החום בחוץ, המזגן באוטו שכבר שבועיים לא מקרר, חשמלאי הרכב שהיה בחופשת חג, העבודה שלי, שלא מאפשרת לי לשים את האוטו במוסך לשלושה ימים ברצף עד שימצאו את התקלה במזגן, החום בחוץ, ונסיעה בחלונות פתוחים כי אין מזגן, ומוזיקה בווליום גבוה כי החלונות פתוחים, ואחראי הרכש שכועס כי אני לא מעלה את המסמכים הנכונים לתוכנה, ואחראית ההשתלמויות שמתעצבנת כי היא לא קיבלה עדיין התחייבות לתשלום ותיכף אוגוסט ואיך נתחיל ככה שנה, אנשים שמתערבים ומתעקשים להיכנס לתמונה למרות שאין צורך בכלל, המכרז שלא שמעתי עליו בזמן, הספק שהחליט לפטר עובדים אפילו שכבר מאוחר מדי והוא לא יכולה, ההתחייבות הכספית מלפני שלוש שנים שכולם זוכרים אבל אין לה תיעוד ברשומות, והחום בחוץ, וכל זה רק מיום אחד. מה הם החיים אם לא אוסף סיבוכים והתרות, ומצד שני אם זה לא היה ככה איך לא היינו מתים משיעמום?

נתחיל בזה שדאג הוא בן חמש עשרה ונכנס לחטיבת הביניים לכיתה ח', ולפחות כאן בארץ זו כיתה שמתחילים בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא זכור לי שהגיל חמש עשרה כתוב במפורש בספר עצמו, ואולי רק מי שכתב את הכריכה האחורית החליט להמציא את הגיל הזה.

אז מהתחלה. אלה סוף שנות השישים, דאג הוא בן משהו-עשרה, אוהב נורא בייסבול, חי במשפחה מתפקדת למחצה, עם הורים שרבים ביניהם, אבא שרב עם כל מי שרק אפשר, חולק חדר עם אח גדול מציק, ויש לו עוד אח בצבא, כלומר בוייטנאם. בגלל אבא של דאג, שכאמור רב עם כל רק שהוא יכול, הם עוברים לעיירה מטופשת בהרי הקטסקיל שם חבר של אבא של דאג סידר לו עבודה, ונכנסים לגור בתוך חורבה. ואז הוא מוצא את הספפריה העירונית, ובתוכה תצוגה של ציורי ציפורים, וספרן אחד שעוזר לו ללמוד לצייר אותן. לאורך כל הספר דאג מנסה להסתדר, למצוא לעצמו עבודה, חברים, להסתדר בבית הספר, להסתיר את לקויות הלמידה שלו, לעזור לאמא שלו כך שהיא תחייך את החיוך המקסים שלה. ובכל פעם משהו אחר משתבש, ודאג מתמודד, ומתקדם, ואם הוא נסוג קצת אז יש שם עיירה שלמה שמתגייסת לעזור לו, ואולי זה מה שקצת עצבן אותי בספר הזה, כי הוא גם מגיע למלודרמטיות גדולה של הצרות שלו (שלא אפרט מחמת ספויילירים, אבל זו באמת הגזמה), וגם יש בו הרבה יותר מדי דברים שמסתדרים יפה מדי. אופטימיות זה טוב, מצוין אפילו, אבל בספר האופטימיות כבר מאתגרת את גבולות האמינות.

ובקיצור - טוב לנוער, במסגרת הז'אנר. למבוגרים יש את הצרות שלהם שהופכות אותם להיות צינים במיוחד.

הו. הו הו.
(חשה ת'צמי סנטה קלאוס)

אז חיטטתי בערימת הספרים של אחותי מהספרייה, כי זה מה שבאמת ראוי לעשות כשחוזרים הביתה, רפרפתי על כמה ספרים ומצאתי אותו.
התחלתי, אהבתי, המשכתי.
לקחתי לשבת, סיימתי.

הוא הכניס אותי לרכבת הרים רגשית. הספר מומחה ומדהים בהכנסת הקורא לסיטואציה מאוד מדויקת של המציאות: האיזון הדק בין טוב לי לרע לי.

כרגע טוב לי;
אני נהנית בעבודה,
אני מרוצה מהחיים,
אני בריאה,
כיף לי,
אני מרוצה מהחיים.

