“האם ניתן לצלול בלי לדעת לשחות ובלי לצוף לאחר מכן, ללא דופק? עבור מי שניחן בשתי ידיים שמאליות, כמוני, זה אתגר לא פשוט. תעיד על כך היתושה האחרונה שזמזמה לי מסביב לפנים ושניסיתי למחוץ, אבל מצאתי את עצמי מוחא לה כפיים ונותן לעצמי סטירות. אז הוצאתי את שתי ידיי השמאליות מהכיסים העמוקים, שם הן הצטנפו מחמת הבושה (ועל הדרך הן תקעו את הרוכסן), והשתתפתי בשלושה קורסי שחייה. בכולם נכשלתי כישלון חרוץ (כישלון חרוץ, תלמיד עצלן). את מדריך השחייה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לשחיין אולימפי, כמעט הטבעתי יחד איתי. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא שוחה רק בבריכה המתנפחת בחצר ביתו. לשם כך הוא נעזר במצופים. אז לשחות אינני יודע, אבל זה לא מנע ממני לצלול לקרקעית האוקיינוס שנקרא הארי פוטר. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" הוא לא רק ציטוט מ"נשל הנחש", שירו היפהפה של מאיר אריאל, אלא גם משפט שמתמצת את חוויית הקריאה שלי מהספרים. אז מה יש לנו כאן, על קצה המזלג? יש דובי שהוא דווקא גמדון בית, רוח רפאים שרודפת את שירותי הבנות, תלמידה בבית הספר שהופכת לחצי חתולה ולאחר מכן אף מתאבנת (הייתי מעדיף חתולה שלמה, ושתחזור כבר לסימניה), יומן שאם כותבים בו הוא עונה בחזרה, מנהרה שחבויה בתוך עץ, מפת קונדסאים המציגה את הדמויות שנמצאות בהוגוורטס ברגע נתון כנקודות מהלכות, ובל נשכח את אוכלי המוות המרושעים (אני יכול להישבע שזיהיתי ביניהם יתושה עם מטען של שני ליטר דם). כל אלו כשלעצמם פחות מעניינים. באותה מידה זה יכול היה להיות עמוד חשמל תקוע באדמה, שעם הלחש הנכון הופך לעפיפון מרחף. מה שמרתק זה האופן בו הם חוברים ויוצרים פנטזיית הרפתקאות מותחת, סוחפת, מרתקת, שופעת הומור שנון ודמיון עשיר. פשוט כיף של ספרים. למי אני ממליץ על הספרים? למי אוהב קרמבו ולמי שמעדיף סוכריות ברטי בוטס בטעם תרד וכרוב ניצנים, למי שרודף אחרי המכתבים שבוששו להגיע מהדואר (הזמנה לברית מילה דרך דואר ישראל תגיע כשהעולל יחגוג בר מצווה) ולמי שהמכתבים רודפים אחריו. למי שאוהב טניס (הכי טוב פדרר והכי טובה מי שאוהבת אותו) ולמי שמעדיף את משחק הקווידיץ'. למי שאוהב ביצת הפתעה של קינדר שבתוכה חבוי צעצוע ולמי שמעדיף צפרדעי שוקולד שבתוכם חבויים קלפים של מכשפות וקוסמים מפורסמים. למי שטרם קרא אותו (כן, אתה, הילד האינואיטי מגרינלד, תוריד ת'קרח מהעיניים. אני מדבר אליך!) ולמי שקרא אותו אינספור פעמים (ואין לנקוב בשמו). למי אני לא ממליץ על הספרים? למורי (מחשבות, זה אתה? רואים שלא הייתי כאן איזה מיליון שנה). אל דאגה, שום סכנה לא רובצת לפתחו של אייטמטוב. לא הארי פוטר יהיה זה שיגזול מ"והיום איננו כלה" את מדליית הזהב, ושום קסם לא יעזור כאן. אל הספר הראשון בסדרה הגעתי עם ראש פתוח (בגלל הפטיש 5 קילו), ואילו אל שלושת הבאים הגעתי כבר עם ראש חבוש (במסכה). את ארבעתם (ועוד הקסם נטוי) קראתי בזכות זשל"ב, הטוב שבמדריכי הצלילה וחוקר שב"כ בפוטנציה, אשר הפעיל עליי לחץ פיזי מתון לקרוא את הספרים (פטיש? גרזן!), ולא חדל גם כאשר דחיתי אותו בקש וגבבה (העוזרת גנבה את הספר!), ועל כך נתונה לו תודתי. בזכות התמדתו הרווחתי סדרת ספרים נפלאה. את הספרים עבי הכרס הללו (בינתיים - ארבעת הראשונים) גמאתי בימים ספורים, מה שמוכיח שלא זו בלבד שניתן לצלול בלי לדעת לשחות, אלא שניתן גם לגמוא מרחקים עצומים בלי רישיון נהיגה. שלושה מורי נהיגה ניסו ללמדני את התורה, וכולם נחלו כישלון חרוץ. מורה הנהיגה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לנהג מרוצים, כריות האוויר נפתחו והצילו אותו ברגע האחרון. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא מתנייד רק באמצעות האופניים של בנו בן החמש. לשם כך הוא משתמש בגלגלי עזר. אבל למה לי להתעסק בקטנות, באמת? בתפריט החדש שלי (אף מילה על שוקולד, שלא תתנו לי מכות): למנה ראשונה קפיצת באנג'י, למנה עיקרית טיפוס מצוקים ולקינוח רפטינג. יש רופא בקהל? עדיפות לפתולוג מאבו כביר.”

“הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות. ברצינות. מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת. מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי. אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה. אני אתחיל.. מההתחלה, האמת. כמה מפתיע. הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים. מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר. יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש. בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה. אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון. וככה זה התחיל. בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר. וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי. לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם. איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'. הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני. הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע. הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס. לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס. אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב. אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה. אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה. כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע. התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים. אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי? אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.' ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי. כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי. החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו. כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם. עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן. אבל זה לא היה כמו קודם. במובן מסוים, התבגרתי. וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה. השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים. השתניתי, התקדמתי. ואת הספרים השארתי מאחור. לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב. בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם. אז פתחתי את הספר הראשון. וזה תפס אותי לא מוכנה. מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה. מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי? סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני. וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות. דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך. וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך. וכל זה היה יותר מידי. אח''כ עברתי לשלישי. פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'.. חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה. חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה. אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה. אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי. ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב. ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב. ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת. וזהו, אני חושבת. הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי. לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת.. את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת. ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה. ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה.. שאפו, חבר'ה. באמת באמת. תם ונשלם הקונדס.”

“אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג. הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים. אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים. אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא. וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי. גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות. אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה. זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו. הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.”

“והנה אני מגיעה עם עוד ביקורת!!!!!! אוקיי. אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב ביקורת על הארי פוטר. כי הרי זו קלאסיקה! (לא קלאסיקה קלאסית, אבל נראלי שהבנתם למה אני מתכוונת) תמיד שמעתי על הספר הזה, הארי פוטר. (תמיד מתחיל ממתי שהבנתי מה זה ספרים ונגמר בכיתה ב' כי קראתי אותו בכיתה ב') פתחתי אותו קצת בחשש, כי מה, זה ספר גדול לילדה קטנה כל כך! מהר מאוד שקעתי בתוך הספר. מצאתי את עצמי אומרת: "הארי, הנה הסניץ'! תפוס אותו לפני מאלפוי!" (וכרגע קיבלתי הודעה של המערכת למחר ויש לי מתמטיקה על הבוקר. יאיי.)(בחזרה לביקורת) הספר נתן לי הרגשה כזאת שרק ספרים מעטים נותנים לי, אני לא יודעת לתאר את זה במדויק אבל זה כמו קסם, כאילו אני נכנסת לעולם של הספר מוקפת נצנצים ופיות וכל השאר כבר לא משנה. לא כתבתי על הסדרה עצמה אלא רק על מה שהרגשתי בעקבותיה, כי אני מאמינה שאין בנאדם שקורא לעצמו bookworm או כל שם אחר מעין זה שלא קרא אותה. ואם בכל זאת לא קראתם, כשייגמר הסגר תתכוננו לזה שאבוא אליכם הבייתה ואגרור אתכם מהאוזניים אל חנות הספרים\הספרייה הקרובה ואכריח אתכם לקרוא אותו ביייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי”

“האם ניתן לצלול בלי לדעת לשחות ובלי לצוף לאחר מכן, ללא דופק? עבור מי שניחן בשתי ידיים שמאליות, כמוני, זה אתגר לא פשוט. תעיד על כך היתושה האחרונה שזמזמה לי מסביב לפנים ושניסיתי למחוץ, אבל מצאתי את עצמי מוחא לה כפיים ונותן לעצמי סטירות. אז הוצאתי את שתי ידיי השמאליות מהכיסים העמוקים, שם הן הצטנפו מחמת הבושה (ועל הדרך הן תקעו את הרוכסן), והשתתפתי בשלושה קורסי שחייה. בכולם נכשלתי כישלון חרוץ (כישלון חרוץ, תלמיד עצלן). את מדריך השחייה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לשחיין אולימפי, כמעט הטבעתי יחד איתי. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא שוחה רק בבריכה המתנפחת בחצר ביתו. לשם כך הוא נעזר במצופים. אז לשחות אינני יודע, אבל זה לא מנע ממני לצלול לקרקעית האוקיינוס שנקרא הארי פוטר. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" הוא לא רק ציטוט מ"נשל הנחש", שירו היפהפה של מאיר אריאל, אלא גם משפט שמתמצת את חוויית הקריאה שלי מהספרים. אז מה יש לנו כאן, על קצה המזלג? יש דובי שהוא דווקא גמדון בית, רוח רפאים שרודפת את שירותי הבנות, תלמידה בבית הספר שהופכת לחצי חתולה ולאחר מכן אף מתאבנת (הייתי מעדיף חתולה שלמה, ושתחזור כבר לסימניה), יומן שאם כותבים בו הוא עונה בחזרה, מנהרה שחבויה בתוך עץ, מפת קונדסאים המציגה את הדמויות שנמצאות בהוגוורטס ברגע נתון כנקודות מהלכות, ובל נשכח את אוכלי המוות המרושעים (אני יכול להישבע שזיהיתי ביניהם יתושה עם מטען של שני ליטר דם). כל אלו כשלעצמם פחות מעניינים. באותה מידה זה יכול היה להיות עמוד חשמל תקוע באדמה, שעם הלחש הנכון הופך לעפיפון מרחף. מה שמרתק זה האופן בו הם חוברים ויוצרים פנטזיית הרפתקאות מותחת, סוחפת, מרתקת, שופעת הומור שנון ודמיון עשיר. פשוט כיף של ספרים. למי אני ממליץ על הספרים? למי אוהב קרמבו ולמי שמעדיף סוכריות ברטי בוטס בטעם תרד וכרוב ניצנים, למי שרודף אחרי המכתבים שבוששו להגיע מהדואר (הזמנה לברית מילה דרך דואר ישראל תגיע כשהעולל יחגוג בר מצווה) ולמי שהמכתבים רודפים אחריו. למי שאוהב טניס (הכי טוב פדרר והכי טובה מי שאוהבת אותו) ולמי שמעדיף את משחק הקווידיץ'. למי שאוהב ביצת הפתעה של קינדר שבתוכה חבוי צעצוע ולמי שמעדיף צפרדעי שוקולד שבתוכם חבויים קלפים של מכשפות וקוסמים מפורסמים. למי שטרם קרא אותו (כן, אתה, הילד האינואיטי מגרינלד, תוריד ת'קרח מהעיניים. אני מדבר אליך!) ולמי שקרא אותו אינספור פעמים (ואין לנקוב בשמו). למי אני לא ממליץ על הספרים? למורי (מחשבות, זה אתה? רואים שלא הייתי כאן איזה מיליון שנה). אל דאגה, שום סכנה לא רובצת לפתחו של אייטמטוב. לא הארי פוטר יהיה זה שיגזול מ"והיום איננו כלה" את מדליית הזהב, ושום קסם לא יעזור כאן. אל הספר הראשון בסדרה הגעתי עם ראש פתוח (בגלל הפטיש 5 קילו), ואילו אל שלושת הבאים הגעתי כבר עם ראש חבוש (במסכה). את ארבעתם (ועוד הקסם נטוי) קראתי בזכות זשל"ב, הטוב שבמדריכי הצלילה וחוקר שב"כ בפוטנציה, אשר הפעיל עליי לחץ פיזי מתון לקרוא את הספרים (פטיש? גרזן!), ולא חדל גם כאשר דחיתי אותו בקש וגבבה (העוזרת גנבה את הספר!), ועל כך נתונה לו תודתי. בזכות התמדתו הרווחתי סדרת ספרים נפלאה. את הספרים עבי הכרס הללו (בינתיים - ארבעת הראשונים) גמאתי בימים ספורים, מה שמוכיח שלא זו בלבד שניתן לצלול בלי לדעת לשחות, אלא שניתן גם לגמוא מרחקים עצומים בלי רישיון נהיגה. שלושה מורי נהיגה ניסו ללמדני את התורה, וכולם נחלו כישלון חרוץ. מורה הנהיגה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לנהג מרוצים, כריות האוויר נפתחו והצילו אותו ברגע האחרון. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא מתנייד רק באמצעות האופניים של בנו בן החמש. לשם כך הוא משתמש בגלגלי עזר. אבל למה לי להתעסק בקטנות, באמת? בתפריט החדש שלי (אף מילה על שוקולד, שלא תתנו לי מכות): למנה ראשונה קפיצת באנג'י, למנה עיקרית טיפוס מצוקים ולקינוח רפטינג. יש רופא בקהל? עדיפות לפתולוג מאבו כביר.”

“הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות. ברצינות. מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת. מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי. אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה. אני אתחיל.. מההתחלה, האמת. כמה מפתיע. הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים. מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר. יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש. בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה. אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון. וככה זה התחיל. בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר. וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי. לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם. איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'. הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני. הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע. הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס. לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס. אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב. אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה. אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה. כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע. התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים. אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי? אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.' ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי. כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי. החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו. כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם. עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן. אבל זה לא היה כמו קודם. במובן מסוים, התבגרתי. וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה. השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים. השתניתי, התקדמתי. ואת הספרים השארתי מאחור. לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב. בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם. אז פתחתי את הספר הראשון. וזה תפס אותי לא מוכנה. מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה. מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי? סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני. וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות. דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך. וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך. וכל זה היה יותר מידי. אח''כ עברתי לשלישי. פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'.. חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה. חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה. אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה. אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי. ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב. ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב. ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת. וזהו, אני חושבת. הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי. לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת.. את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת. ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה. ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה.. שאפו, חבר'ה. באמת באמת. תם ונשלם הקונדס.”

“אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג. הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים. אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים. אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא. וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי. גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות. אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה. זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו. הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.”

“והנה אני מגיעה עם עוד ביקורת!!!!!! אוקיי. אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב ביקורת על הארי פוטר. כי הרי זו קלאסיקה! (לא קלאסיקה קלאסית, אבל נראלי שהבנתם למה אני מתכוונת) תמיד שמעתי על הספר הזה, הארי פוטר. (תמיד מתחיל ממתי שהבנתי מה זה ספרים ונגמר בכיתה ב' כי קראתי אותו בכיתה ב') פתחתי אותו קצת בחשש, כי מה, זה ספר גדול לילדה קטנה כל כך! מהר מאוד שקעתי בתוך הספר. מצאתי את עצמי אומרת: "הארי, הנה הסניץ'! תפוס אותו לפני מאלפוי!" (וכרגע קיבלתי הודעה של המערכת למחר ויש לי מתמטיקה על הבוקר. יאיי.)(בחזרה לביקורת) הספר נתן לי הרגשה כזאת שרק ספרים מעטים נותנים לי, אני לא יודעת לתאר את זה במדויק אבל זה כמו קסם, כאילו אני נכנסת לעולם של הספר מוקפת נצנצים ופיות וכל השאר כבר לא משנה. לא כתבתי על הסדרה עצמה אלא רק על מה שהרגשתי בעקבותיה, כי אני מאמינה שאין בנאדם שקורא לעצמו bookworm או כל שם אחר מעין זה שלא קרא אותה. ואם בכל זאת לא קראתם, כשייגמר הסגר תתכוננו לזה שאבוא אליכם הבייתה ואגרור אתכם מהאוזניים אל חנות הספרים\הספרייה הקרובה ואכריח אתכם לקרוא אותו ביייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי”