ביקורת ספרותית על סלמנדרה - סלמנדרה: כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים #1 מאת ק. צטניק

---

סבי וסבתי מצד אבי היו ניצולי שואה.
גיטאות, אקציות, אושוויץ, סלקציות משרפות ומוות יומיומי חלף לנגד עיניהם. עיניו, ליתר דיוק כי סבתא היתה דוממה וחתומה כקבר.
ולא נודע כי בא אל קרבה וקשיחותה ותלונותיה היו צאן מרעיתה והרחיקוני ממנה.
אך סבי, סבי הטוב והאוהב בחר בי ועשני הכותל המערבי שלו.

כל שישי הייתי מגיעה עם הוריי לארוחת צהריים פולנית שכללה: סלט מדהים ורטוב בטעם בצל ועגבניות, תבשיל המורכב מכבד באיטריות, קציצות דג, רגל קרושה ומרק עם בובעלך.
אחרי האוכל סבי היה נושק על ראשי, שואל מדוע לא סיימתי את המרק ונותן לי טורטית לקינוח.
בשעה אחת בצהריים היה פורש לחדרו להאזין לתכניות ביידיש ברדיו ותמיד קרא לי בתואנה לכוון את החוגה לתחנה המתאימה.
הייתי מצמצמת את עיניי בריכוז, תוהה מדוע שוב היא תקועה על לבנון ולא קולטת את גודל הכבוד שנפל בחלקי להיות עדה לסיפורים מזעזעים ונוגעים ללב כאחד.

את הכרוניקה של יחיאל דינור הידוע בכינויו הספרותי ק.צטניק התחלתי לקרוא סמוך לביקורי אצל סבא וסבתא.
הייתי בת 12, סקרנית כמו גור חתולים משולהב ובעלת רצון עז להבין דברים שאוזני שמעו ועיניי לא ראו. לקבל אישוש נוסף לאימי התקופה ממישהו אחר שהרי כל מי שניסיתי לשוחח עימו חשב שבריאותי הנפשית רופפת.
ניגשתי לספריה השכונתית וביקשתי ברוב התחנחנות מהספרנית, ספר על אושוויץ. "בשביל אמא"
ומעצם היותי תולעת מורשית ומכיוון שמותר היה לקחת 2 ספרים להורים ו 2 ספרים לילדים, יצאתי משם נושאת את "סלמנדרה" בילקוטי, מרגישה קצת אשמה וקצת נרגשת ובעיקר חסרת סבלנות.

לאחר קריאה אינטנסיבית שנמשכה שעה וחצי, הסתובבתי בחדרי כנשוכת נחש והתחלתי להאמין ולהפנים את סיפוריו של סבי.
כאילו חיבר את הספר או קרא אותו וסיפר לי חלקים מתוכנו.
לא ייתכן והרי אינו קורא עברית, רק יידיש! האם תורגם הספר ליידיש?
לילות מסויטים עברו עלי במחשבות ותהיות עד כי לבסוף החלטתי לתעד בכתב את קורותיו של סבי.
מאותו הרגע הוא זכה בתשומת ליבי המלאה.

עלילת הספר ממסמרת מהעמוד הראשון.
המחבר לא מבזבז זמן ומטיל על קוראיו זוועה אחרי זוועה.
הוא אינו רגיש או אמפתי, אינו עדין או מנסה לרכך את המהלומה, נהפוך הוא, ציר הזמן קצר וקולע כמו מכונת יריה משומנת היטב:
חייהם הבורגניים וחסרי הדאגות של המשפחה, בליצקריג וכיבוש, גיטאות, מחנות ומוות. בייסורים.
תיעוד קר ומנוכר כי הרגשות כך אני חושדת, הפכו לעשן סמיך והיתמרו השמימה במעלה הארובות של אושוויץ.

ק.צטניק השיג את מטרתו במלואה. הוא תיעד בדייקנות ביח"ר למוות.
הוא אף מפליא לעשות בשני כרכיו הנוספים אודות קורותיהם של אחותו ואחיו.

לאנשים מסויימים מתאימה עדות כזאת, מוקפדת וחמורה. בפרט לאנשים שאינם מכירים מקרוב את נושא השואה.
קצר ולענין ובואו נגמור עם זה ונחליף לתחנה עליזה יותר.
אני נשארתי עם המשקעים והסיפורים והרגשות.

במשך השנים קראתי ביקורות על סגנון כתיבתו של ק.צטניק
נאמר שסגנונו "פורנוגרפי", שכתב על ארועים שמעולם לא קרו, שהמציא זוועות ממוחו הקודח.

בולשיט!
וגם אם כן אז מותר לו. הוא היה שם.

נ.ב לא דירגתי את הספר. 5 כוכבים זה אומר שיצא לו סיפור מדהים?

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על סלמנדרה - סלמנדרה: כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים #1