה), לעומת זאת, עלה על הציפיות ומימש, לדעתי, עד תום את כל הפוטנציאל הרב שהיה טמון בסיפור המרתק של משפחתו. הוא כותב בשפה מודרנית ויומיומית וכמו שלעתים מתרחש בשיח של ימינו גם זורע בו מדי פעם מילים לועזיות. הסיפור, כפי שיוצא תחת עטו, קולח במיוחד וחמישים עמודים נהפכים בזכות כתיבתו לחמישה. בר-אב מתחמק מכל המהמורות שיכולות היו להפוך עלילות משפחתיות למשמימות, הופך אותן למרתקות ולרגעים אף למרגשות.
הוא מתחיל רחוק ממצרים, בשדה קרב אפרורי בבולגריה; עובר לחבלי קפיצה בקהיר ומשם מתקדם לתיאור של עיר מודרנית שכולה בנויה שכבות של אוכלוסיות זרות ואירופאיות המתהלכות, כמעט כמו בנובלה של ד. ה. לורנס, בין פירמידות גדולות וספינקס. העולם שהוא בונה – עולם של אליטה מצרית בשנות ה-30 של המאה ה-20 – מורכב מנשפים, שמלות, מחזרים ורומנים. במחשבה על אוהלי וצריפי המעברות של שנות ה-50, בהם השתכנו משפחות העולים המזרחיות, הנוף האלגנטי שמצייר בר-אב מתקבל בהפתעה אך ככזו המתברכת ע"י הקורא (בעיקר הקוראת הנשית). הוא משווה אווירה רומנטית ודוק של קסם לעלילה שהייתה אמורה לכאורה להיות יום יומית.
עם זאת, סיפורה של המשפחה הוא כדברי ימי כמעט כל קהילה יהודית גולה בהיסטוריה – שגשוג, עליה בסולם הדרגות החברתי והשגת שוויון למראית עין שאחריהם מזדנבים בצל, בהסתר, צרות עין, דעות קדומות וגזענות שסופם להתפרץ באלימות ולשבור את העיוורון המתמשך במהלומה כואבת ובעיקר שוברת את הלב. בר-אב מספר על עולם שלם שהיה ואינו, על חיים הרחוקים בזמן ובזיכרון ועל ההבנה האיטית שיש להשאירם מאחור.
כל מי שאוהב סיפור טוב וכתיבה טובה ומוכן להתעלם מהמחסור בהגות ובמסר עמוק המוצפן בין השורות יאהב במיוחד את 'רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר', את ניחוחות המולוחיה, נגינת כינורות הנשף וחכמת החיים, ההומור והישירות של סבתא פורטונה העולים מבין הדפים ומחיים את מה שמתקיים היום רק בין גבולות הזיכרון.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=564

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה
מפת הגוף

מפת הגוף

יאיר אלדן

מן התקציר שלו, התקשיתי במיוחד להבין במה הולך לעסוק הספר אותו אני עומדת לקרוא: נראה שהוא מתאים הרבה יותר למי שכבר סיים את הספר ומעוניין לקבל נקודות מבט חדשות ומאירות עליו שיוכלו לעזור לו להבין ולהפנים יותר את מה שזה עתה קרא. העלילה מתמקדת בארבעה חברים – מוטי, נח, שאול ודור – ובדמויות המאכלסות את חייהם, בעיקר בנות זוג, ילדים והורים. היא נפתחת בניסיון ההתאבדות הכושל של מוטי וממשיכה בקושי של כל אחד מן החברים ליצור ולשמר מערכות יחסים בריאות, חפות מעוולות הדדיים ומסאב טקסט, בין אם בזוגיות ובין אם במשפחה. אל תוך העלילה נשזרת ההתנתקות, אחד האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, והעיסוק סביבה מתמקד בטראומה הדתית והלאומית שנגרמה בעקבותיה, בשאלות של אמונה ואחוות אחים הפוקדות הן את 'המגרשים' והן את 'המגורשים', במה שבעיניי היה פרופיל מרתק ומקסים (אם ניתן לקרוא לו כך) ביותר, גם אם לא בטוח שאמין במיוחד, לקווי דמותו של הדתי המפונה של ימינו. למעשה החלקים הטובים בספר הם, לטעמי, אלו שתוארו מנקודת מבטה של דמות שהיא דווקא משנית למדי – נחום המתנחל, שעולמו התהפך ביום בו לא רק פונה מביתו אלא גם הופרד ממשפחתו, והוא עובר משבר עוצמתי הפוקד אותו בבדידותו באתר הקראווילות ובין שיעור לשיעור בישיבה המקומית.

'מפת הגוף' הוא ספר שונה. המבנה שלו אמנם דומה למבנה המוכר של ספרי פרוזה – פרקים, עלילה, גיבורים ומערכות היחסים ביניהם – אך דרך ההצגה שלהם, כפי שהיא מובאת לנו ע"י המחבר יאיר אלדן, היא שונה מדרך ההצגה הרגילה והפשוטה של אירועים כפי שהם: העלילה אמנם קיימת, אך היא משמשת בעיקר כסיפור רקע לשטף המחשבות והרגשות של גיבוריה מאשר כמרכז הספר, לא תמיד היא מופיעה בסדר כרונולוגי ולכן היא גם לא תמיד נהירה לקורא, מחולקת לעשרה פרקים שכותרתו של כל אחד מהם היא אחת מעשרת הדברות, והדמויות המאכלסות אותה עוסקות ללא הרף במערכות היחסים שלהן עם הדמויות האחרות, מנתחות, בודקות, מנסות לרדת לעומק הדברים ובעיקר מחפשות את דרך היציאה החוצה.

מהסיבות האלו יש משהו מאד כבד בספר, אפור אפילו; אותי הוא נטה לדכא ואפילו קצת לתסכל מדי פעם, והוא מזכיר לי יותר מכל את שנות התיכון שלי שבהם נטיתי לנתח כל דבר יתר על המידה, לנסות להגיע לשורש כל עניין ולפענח את הצופן המסקרן של תת-המודע – כך גם הדמויות אינן נותנות מנוח לעצמן ולקורא, מפרקות לגורמים כל פעולה של הסובבים אותן, לא משנה כמה שגרתית או זניחה, על מנת שיוכלו לקטלג אותה במושגים המוכרים להם – דחייה, כליאה, ניצול. דרך החשיבה הזו היא בשבילם מובנת מאליה ונכונה לחלוטין והקורא חסר הסבלנות כנראה לא ימצא את הרצון או את הכוח להתחבר לעלילה שרובה ככולה מניפולציות רגשיות, שיחות לכאורה גבריות על הדקויות הקטנות של החיים, נאומי תוכחה של בנים להוריהם על טראומות ילדות ומציאות מבלבלת המעוותת על ידי העיסוק הבלתי-פוסק בזרמים הפסיכולוגיים התת-קרקעיים שלה. אין לי מושג אם זה הגיל, אם זו הגיאוגרפיה או המלחמות, אבל נראה שמשהו שלא חוויתי בחיי ושאולי חוו הגיבורים או המחבר פתח פער גדול מספיק ביני לבין הדמויות למנוע ממני להצליח להבין מה בדיוק הן רוצות או מנסות להשיג, ואם איכשהו כן הצלחתי להבין את הנקודה שבמעשים שלהן ברור לי לגמרי שלא הסכמתי איתה כלל. בתקציר מודיעים לנו שהחיפוש ובדק הבית שעורכות הדמויות ללא הרף בחייהן נועד בעיקר על מנת למצוא תשובות שלא יהיו אותן קלישאות שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע או לומר לעצמנו בחפירות המזדמנות שאנחנו עורכים במערכות היחסים הפרטיות שלנו. חצאי התשובות והאלטרנטיבות שמציע הספר לשאלות השגורות, לעומת זאת, לא נראו לי מספקות או נכונות יותר מהדקלומים המוכרים הרגילים.

קשה לומר שניתן להמליץ על הספר הזה. אני חושבת שרבים ימצאו אותו משמים, מבלבל ואף מתיש על אף 206 עמודיו הקצרים. לעומת זאת, הוא כן יקסום לכל מי – שבדומה לדמויות – מתעניין במבוכים הסבוכים של תת-המודע והפסיכולוגיה שלנו ובתעלומות הנצחיות שמאפיינות מערכות יחסים ואהבה; הוא גם יספק חומר קריאה מעניין ואולי אפילו יפה מעט על ההשפעות הסמויות של עקירת התנחלויות ושל ההתנתקות בפרט, ועל אוסף של דמויות שמנהלות מערכות יחסים שהן אולי, אחרי הכול, אכן מייצגות נאמנה את המציאות של ימינו.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=544

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישראלי מאיר שלו. אצל מארקס, כמו אצל שלו, אנו מתוודעים לקורותיה של משפחה גרעינית אחת, כרוניקה של כאב ואהבה פרובינציאליים, שחבריה הם דמויות גדולות מהחיים הטוות מערכות יחסים סבוכות ועוברות שלל חוויות תמוהות, נתונות תחת מעטה מיסטי דק השוזר בין העמודים אירועים תמוהים ודמיוניים כאילו היו חלק מובן מאליו ממציאות היום יום של כולנו. זו הסיבה שבעת קריאת 'מאה שנים של בדידות', כמו בקריאה שלי את 'רומן רוסי', 'עשו' ו- 'בביתו במדבר' של שלו, היה לי קושי מיוחד להתחבר, להבין ולהתרכז; הצורך שלי למצוא משמעות בכל טקסט אותו אני קוראת לא הניח לי גם כאן ולכן התחושה שאני קוראת פרוטוקול אחד ארוך של אירועים, שחלק גדול מהם אף אינו נוגע למציאות ויכול להתקיים רק בעולם מיסטי מקביל, הפריעה לי מאד, בלבלה אותי ושלחה אותי מייד לחפש את המשמעות הנסתרת לספר הזה שתיארתי לעצמי שלא לשווא ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה עולמית.

'מאה שנים של בדידות' – לפחות כפי שהודיעו לי רבים וטובים – הוא ספר המאגד בתוכו את כל מנעד התחושות והחוויות האנושיות, ולכן מה שנראה כעלילה המצרה את עצמה לכדי קורותיה של משפחה אחת בלבד בכפר נידח בג'ונגלים של מרכז אמריקה הוא בעצם, לפחות בחלקו, סיפורו של כל אחד מאיתנו. באהבותיהם, אכזבותיהם, הטרגדיות והשמחות שפוקדות אותם, יוכל כל קורא למצוא דבר אחד לפחות להזדהות עמו ולהתחבר אליו, ואולי זה מה שהופך את המשמעות החבויה שמאחורי האירועים לחמקמקה כ"כ – ההנחה שהיא אישית וניתנת לשינוי מקורא לקורא, בהתאם לקורות חייו שלו עצמו ולניסיונו הפרטי, כפי שבשבילי הרגע הכי משמעותי וזכור בספר הוא הרגע בו אם המשפחה הישישה מוכה לפתע בתדהמה מן ההבנה, המגיעה לאחר שנים רבות וארוכות של חיים, שאחד מצאצאיה האהובים הנחשב לגאוות המשפחה ולגאוותה בפרט אינו מחזיק ביכולת הבסיסית לאהוב והוא בעצם מחוסר את היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי.

מי שיתעקש על מציאת משמעות פחות נזילה, שאינה משתנית תחת עין המתבונן, יוכל אולי למצוא אותה במסקנה החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך הספר ושמובעת בד"כ מפי הדמויות היותר ותיקות ומבוגרות – אלו הצופות במשפחה לאורך השנים, מספיק מבוגרים לזכור את עלילות מתיה אך עדיין בטווח הגילאים הנכון על מנת לשרוד ולהיות עדים למעשיהם של הצאצאים הצעירים ביותר – המסקנה המרירה-מתוקה שהגלגל מתהפך וחוזר על עצמו, שכל דור חדש חוזר מבלי דעת ובצורה מכמירת לב על בחירותיו ובכך גם על טעויותיו של הדור הקודם, ושבעצם שום דבר אינו משתנה ומוביל לאותו מקום ידוע מראש הנרמז בכותרתו של הספר – הבדידות הקיומית המתגלמת בכל אחד ואחד מבני המשפחה.

369 העמודים של הספר הזה הרגישו לי מצד אחד כחיים שלמים, ומצד שני גם הרגישו כפחות זמן אפילו מן השבוע שנדרש לי לקרוא אותם; העובדה שהספר מכיל בתוכו מאה שנים של חיים משפחתיים ומצד שני מרתק מספיק כדי לאפשר לגמוא אותן במהירות היא זו שיצרה את האפקט המבלבל הזה שזכור לי רק מהספרים הטובים ביותר שקראתי – הדרך שבה חוויית הקריאה מנתקת אותך וכאילו מותחת את הזמן בעיוות סתום, עד לרגע שבו אתה מסיים את הספר, מתנתק בפתאומיות, משתומם על מה שהרגיש ארוך הרבה יותר מכפי שהיה באמת. בשורה התחתונה – גם עכשיו אני עדיין לא בטוחה מה המסר שמעביר גבריאל גרסיה מרקס ברומן הזה, אם הוא פוליטי בעיסוקו במלחמות האזרחים הנצחיות של קולומביה ובביקורת שלו על השלטון הרודני מחד ועל העם צמא הדם מאידך, אם הוא אישי ועוסק בהיסטוריה הפרטית של מארקס כפי שהיא זכורה לו מעיירת הולדתו ואם הוא בכלל כלל-אנושי, כלל-עולמי, בהצגה שלו של מגוון עלילות, דמויות וחוויות אנושיות; יתכן שמאיזושהי סיבה, שאינה ברורה לי, רק חלק מקהל הקוראים יצלח בלמצוא ברומן הזה משהו שהוא מעבר לאגדה מקסימה ויקצור את הפירות על כך, ואילו החלק השני יאלץ להיוותר בסיום הקריאה עם סימן שאלה טורדני ומציק, אך לפחות אחד כזה שמלווה בזיכרון טוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה

ביקורות נוספות על "פרש הברונזה"

פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

מי שמע, מי ידע (פרט לעולים מברית המועצות ) על 900 הימים (כמעט 3 שנים) של המצור שעשו הגרמנים על לנינגרד (שנקראת היום בשמה המקורי סנקט פטרבורג) ?

