ביקורת ספרותית על ראשית ישראל - ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי מאת ישראל פינקלשטיין
ספר מעולה

---

אולי אתחיל מהסוף - ספר מעניין, אולי מכוון קצת ל"אניני טעם" בנושא מקרא וארכיאולוגיה.

המחברים מנסים לגשת לחקר העבר הקדום של עם ישראל בגישה המשלבת הרבה ארכיאולוגיה, אותה הם מעמתים עם חקר המקרא. היחס אל המקרא משתנה בהתאם לתקופה - החלק הקדום של עם ישראל מקבל יחס הרבה יותר ספקני, לעומת החלקים המאוחרים של קורות ממלכת יהודה, אשר בהם הארכיאולוגיה והמקרא חופפים פעמים רבות.

קריאה בספר הזה תהיה קשה מאוד למי שירצה למצוא אמת, ורק אמת, ושום דבר פרט לאמת - בכל סיפורי המקרא באשר הם. הסיבה היא פשוטה - העובדות שאותם אנו מכירים באמצעות הארכיאולוגיה לפעמים עומדות בסתירה גדולה עם מה שהמקרא מתאר. כך, למשל, לא היו פלשתים בימיו של אברהם. כמו-כן, גמלים לא בויתו עד האלף הראשון לפני הספירה, וממלכתו של דוד לא היתה יכולה להיות כה עצומה.

הנחת המחברים היא שבעוד שברור שיש חלקים קדומים במקרא (בעיקר השירות השונות), הרי שהנרטיב המקראי מייצג מסורת מאוחרת של אידיאולוגיה השייכת למלך יאשיהו. הספר מנסה להמחיש זאת באמצעות אותה אידיאולוגיה שניסה לקדם יאשיהו, וכיצד המקרא "מתיישב" עם אותה אידיאולוגיה - ההמחשה הכי ברורה היא בדיוק באותם מקומות בהם התנ"ך "מזייף" לעומת המציאות הארכיאולוגית.

גישה נהדרת שבה נקטו המחברים נוגעת לרקע ההתיישבותי של עם ישראל הקדום - במקום להתחקות אחר המקרא ולראות בתרבות הישראלית כתופעה יחודית בעליל - המחבר מראה תחריש שחוזר על עצמו של התיישבות בשדרת ההר, בו התפתחו ממלכות ישראל ויהודה, עוד מתקופת הברונזה הקדומה. באמצעות הבנת התהליך הזה אפשר ביותר קלות להבין את התהליך שגרם להתיישבות בתקופה הנדונה (ראשית הברזל א'), מי הם האנשים שהתיישבו, ומדוע הם בחרו דווקא באזור הקשה הזה. ההסברים הללו נותנים גם הסבר לעלייתה המוקדמת של ממלכת ישראל (לפני יהודה), ולתהליך שבכלל גרם למממלכה מאזור ההר להתחזק.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא הגישה הנרטיבית שלו. כן, יש פערים בין הטקסט המקראי לבין העדויות הארכיאולוגיות - וכן, ככל הנראה ממלכת ישראל אכן קדמה לממלכת יהודה (ולא נוצרו כתוצאה מפיצול ממלכה מאוחדת) - אבל הספר פעמים רבות נשמע כמו ספר תעמולה של ממלכת ישראל, כזה שמנסה להכפיש את ממלכת יהודה בכל הזדמנות. אני בטוח שלא לכך בהכרח "התכוונו המשוררים", וכאמור - אמת לחוד ונרטיב לחוד - אבל הדרך שבה ה"אמת" (קשה לקבוע מה האמת המוחלטת, אם בכלל) מוצגת פעמים רבות יכולה לעייף.
ובכל זאת אסייג ואומר שברור כשמש שהתנ"ך מנסה להציג אג'נדה מסויימת, והיא אג'נדה פרו-יהודאית. התנ"ך באופן מחשיד מציג מלכים ישראלים מסויימים כגרועים ונוראים כלפי עמם, וזאת למרות שהממצא עצמו מוכיח כי הם דווקא היו המלכים היותר חשובים שידעה הממלכה (וזאת על-פי עדויות חוץ-מקראיות). גם בממלכת יהודה אנו רואים תופעה דומה, ודווקא המלכים החוטאים הם דווקא המלכים השלווים יותר שנהגו בפוליטיקה מתונה.

הסיבה לצרימה הזו לדעתי נובעת ממקור אחר- הלא הוא הדת. התנ"ך מציג את הסיפור שלו מתוך השקפה דתית מסויימת - דרך העיניים המונותאיסטיות של הדת שהתפתחה ביהודה. הצער הוא (להשקפתי) שעיסוק בתפל ולא בעיקר, וקידושם של נרטיבים, ולא של האמונה עצמה, עשוי לגרום לאנשים פשוט לעצום עיניים לנוכח העובדות הרבות הצצות בחורבותיהן של ערי ישראל ויהודה. מעבר לכך שאותם אנשים נשארים "נאמנים לאמונתם", הם אינם משנים את המציאות - ואם כבר, הם בוגדים בה, כל זאת כדי שהסיפור שסיפרו להם בתור ילדים לא יתערער. וכש*זה* הופך להיות למהות האמונה - לדעתי משהו בדרך מתפספס. וחבל.
באופן אישי אני יכול לומר שדווקא קריאה "בראש פתוח" בספר הזה, קריאה נטולת דעות קדומות ואמונות תפלות, מובילה לתובנות מעמיקות יותר כלפי התודעה הלאומית וכלפי התודעה הדתית - היהדות עצמה.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על ראשית ישראל - ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי