“התחלתי את הספר הזה מאוד סקפטית, קניתי אותו לפניי שנתיים בהמלצת המוכרת ומאז הוא היה על המדף. אני לא חובבת גדולה של קיטש וממש לא מתחברת לרוחניות, אבל הספר הזה עשה לי משהו בלב.
אחריי רצף של ספרים עצובים ושוברי לב, אמרתי לעצמי שאני חייבת משהו אופטימי קצת, משהו שיעשה לי טוב בלב, וקח בעצם התחלתי לקרוא אותו.
קצת לפניי אמצע הספר כבר הלכתי לקנות את שני ספרי ההמשך שלו.
מה אגיד ומה אומר, צללתי לתוך העולם המופלא הזה, לפשטות, לחיוכים, לנופים, לנזירים, לאורז, לקארי, לבורמה להקשבה ולפעימות הלב.
הספר נכנס לי כל כך עמוק ללב שאני לא חושבת שאי פעם יצא ממנו.
ספר שגרם לי להריח ריחות, לראות נופים ולשמוע צלילם. לא פעם ולא פעמיים במהלך הספר עצמתי את עיניי כדי להקשיב.
הספר גרם לי לרצות לעזוב הכל, לןקחתת את עצמי ולטוס לבורמה, להרים, לנופים, למנזרים שמתוארים בצורה כל כך יפה ומדוייקת בספר, שאני מרגישה כאילו כבר הייתי שם בביקור קצר.
ספר שמדבר על אהבה טהורה שלא יודעת גבולות, שלא תלויה במרחק ובעצם לא תלויה בדבר.
"כמה עגומים ושוממים יכולים להיותחייהם של בני אדם הנזקקים למילים כדי לתקשר, החייבים לגעת זה בזה, לראות או לשמוע זה את זה כדי להיות קרובים זה לזה"
ספויילר קטן:
(כמו שאמרתי לבן זוגי, הספר מספר על נער עיוור ונערה נכה ובכל זאת זה הספר האופטימי ביותר שקראתי, כך חשבתי עד ללקראת הסוף. הסוף שבר את ליבי, הוא לא היה רע ולא טראגי, אבל בכל זאת לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה שהוא יכל להגמר אחרת. אם רק טין ווין היה מורד באו סאו, אם רק טין ווין היה חוזר כמה שנים קודם, אם רק ואם רק..)
"קיימים דברים שאנשים, ההולכים בעולם על שתי רגליים בריאות, פשוט אינם מבינים. הם חושבים שלראות אפשר רק בעיניים. הם חושבים שמרחקים אפשר לעבור רק בצעדים"
טין ווין התאהב בה בזכות הלב שלה, והוא לא היה צריך שום דבר אחר. המחשבה על לראותה לא ריגשה אותו כי אין דבר יפה מהמגע שלה ומצליל ליבה.
כן יש בסיפור הזה פרטים לא כל כך אמינים ולא הגיוניים, אבל זה לא גרוע כלל וכלל מהספר.
תודה לטין ווין ולמי מי, לסו קאי ולאו בה, שגרמו לי לחייך, לבכות, להתרגש ולחכות כל יום לחזור הביתה מהעבודה כדי להמשיך לקרוא,
ותודה ליאן פיליפ סנדקר על המורשת של טין ווין ומי מי.
מתת האהבה.”