המצור התחיל ב 8.9.1941 והסתיים 27.1.1944 ובו מתו, רק מרעב איום, בין 1-2 מיליון תושבים וחיילים. לפי השמועות, היטלר, יימח שמו וזכרו, נתן פקודה שלא לקבל כניעה של תושבי לנינגרד (כלומר – כל תושבי העיר דינם למיתה) ולכן, בתחילה, סטאלין מיעט לשלוח לעיר אוכל (שבקושי היה לו) כי חשב שחבל לבזבז אוכל על אנשים שבוודאי ימותו. לכן, בתחילת המצור תושבי העיר סבלו מחרפת רעב איומה ואנשים הגיעו למצב שנאלצו לאכול, לא עלינו, גויות אדם. אבל, הקב"ה חשב אחרת מסטלין, והעיר עמדה בגבורה כנגד הגרמנים בחודשי המצור הראשונים וההספקה לעיר חודשה בהדרגה.

את כל זה לא הייתי יודע עד היום אם לא הייתי קורא את הרומן הנפלא והארוך "פרש הברונזה" של הסופרת האמריקאית, שגרה בצעירותה בלנינגרד, פאולינה סיימונס.

הרומן מתחיל ביום הפלישה של הגרמנים לרוסיה, ביוני 1941 ומתאר את חיי הגיבורה הראשית טטיאנה מטאנובה שחיה בחדר אחד עם כל משפחתה – אחות (מבוגרת ממנה בשבע שנים וישנה איתה באותה מיטה), אח והורים בלנינגרד. הרעב, המצור, ההפגזות ותנאי החיים הקשים הורגים את כל בני המשפחה ורק היא, שבקושי חיה, ואחותה הגוססת מצליחים לצאת מהעיר בזכות קצין בצבא האדום, אלכסנדר.

קצין זה, היה חבר של האחות, ששמה היה דאשה, אבל התאהב אהבה אמיתית, במקרה, בגיבורת הסיפור. הוא היה חייב לשחק משחק כפול, כלפי חוץ, להישאר החבר של האחות, ומאידך, בסתר, להיפגש עם טטיאנה. עד שדאשה מתה בזמן שהתפנתה מהעיר ואז, אחרי מספר חודשים, הוא נפגש עם אהובתו האמיתית, רחוק מלנינגרד, למשך כחודש, והם נישאו וקיימו הרבה הרבה יחסי מין.
בהמשך, הקצין חוזר ללנינגרד למלחמה ואף אשתו חוזרת בלי ידיעתו לשם, והעניינים שם מתחילים להיות מורכבים מאד, מסוכנים ומפותלים.

לא אפרט עוד. אשאיר לכם את המתח.

אבל חייבים להזכיר מספר דברים.
גיבור הספר, אלכסנדר, הוא בן של זוג קומוניסטי אמריקאי שהיגר בשנות ה-30 לאמא רוסיה מתוך אידיאלים ומצא שם את מותו. איך בנם שרד והגיע לדרגת קצונה בצבא האדום ? תקראו בספר.
(הערה: באותם שנים היו גם קומוניסטים יהודים בישראל שהיגרו לאמא רוסיה ורובם חוסלו.)

המטרה הנסתרת והעיקרית של אלכסנדר וטטיאנה היא להגר מרוסיה לארה"ב – הארץ הטובה מאד לעומת רוסיה – הארץ הרעה מאד. טטיאנה, בסוף הספר, מצליחה להגיע לארה"ב ולהוליד שם, עם הגעתה, את ילדם המשותף. אלכסנדר נשאר ברוסיה עם סכנה של משפט על התחזות או אולי אפילו ריגול לארה"ב, שהעונש על כך הוא כמובן מוות. האם זה באמת מה שיקרה ? כנראה שלא – אבל על זה יסופר בשני ספרי ההמשך שנכתבו ל"פרש הברונזה". שטרם קראתי ואני אקרא בקרוב.

יש שמבקרים את הסופרת על אריכות הספר, לדוגמא: תיאורים ארוכים מאד ומיותרים של סקס. אולי זה נכון. אבל, מחוץ לזה, הספר מעורר עניין רב מאד, כתוב היטב, ומשך את הקורא (אותי) לקרוא אותו עד הסוף ולהמשיך ולקרוא את ספרי ההמשך.

לפני סיום. ברור לי שברוסיה ממש לא אוהבים את הספר, שלא עושה טוב לתושבי העיר וללוחמים הרוסיים בעיר, ולכן אין עליו בויקיפדיה הרוסית ואף אין על הסופרת. אבל, למה, בויקיפדיה העברית, נפקד מקומו של הספר והסופרת עד היום ? אינני יודע.

ועוד שאלה . בויקיפדיות השונות לא כתוב כלום על דתה של הסופרת – פאולינה סיימונס. אבל כן כתוב ששם משפחתה המקורי מרוסיה היה הנדלר שהוא שם משפחה יהודי מובהק. האם מישהו יודע האם הסופרת באה ממשפחה של יהודים ?

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•עקיבא
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

ספר בינוני
הספר כלל וכלל לא מצדיק את השבח ואת המילים הטובות שנאמרו עליו.ֿ
והסיבה לכך, שהספר נמרח לשווא סביב שני אנשים אלכסנדר וטטיאנה שמתאהבים בצל המלחמה
והמצור על עיר לנינגרד אך אין בו עלילה שמדרבנת ומעודדת את הקורא להמשיך בקריאה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

אני חושב שהדבר שהכי משך אותי בלהתחיל לקרוא את "פרש הברונזה" היה ה עובדה שלא רק שהיה עב כרס, ראיתי אותו בכל מקום והוא עלה בהרבה המלצות. אכן הסיפור טוב, ארוך ומקיף מאד בתיאורו של מצור, המצור על לנינגרד. הספר במתחיל בהכנות למלחמת העולם השניה וכבר בפרקים הראשונים יש התייחסות לאיך המבוגרים שידעו מה צפוי להם, בשל נסיונם במלחמת העולם הראשונה בעוד הצעירים לא הבינו את גודל המצוקות והטרגדיות אותן יפגשו. אני חושב שפרש הברונזדה הוא ספר טוב, אם כי לא מסתיים בקטרזיס גדול וניכר כאילו בפרקים האחרונים הסופרת מיהרה בדרכה לסיים את הסיפור ולא הקפידה בפרטים, מצד שני, היא סופרת ואני קורא אז מי אני שאשפוט את המאמץ שהשקיעה בכתיבת ספר. קראתי ספרים טובים יותר, אבל יחד עם זאת הספר, מעבר לסיפור האהבה השזור בו, נותן לקורא הבנה, עד כמה שניתן להבין מקריאה, מה היא המשמעות של מצור

לפני שנה•
★★★★★
•Eiad Shalabne
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

בכל פעם שאני קוראת ספר על מלחמת העולם השניה והשואה בפרט, אני לא יכולה שלא לתהות מה הייתי עושה במקום הגיבור/גיבורה, וכך גם בספר הזה. איך הופכת נערה רגילה ועליזה, חובבת קריאה, למכונה שורדת שיכולה לכל הקשיים הנקרים בדרכה, למרות ששום דבר בחייה הקודמים לא הכין אותה לכך?

הספר "פרש הברונזה" מתחיל בתיאור היום הראשון של המלחמה בברית המועצות – שידור רדיו של ה"חבר" מולוטוב, שר החוץ של סטלין, המודיע על פלישת הגרמנים לברית המועצות.
ברגע אחד מתהפכים חייה של טטיאנה, נערה בת 17, בת למשפחה בת שלושה ילדים, הוריהם וסבא וסבתא, הגרים בשני חדרים בלנינגרד הסוביטית. בתחילה טטיאנה מנסה להתעלם מן המציאות שגם כך לא מזהירה תחת שלטון הקומוניזם, אך במהרה המציאות משיגה אותה והיא נאלצת להתמודד.

התיאורים של המציאות בזמן המלחמה ולנינגרד הנצורה הם אמינים ומצמררים. האנשים שתחילה מסרבים לקנות קופסאות שימורים כי זה "מגעיל" ואחר כך אוכלים לחם שרובו עשוי מנסורת, קיצובי המזון ההולכים וקטנים, הרעב הגדול, המחלות, האנשים שרגישותם הולכת ומתקהה לנוכח הסבל האינסופי.
מתי מתרחש המעבר בין ההתכחשות למציאות לבין ההבנה שהנורא מכל כבר כאן?
"מלחמה חברים! ברוכים הבאים למציאות, מוגשת לכם באדיבות היטלר. תקנו את הקוויאר והחמאה שלכם ותאכלו אותם הערב. כי תרשמו זאת לפניכם, מאתיים הרובלים שלכם לא יקנו לכם כיכר לחם בינואר הבא."

אבא שלי היה ילד בברית המועצות של אותם ימים. סבא שלי ויתר מרצונו על הרכוש המשפחתי כדי להמלט מחותמת של "בולשביק" ושמח עם פלישת הגרמנים שיצילו את היהודים מהסובייטים. הוא היה מהראשונים שנרצחו. אחותו, דודתי, היתה בגילה של טטיאנה, ילדת תפנוקים יפיפיה שנאלצה להתמודד עם המציאות הדמונית שנכפתה עליה. היא לא ניצלה.

אילו היה הספר מתמקד בכל אלו הייתי נותנת לו חמישה כוכבים ללא היסוס. הייתי אפילו מוכנה לקבל את סיפור האהבה המתמשך בין טטיאנה לבין אלכסנדר, שלמרבה התסבוכת הוא החבר של אחותה הגדולה, על עליותיו ומורדותיו. כפי שכבר יצא לי לכתוב בביקורות אחרות, אני נמשכת לקדחתנות הרוסית.
אבל חוסר האמינות כאן הוא כל כך גדול, עד שכאן סיימונס איבדה אותי. תיאורי האהבה קיטשים עד כדי גועל, ונמרחים על פני מאות עמודים. גם תיאורי הסקס הלא אפשריים גרמו לי לאבד את הסבלנות. עבודת עריכה טובה יותר היתה יכולה בקלות לקצץ 200-300 עמודים (כן, כן, הספר הוא כמעט בן 700 עמודים) ולשפר את הספר לאין שיעור. במקום זה מסתבר שזו טרילוגיה, ולספר ישנם שני המשכים, שאף עולים עליו במספר העמודים.

אני לא אקרא את ההמשכים "טטיאנה ואלכסנדר" ו"גן הקיץ". ובכל זאת אני ממליצה על "פרש הברונזה", כמסמך המתאר את החלק של המלחמה הנוראה ההיא שלא קשור ליהודים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טטיאנה ואלכסנדר על רקע מלחמת העולם השניה בברית המועצות הקומוניסטית.
לא יודעת, מה אני כבר יכולה לחדש על הספר הזה? מדובר ברומן היסטורי הנחשב לקלאסיקה. מהסיפורים המיוחדים שניתן לקרוא אליהם.
ההתחלה הייתה לי הרבה יותר קלה מהסוף. תיאור הפגישה הראשונה בין הדמויות היה קסום לדעתי. ממש אהבתי את הקטע בתחנת האוטובוס עם הגלידה. סיימונס הצליחה לתאר את המשפט "love at first sight" בצורה הכי טובה שיצא לי לקרוא עד כה. תיאור המלחמה והמצור על לנינגרד נכתב בצורה מעולה. הרגשתי את הקושי דרך המילים. סיימונס תיארה את המלחמה בברית המועצות בצורה מאוד אמינה ולא שיכתבה את ההיסטוריה לפי ראות עיניה, אלא דבקה בעובדות. ממש אהבתי את החלקים של המלחמה.

החלק של אחרי המלחמה, כשטטיאנה ואלכסנדר סוף סוף מתאחדים, למרות כל הסיכויים, היה לי ממש קשה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - סבלתי מהקטעים הארוטיים. על רוב הדפים רציתי לדלג. היו הרבה קטעים בספר שנמרחו עד אין סוף, במיוחד הקטעים שבהם טטיאנה מתנהגת כמו מזוכיסטית אמיתית וסובלת ברצון רב את כאב הלב שלה ולפעמים ממש מחפשת סיבות להעצים את הכאב ולדחוף את אלכסנדר ממנה. כל הזמן דואגת לכולם מלבד לעצמה. היא הזכירה לי את הנשים החלשות שהיו מוכנות לסבול סתם רק בשביל שיראו בהן נשים צדקניות וטובות לב. זה כל כך הרגיז אותי. לפי נקודת המבט שלי, אהבתם של טטיאנה ואלכסנדר מאוד בעייתית ורעילה. אני מניחה שאם הייתי קוראת את הספר שנים לפני, אולי הייתי רואה את זה אחרת.

קשה לי להסביר את חווית הקריאה שלי. הספר בכלל לא נורא, אם כבר ההיפך. למרות הקטעים שנמרחו ולמרות שקשה לאהוב את הדמויות (חוץ מאלכסנדר - היחיד שהתחברתי אליו), הסיפור עצמו הוא סיפור מקסים ונהדר והשאיר אותי מרותקת. לא יכולתי להוריד את הידיים ממנו.
הספר נותן תחושה של טלנובלה רוסית משובחת.

היה לי קשה לדרג את הספר. הכתיבה מעולה, הסיפור עצמו מדהים! אבל הספר נמרח המון וזה גרם לי סבל והיה אפשר לקצר אותו. אז אל תהרגו אותי, אבל בשבילי זה 4.5 כוכבים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ספרים
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

קניתי אותו בשבוע הספר האחרון, לא הכרתי את הסופרת או שמעתי אי פעם על הספר ולכן קראתי אותו אחרון- ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה!!

להפתעתי הרבה, נהנתי ממנו מאוד מאוד,
הפן ההיסטורי דיבר אלי מאוד, הספר היה כתוב בצורה קלילה ונעימה לקריאה,
הדמויות בספר הן קיצוניות מאוד, תמימים וטובי לב או אנוכיים וחסרי הבנה, ולמרות זאת התאהבתי.

איפה יש גברים כמו אלכסנדר??
הסיפור המרכזי ריתק וסחף אותי למרות שאני מזמן כבר לא בת 16.

אז נכון, זהו אינו ספר מושלם, קטעי הסקס מפרכים, מאולצים ונגרמת הסמקה לאורך 50 העמודים המפורטים עד מאוד, כמוכן ישנם דברים שלא מסתדרים עם קווי העלילה ואופי הזמנים ולמרות כל זה נהנתי.
מי לא נהנה לקרוא על אהבה שכזו?על דאגה והקרבה והכל על רקע לנינגרד העולה בלהבות?

