ביקורת ספרותית על הזקן השתגע מאת אביבית משמרי
ספר טוב

---

ברגע הראשון כשמסיימים לקרוא את הספר ההגדרה הראשונה שעולה בראש היא דיסאוטופיה.
מדינת ישראל נמצאת במצב שחצי מאוכלוסייתה הם דתיים וחרדים והחצי השני הם חילונים. שליש מהאוכלוסיה ברחו מהארץ ואלה שנשארו מפחדים שכל רגע שהעזעקה בה' הידיעה תושמע וזה יהיה הסוף של כולנו,  ומעל הכל במדינה שולט ראש ממשלה דתי ואיתו מפלגות דתיות וחרדיות. כמה ימים לפני חג הפורים, עולה שר לשעבר בממשלת ישראל שבדיוק קם מתרדמת ובאמצע נאומו, הוא מתסיס את החילונים לצאת כנגד הדתיים כי נמאס! נמאס מגזילת האדמות, מהמצב שאליה המדינה הגיעה, כי בסופו של דבר אנחנו סמכנו עליהם והם ירקו לנו בפנים. וכך מתחילה לה מלחמת אחים, שעוד לא נראתה כמותה מאז הקמת המדינה.  

וכן גם עכשיו כשאתם קוראים את התיאור שלמעלה אני בטוח שזה נראה מאוד דיסאוטופי, אבל אם לרגע נוריד את התיאורים החיצוניים של מצב המדינה בספר, ונתמקד בשנאה, באפשרות שכל רגע יוכלה לפרוץ מלחמת אחים, התיאור של עוד כמה שנים יכול להיהפך בקלות לעניין של כמה ימים.  

למי שעדין לא שם לב אנחנו כחברה נופלים מאוד בקלות למקום של שנאה. בעשורים האחרונים השנאה שלנו הייתה מופנית כלפי הערבים, אהבנו לשנוא אותם והשנאה הזאת איחדה אותנו בימים קשים.
אבל בשנתיים האחרונות יש אופנה חדשה בעיר, עיקר השנאה שלנו הופנתה כלפי החברה החרדית. התחלנו לחפש אותם בכל מקום, עם זה לעלות בכוונה על קווי מהדרין בלבוש לא צנוע כדי לחפש את אותו אחד שאפשר יהיה לריב איתו, האשמנו אותם בכך שהצבא לא מתפקד כי הם לא שם, והתחלנו במלחמת גיוס, על כל מעשה רע שחרדי עשה העיתונות הדגישה והזכירה לנו פעם אחר פעם, שחרדי עשה את המעשה. שחכנו כבר שזאת קבוצה מסוימת, התחלנו להכליל הכל, בעיניי רוב החילונים כל מי שלובש שחור ולבן, הוא מאותה קבוצה מרשעת שעוד תוביל לחורבן המדינה.  
דוגמה שמראה איך הפערים בין החברה החילונית לדתית הולכים וגדלים:  שנה שעברה כשהשתתפתי בשיחות בין מכיניסטים חילונים לישיבות ואולפנות היה אפשר לראות איך הרעל הזה חילחל גם לדור הצעיר. רוב השיחות היו בנויות על סטיגמות והתלהמויות שלא הובילו לשום מקום. נכון, נוצרו שמה קשרים טובים, אבל הקשרים נוצרו ברגע שכל צד אמר שבנוגע לנושאים המהותיים -  אתה טועה אבל אין לי כוח להתווכח, הרי ברור שאני הוא הצד הצודק.  
וכך השנאה שאף אחד עוד לא יודע מהיכן התחילה, התפשטה לה כמו מחלה ברחבי המדינה. עכשיו תחזרו למעלה, לאותו תיאור, המצב באמת נראה לכם דיסאוטופי? או שמישהו כאן מנסה להציב לנו מראה לפני שיהיה מאוחר מדי?  

הסופרת מציגה לנו את ימי הפורענויות מעיניהן של מספר דמויות, וכל זאת ע"י מספר כל יודע, שמוסיף את דעתו למתרחש. אביבית מצליחה ליצור מציאות מצמררת ומצחיקה בו זמנית. מרגעים של זעזוע אנחנו עוברים למצב של צחוק עד דמעות, מרגעי חיבור והזדהות אנחנו עוברים לרגעים של ניכור. כל הדברים האלו עוזרים לנו להסתכל על התמונה הכוללת, כדי שנזכור שכרגע זאת המציאות שאנחנו מתקרבים אליה, ובנתיים זה לא נראה כאילו מישהו מנסה ללחוץ על הבלמים ולמנוע מאיתנו להגיע לשם.  

» ביקורות נוספות של On The Road
» ביקורות נוספות על הזקן השתגע