רומן שבו לדעתי, מנסה אומברטו אקו להלך על מיתר ארוך מידי ודק, כלוליין שהילך לא מזמן (2013) מעל הגראנד קניון.
המוט המאזן שבידיו הוא הידע והמידע הכביר והבלתי נתפש שאסף על האנטישמיות, היווצרותה, תפיחתה למימדים תפלצתיים וקבלתה כעובדה מוגמרת, גוזרת גורלות חיים.
המיומנות הכה שלמה שלו ברזי כתיבת רומנים הסטוריים מותחים ועתירי דמיון לחדי החושיים שבננו, כפי שהכרתי ב"שם הורד", היתה הבעיה שלי עם הספר. עם כל הכבוד לסופר הדגול, רב הערפל שבסיפור וממש נקברתי בפרטי הפרטים של הפרטי פרטים.
אך לא ויתרתי ונאבקתי לא מעט עד ששוב נמצאתי..
כמות הפרטים האדירה והמאדירה קשה היתה מלהכיל, אפילו הסבריו הרבים מספור והמלומדים בהרבה עמודים סוף הספר, בתחתית העמודים עצמם ובסוגריים לא האירו לי את הדרך.
הדמיון המקסים בבחירתו של אקו בהצגת הנושא דרך עיניהן של שתי דמויות (שחד הן) "לא סימפטיות" בלשון המעטה ולא אנושיות, יתכן וידבר לליבם ומוחם של אחרים. אולי זו דעתו ודרכו לשמור דווקא על ריחוק של הקורא מגיבורו/יו הלא נחמדים. מודה ומתודה, ספר לא קל לקריאה/עיכול.
מאידך, מוסר ההשכל שמתקבל מהחשיבה המאוחרת על הרומן, הוא ממש מהפכני, מושכל ומרתק. מאוד יתכן שזו היתה תכלית כתיבתו, להעביר את הקורא מסע קשה, מפרך ומתיש עד כלות כי רק כך יישארו מסיימי הרומן/מסע הזה פעורי פה,
אז מצחיק שאהבתי?