אני מודה ומתוודה, קראתי את הספר יותר מפעם אחת ולעיתים אני חוזרת שוב ושוב לאותם המונולוגים שאהבתי כ"כ, לקטעים ששימחו אותי והעלו לי דמעות בעיניים.
כשהבנתי שיש ספר נוסף, חלק ממני שמח שאני אוכל לשוב אל טטיאנה ואלכסנדר שלמדתי לאהוב, אבל היה גם חלק נוסף שממשיך לחשוב שאולי, אולי דברים טובים צריכים להסתיים.

הספר אינו רק דרמה רומנטית לבני הנעורים, זהו סיפור על מאבק, על המלחמה ממבט שלא כולם זוכים להכיר,

קטע אהוב במיוחד שזכור לי היה הקטע בו טטיאנה ואלכסנדר צופים בפינוי מוזאון ההרמיטז' המדהים ודנים בחשיבות שמירת האומנות על פני שמירת האנושות, הקטע הזה הבהיר לי יותר מכל דבר אחר את אופי החיים שלנו כבני אדם ומה אנחנו בוחרים לשמר בעת שהכל עולה בלהבות.

אהבתי איך שסיימונס שוזרת לאורך הספר את אהבתה הרבה לספרות הרוסית, את הציטוטים מפושקין (שגרמו לי לקרוא שוב את "יבגני אונייגין" שהזנחתי מאז ימי התיכון) ואת תיאור נופי לנינגרד המדהימה.

הרבה מעבר לסתם סיפור אהבה, הסאב טקסט מבחינתי אמר הרבה יותר.
ממליצה!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עדי
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

הרבה זמן נמנעתי מלקרוא את הספר. אבל בהמלצה חוזרת ונשנית של חברה , החלטתי הכל זאת לבדוק על מה המהומה ...
אובכן, רוב מהומה על לא מאומה

ראשית, כיוצאת ברית המועצות, קשה לי לקרוא על רוסיה הסובייטית בשפה זרה.
אבל השערורייה בספר הוא כבר מהתחלה: אמריקאי אמיתי במדי החייל הסובייטי באמצע לנינגרד. הגיבור הראשי של הרומן הוא אמריקאי אנטוני אלכסנדר ברינגטון. כמה נורא!
איך אפשר ליצור כזה סלט בתוך לנינגרד הסובייטית ביום הראשון של מלחמת העולם השניה? המטרה של הסופרת היא ליצור השוואה בין החיים החופשיים של הפרט בעולם המערבי מול החיים הנוראים של האזרח בברית המועצות. התיוג של האזרחים כולם כסוכנים צבועיים של הNKVD ושל החייל הרוסי דמיטרי כפחדן חסר עקרונות. היה אפשר להביע את המחאה שלה כנגד השלטון הסובייטי הקומיניסטי בצורה יותר עמוקה וערכית. הדימוי של החייל הרוסי שנלחם בחייל הנאצי הוא בעצם אמריקאי!
סבי היה חייל רוסי אמיתי שלחם בנאצים והדף אותם מאדמת רוסיה ושחרר את בודפשט ווינה מהשלטון הנאצי! סבי לא היה אמריקאי :)

שנית, התיאורים של היחסים של הגיבור הראשי עם טטיאנה אהובתו מעט פדופילים לטעמי. המבט הגברי שלו בה ,התיאורים שלו אודותיה.
היחסים בין בני הזוג בהיותם בלזרבו מתוארים בפרטי פרטים פורנוגרפיים על פני מאה עמודים. האלימות שמתפרצת ממנו כלפיה בשיבתה ללנינגרד, מחליאה!
אני לא מצליחה להיזדהות עם דמותו בשום אופן (וזה לא בגלל שהוא אמריקאי) לא מתיישב לי גבר ערכי ומצפוני יפה תואר ששורד ונלחם ומצליח לגבור על מכשולים, אלים כל כך כלפי אהובתו. כל אותם תיאורים בהם הוא אלים כלפיה והיא לוחשת מולו די די.... ואחר כך עוד מתנה איתו אהבים.

שלישית, זהירות ! ספויילר בדרך ...
הספר ארוך ומלא חזרות! ניתן לקצר אותו בקלות בחצי. אבל מה קרה בפרק האחרון? הסופרת קיבלה התראה לסיים מיד? לאורך 600 עמודים אנחנו מקבלים פירוט מלא של יומיום בחיי הזוג. אך בפרק האחרון פתאום קפיצה של חודשים במאורעות. טטיאנה אחות בבית חולים , באה למשמרת בבוקר ומגלה כי אלכסנדר הפצוע אינו במיטתו.
היא יוצאת למסע של חייה לחצות את הגבול ללא אלכנסדר. מה קרה לו ? כיצד נפצע? כיצד הגיעו לבית החולים ולהכרות עם רופא פינלנדי?
פתאום יש חור במידע, הסופרת מנסה ליצור כאן מסתורין לקראת ספר הבא ?