כרגע "רע" לי;
אני צריכה ללמוד למבחנים,
ואיך שהפנים שלי,
ואנשים מסביבי, אוי, הם כאלו הורסי שמחות.

המסקנה היא, כמובן, שטוב לי מעל ומעבר. באמת באמת. אני עדיין מנסה להתרגל לתחושה - טוב לי. באמת.
תנסו את זה פעם, צחוקים וזה.
ומה זכיתי, ולמה ככה פתאום? לוידעת. קל לומר: זה בגלל שאת שינית את הפרספקיטיבה, אבל זו לא אמת מלאה. כי אמנם שיניתי (ואני צריכה לקום בבוקר ולומר "אני מאושרת" כדי לא לשכוח) אבל גם המציאות התגמשה. או שאולי גיל ההתבגרות הפנימי שבי יצא לשנת חורף. (אכן. המזגנים הורגים אותי. אותו)

בכל אופן. דאג מתמודד עם מציאות קשה להחריד. קשה ונוראית.
ואני ככקוראת יושבת על קצות האצבעות והשרירים שלי מתוחים חזק יחד איתו: מתחננים לפניו שאנא, אל תעזוב. בבקשה, אל תעשה את זה. אתה יכול. אתה חזק.
אולי הוא לא יכול ולא חזק, אני ודאי במקומו הייתי צפה ושוקעת, אבל הוא דמות בספר והוא דמות חזקה, אז אתה יכול ואתה חזק.
(וזו הרי חכמה גדולה לומר אתה יכול אתה חזק וכשאת במצב כזה להפנים באופן כואב שאת לא יכולה את לא אתה יכול אתה חזק ולמה לעזאזל הטפת לכולם, אבל הרגשת שזה עזר זה אולי עזר אנשים צריכים לשמוע סיסמאות נבובות מהיכנשהו או שלא, לכי תדעי וככה תמשיכי לנצח הלקאה עצמית תועיל אין ספק, בוז)
ואני עוצרת נשימה כשדאג עומד ליפול, ואם הוא נופל אני מחכה לגל הבא שייקח אותו איתו, וכשהוא עולה אני קוראת הידד, הידד לך, ידעתי שאתה. ידעתי שלא ינטשו אותך פה לבד, יו אר מיי הירו.

ודאג משקף כל כך יפה את כולנו, ואת היום הטוב שלנו והיום הרע, ומה יגרום לזה להתחלף כל כך מהר, והחבל הדק הזה ואצל דאג זה לא צרות עולם ראשון אלא קצת יותר מזה, והמשחק פה הוא על הבריאות הנפשית שלו ושל עוד כמה אנשים (כשמסתכלים על השרשרת המחרידה שהוא יגרור אחריו וכמה שהאיזון עדין, ומפחיד.)

כמה אנשים טובים הוא מוצא בדרך.
אני לא אדם כזה טוב, אני לא אדם שהיה עוזר לדאג בכזו פשטות בלי למצמץ.
אז אני מהרעים? לא.
אני יכולה רק לשאוף להיות מהאנשים שכן עוזרים.

(וזה יופי של מודל מבחינתי)

הייתי במחסור רציני בספרים. אז הלכתי לספריה הקטנטנה במושב שלנו והסתובבתי קצת. לא ציפיתי למצוא משהו שיראה לי מעניין, יש שם בערך 200 ספרים. קטנטנה.

ואז. טםטםטם. תופים

"בינתיים הכל בסדר."

וואו.
דאג, ילד בסה"כ בן 15 חיי חיים שאתם בטח שומעים עליהם בכותרות בעיתונים.
אבא שלו מתעלל בו ומכה אותו ואחיו מתנהג אליו ואל כל יצור חיי אחר בצורה מחליאה.
המשפחה שלו עוברת דירה ואחרי שאחיו מסתמן כפושע גם במקום שאליו עברו, גם דאג נתפס בצורה לא טובה, וכל זה רק מקשה עוד יותר על החיים המאוד נחמדים שלו.
המורים מציקים לו ולא מאמינים בו, והאמת היא, שאף אחד לא מאמין בו.
אבל הוא לא מאבד תקווה, הוא ממשיך להאמין בעצמו.
היו חלקים שהסעירו וחלקים שהצחיקו אותי והיו גם כאלה שפשוט גרמו לי להבין מה זה רגש בצורה הכי נקייה וטהורה שלו.

הספר נכתב בנימה כואבת אבל גם משעשעת, הקריאה זורמת והספר נגמר לפני ששמים לב.

אז כן, כמו כמעט כל ספר, הספר הזה לקח ממני איזשהו חלק והעניק לי חלק קטן ממנו, כמזכרת, כאיזשהו חותם.

צריך לדעת לקחת את החיים בצורה הנכונה, לא לאבד תקווה אף-פעם, להאמין בעצמי גם אם כולם מסבבי מביטים בי בצורה עקומה- כי עד כמה שזה נשמע קלישאתי, הדבר היחיד שמחזיק אותנו, זו האמונה שלנו בעצמנו. בלי האמונה הזו, אנחנו פשוט נתפרק.

ובינתיים הכל בסדר. בינתיים.

לכל אחד יש איזה ג'ו פפיטון משלו. זה יכול להיות הערצה בנערות, הערכה בבגרות ולפעמים משהו שנשאר ומלווה את החיים ברקע.
יש לי גם ג'ו פפיטון אחד, שמו הוא יאיר אגמון, ואם היתי רוצה מאוד מאוד היתי יכולה לפגוש אותו.
בחרתי להחמיץ.
אני לא מתחרטת.

יאיר אגמון נוטה לכתוב לפעמים שהחיים הם צפופים ועמוסים- בכאב, בלחץ, בפחד. ממבט על תקציר הספר- חייו של דאג הם כאלה. אבא מכה, אמא כבולה, אח אחד דפוק ואח אחד רחוק-רחוק.
ואז, פותחים את הספר, ופוגשים את דאג, דאג האמיתי, לא "סיפור חייו של דאג".
דאג לא יתן לנו להניח שהחיים שלו דפוקים. הוא חמוש בציניות של נער מתבגר, מרבה לומר "אז מה? אז מה?" (אימצתי, לגמרי) ונחוש, בעידוד של אנשים טובים ואפילו בלי לשים לב, לחיות חיים אחרים.
הכובע שג'ו פפיטון שחקן הבייסבול נתן לו (כן! הוא פגש את ג'ו פפיטון שלו!(ולא פעם אחת!)) "אבד", והולינג חבר של דאג נותן לו את הז'קט(!) שג'ו פפיטון נתן לו. אתם מבינים, הם פגשו אותו ביחד. שיחקו איתו בייסבול.
אבל הז'קט הנעים של ג'ו פפיטון לא עוזר לדאג כשהם עוברים לגור במריסוויל, עיירה חמה, חמה ביותר. ובכל מקרה הוא חייב להחביא אותו כדי שאחיו הדפוק שאנחנו לא יודעים את שמו עד אמצע הספר יגנוב לו אותו.
בינתיים הכל בסדר?

*****

ספר שהוא כמו בצל. מתקלף לאט. כי יש בו יותר ממה שנדמה. הכריכה התמימה והשם המר-מתוק-כואב מראים רק חצי מהתמונה, יש בו הרבה יותר.
על אף הציניות של דאג, הכאב עובר את מסך הנייר אל הקורא. הכאב מורגש. הוא עטוף בהומור שלפעמים יוצר דמעות שמחות, ולפעמים חיוך עצוב.

מה שאני רוצה לומר זה שלדאג, ולעוד בני נוער רבים כמוהו (כי למי אין סיפור בכלל, אפילו אחד קטן) יש המון כוח. רק צריך לעזור להם. לנו. כנראה שאני עדיין קצת בת נוער.
ויש את האנשים. "ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", מכירים? זה ככה. לדאג יש כמה וכמה כאלה, שלא נבהלים ממה שהם שומעים אלא רואים את-אותו. את תוכו.
פתאום נזכרתי בשיר יפה של דור אלה גבע. תקראו:

כדי לדעת/דור אלה גבע
אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
הָיִיתִי צְרִיכָה לְטַפֵּל עֶשְׂרִים שָׁנָה
כְּדֵי לָדַעַת
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
זָקוּק לטִפּוּל
אֶלָּא לְאַהֲבָה.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת
אֶלָּא לְהֵרָפֵא.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ
אָדָם דָּבָר
מִלְּבַד עֵינַי הָרוֹאוֹת
אֶת שְׁלֵמוּתוֹ
בִּפְנִים הַסֶּדֶק.

כולנו זקוקים לחסד, כתב נתן זך. לאהבה. בואו ננסה.
******
סופרו של הספר הזה, גארי ד' שמידט, חלם בגדול, פינטז, התלהב והגיש לנו עלילה נהדרת, מצחיקה, יפה, חיננית. משוגעת לעיתים. עשה כל מה שסופר טוב צריך לעשות.
העמודים האחרונים סגורים ומקופלים טיפ טופ, (חוץ מדבר אחד. אנחה.) קצת יותר מדי אבל נפרדים מהספר בטעם טוב. לא נורא, הרי לא בקשתי ספר מושלם.
לבסוף אומר שכנראה זה ספר לנוער, עוד לא בטוחה, אבל לדעתי כדאי מאוד מאוד לאנשים מבוגרים יותר, בעיקר אנשי חינוך, לקרוא אותו. חוץ מזה הוא נהדר פשוט אז למה לא.
תודה.

לעזאזל.
זה מסוג הספרים שהיו גורמים לי לבכות אם צינורות הדמעה שלי היו עובדות.
אבל ברצינות, ספר מרגש.
לעזאזל.
לעזאזל.
ספר מעולה.
אני יכולה לכתוב כאן שעות על העלילה- על זה שהחיים שלו היו בזבל ואני במקומו הייתי מוותרת כל כך הרבה פעמים.
אבל הוא לא וויתר.
לעזאזל.
הוא לא מושלם.
לעזאזל הוא ההפך ממושלם.
לעזאזל.
אני פשוט מתה על הספר הזה.
לעזאזל.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אחרי כל מילה שלי אני כותבת לעזאזל והתשובה היא-
זה חתיכת ספר.
ספר כזה, שכשאת/ה גומר/ת אותו, (כי זה ספר שיתאים גם לבנים וגם לבנות אם תשאלו אותי- אני לא הייתי שופטת)
את/ה פשוט רוצה לצעוק!
כי למה לעזאזל הוא העז להיגמר?!?
לא!!
אני רוצה להמשיך לקרוא אותו!
לעזאזל!
סוף נורא!
סוף נורא בגלל שהוא סוף!
לא!
ליל!
דאג!
ג׳ק פפיטון! (הו, כן, זה קשור)
לא!!!
איזה אבא מפגר יש לו!
אני רוצה לתת לו אגרוף בעצמי!
׳תינוק של אמא׳?!?! (תקראו תבינו)
מה?!?!
אתה חתיכת מרושע!
טוב, לפחות הוא עשה שינוי....
ולא רק הוא, אלא גם דאג עצמו.
אלוהים.
לעזאזל.
עברו שבועיים מאז שקראתי אותו ואני עדיין לא הפסקתי לחשוב עליו.
לעזאזל.
שבועיים.
ג׳ק פפיטון!
לעזאזל!
למה?!?!
למה היית חייב להיגמר?!?!
אני רוצה לקרוא אותו שוב!
כשגמרתי אותו רציתי לצרוח!
אני עדיין רוצה לצרוח!
למה היית חייב להיגמר?!?!
לעזאזל.
זה ספר מעולה.
לעזאזל.
מומלץ בחום.
לעזאזל.
חתיכת ציפור מפגרת!!!
דרך אגב ציפורים, היית צריך לקרוא לספר ׳ציפורי אמריקה׳
או ׳צייר הציפורים׳ או משהו עם ציפורים חתיכת גארי שמידט!
ספר מעולה.
תתעלמו מכל פריקת העצבים שעשיתי פה....
זה ספר מעולה.
ספר מרגש.
הייתי צריכה לבכות.
לעזאזל.
ספוילר
סרטן?!?
חתיכת מרושע שמידט!
לעזאזל.
ואמי

ספר טוב. נוגע ללב

הספר הזה לא נגע לי בלב. הוא פשוט קרע אותו לעורקים ולוורידים בצורה בלתי אפשרית לתיקון, אך למרות זאת הוא הצליח להרכיב לי אותו מחדש מדי פעם. זו הפעם הראשונה בתולדות העולם שבכיתי נהרות וצחקתי כל-כך עד שכאב לי בצד, והכל בגלל ספר אחד תמים. הספר הזה פשוט גאוני. נקודה.
אז תעשו לעצמכם טובה - ורוצו לקרוא אותו ותבינו את מה שאני מנסה להסביר פה ולא כל-כך מצליחה. (אחרי הכל זו הביקורת הראשונה שכתבתי פה :-) )

אני נכנס לספרייה ומחפש משהו לקחת לקרוא, אין שום דבר שתופס את עיניי, בלית ברירה אני הולך לעמדף של הספרים החדשים
ומגלה את "בינתיים הכול בסדר" קורא קצת בכרירכה האחורית, לא נראה מלהיב במיוחד אבל אין משהו יותר טוב בסביבה.
בבית, הספר שוכב מתחת לערימה ומחכה שיגיע תורו.
ומכאן הכול היסטוריה , הסיפור לכאורה נשמע שגרתי. ילד שאביו לא מסוגל לשמור על מקום עבודתו (כי יש לו מה להעיר לכל אחד, כולל המעבידים שלו) מוצא עבודה בעיירה חדשה וכל המשפחה נאלצת לנוע בעקבותיו. דאג ממש לא מרוצה מזה (יש לו חברים ובית ספר) אבל מי שואל אותו (במקרה הטוב הוא לא יחטוף מאחיו או אביו).
בעיירה החדשה הוא מנסה להתאקלם אבל הוא מגיע ממשפחה של פושטקים (חוץ מהאמא שהוא מנסה לגרום לה לחייך מידי פעם) וזה קצת מקשה עליו לעשות רושם טוב על אנשי המקום.
אבל דאג לאט לאט מצליח ליצור קשרים, מתברר שיש לו כשרון לציור ואפילו מתמטיקה הולך לו בקלות אבל כשנראה שבכול בסדר,
המשפחה דואגת להרוס לו (כן, שם הספר קצת מטעה, בדר"כ הכול לא בסדר).
ספר מדהים - הסופר מצליח לגרום לקורא (לי בכל אופן) לרצות לאמץ את דאג ולעודד אותו בכל שלב .

אולי לא הצלחתי להעביר את התחושה, אז למי שלא הבין עד עכשיו, כדאי מאוד לקרוא את הספר.
(וממי שקרא אני אשמח לקרוא מה דעתכם על הקטע שדאג פוגש את כוכב הבייסבול האהוב עליו והחתימה שהוא משיג).

הגעתי לעמוד חמישים ושמונה במאמץ עילאי. נשבעת לכם, כבר עשרים דקות אני חושקת שיניים וקוראת עמוד אחר עמוד, מחפשת לשווא את ההצדקה לביקורות הטובות שקראתי על "בינתיים הכול בסדר."
הבעיות מתחילות כבר בעמוד השני. הראשון, בעצם.
הספר כתוב במשלב לשוני נמוך כל כך ועם אוצר מילים עשיר נורא, שמסתכם בשלושה ביטויים שבספירה גסה ניתן למצוא אותם מידי משפט שלישי:
"טיפשי." וואו. איזה עושר לשוני. אזלו מילות התיאור לדברים מעצבנים בעולמנו זה, ונותרה רק המילה "טיפשי." לפעמים יש לסופר כמה הבזקי מודעות עצמית, והוא משתדל לשדרג את המילה ל"מטופש."
"אז." כמעט כל פסקה מתחילה במילה הנ"ל. "אז הלכתי." "אז אמא שלי" "אז לאבא שלי היה יום רע."
והביטוי השלישי והמאוד-משכנע הוא "אני לא משקר." זה נכנס בתור הצהרה מרגשת בכל פעם שמישהו בסביבתו של דאג (הדמות הראשית) עושה משהו קצת מוזר, כמו למשל לפתוח דלת. דברים מסעירים מהסוג הזה.
מתישהו בעמוד עשרים ושש חשבתי שאולי פשוט איזו ילדה בת שלוש עשרה כתבה אותו, ואולי בכל אופן אתן לו איזה צ'אנס. אופס, לא. הכריכה האחורית טוענת שגארי שמידט הוא אב לשישה ילדים, כך שמעטים הסיכויים שהוא ילדה בת שלוש עשרה, ו-היי, הוא אחד מסופרי הנוער הנחשבים ביותר בארצות הברית. אתם יודעים מה? אני מסכימה עם אנג'ל שכתבה ביקורת מעולה כל כך ל"יומני הערפד" וטרחה לקשט אותה בתחינות כגון: "אמריקאים, תמותו."
אנג'ל, אני איתך.