אני בטוח לא אשאר לגלות מה קרה

הספר נקרא בחלקים מסוימים בדבקות כדי להבין מה קורה הלאה, העלילה סוחפת. הסופרת הצליחה ליצור מתח בחלקים מסוימים.
לסיכום, בזבוז זמן מוחלט

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קטרין
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

כשרק נכנסתי לסימניה, לפני חודשיים פחות או יותר, בכל רשימות הקריאה שנברתי בהן הספר הזה הופיע, ובציון גבוה.
(גם עכשיו - הדירוג של הספר הזה בממוצע של מעל 400 קוראים - 4.611, גבוה משל מלכוד 22 אפילו)

כשהגעתי לספריה לפני חודש בערך, אחרי שאמא שלי ביקשה - 'תביאי לי ספר ארוך ומעניין לקרוא בחופש' - כל הספרניות כולל כמה משאילות התעלפו כמעט על הדלפק- 'ספר אדיר, מרגש, אמא שלך כ"כ תהנה'.

אחותי התחילה לקרוא אותו - וכשפלטה בטעות שהיא קוראת את הספר הזה, כל מי שהיתה בסביבה המליצה על הספר הזה עד אין קץ.

החברה הספרנית (מידענית, מידענית, בסדר..) שלי- גם לה היו רק מילים טובות עליו (אם כי לדעתה מספיק לקרוא רק את פרש הברונזה, השאר די זהה)

וכבר קראתי ספר של פאולינה סיימונס - 'הנערה מכיכר טיימס' ואפילו חיבבתי אותו פלוס פלוס.

אז כשנפגשנו בבית של חברה, והספר הזה היה שם וקיבל כזו המלצה חמה מאותה חברה- נכנעתי, והשאלתי אותו ממנה.

העלילה בקצרה? דאשה וטטיאנה הן אחיות ברוסיה שנלחמת בנאצים. דאשה חוזרת ערב אחד מאוהבת אחרי 'דייט' עם אלכסנדר הקצין בצבא האדום, ובאותו יום ממש מתאהבת גם טטיאנה בקצין- אותו אלכסנדר ממש.

לסכם 600+ עמודים במשפט?
רומן רומנטי ארוך במיוחד.

וזה לא שיש לי משהו נגד רומנים רומנטיים (כל עוד הם כתובים היטב) והסופרת כבר הוכיחה את עצמה בעבר כאחת שיודעת לכתוב ואני אוהבת סיפורים רוסיים בכל תקופה שהיא . אבל זה פשוט לא זה - אם אני הצלחתי לנחש מההתחלה מה יקרה בסוף - זו בהחלט לא עלילה מורכבת.

ומשהו על התרגום- זה ספר שמספר על רוסיה של שנות ה40. יכול להיות שזו רק אני- אבל משפט כמו - 'בחוץ התקפל אלכסנדר מצחוק' אפילו לספר שכתוב בעברית בת זמננו הייתי מתלבטת אם להכניס..
ולמה כל הויכוחים מתנהלים כל הזמן ב'צרחות'?מה רע בצעקות הישן והחביב?

סוג של הכלאה לא מוצלחת בין רומן רומנטי לרומן היסטורי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•rachis
פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

לפי נתוני האתר, נכון לכתיבת חוות דעת זו, 17350 התעניינו בספר,
38 בנים 271 בנות דירגו את הספר,
ממוצע של 4.6 מתוך 5,
ו.. 124 ביקורות,(לא כולל זו...)
מהנתונים אפשר להבין שהספר בלשון העם "פ-צ-צ-ה"...
גם אני מצטרף לרוב הקוראים שהיללו את הספר ונשאבו לתוכו וממליץ למי שלא קרא עדיין "לרוץ לחנות הקרובה ולרכוש את הספר,להתקשר לעבודה ולדווח על מחלת השיכחה,
לשכוח מהבעל/חבר/משפחה/סביבה/"טורקיה.."ומה לא..האמת הספר נקרא בשקיקה וזה עניין של יומיים שלושה עד שחוזרים לשיגרה.
אין לי מה לחדש בביקורת כי הקודמים לפניי כתבו הכל בצורה הטובה ביותר,(ולא מתאים לי להיות יצירתי)
אבל אני רוצה להמשיך ולהעלות את המודעות של הספר...כי זה ספר מעולה ,ואחד הדברים החזקים ששאבתי מתוכנו זה:
"כמה כח יש לאהבה"
תמיד הינהנתי ששמעתי את המשפט הזה
אבל שהסופרת ממחישה בצורה הטובה ביותר לא נותר לי אלה להפנים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מנואל
דירוג
4.0
לפני 3 שנים

“סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טטיאנה ואלכסנדר על רקע מלחמת העולם השניה בברית המועצות הקומוניסטית. לא”