ביקורת ספרותית על בית העלמין של פראג מאת אומברטו אקו
ספר בסדר

---

נראה כאילו אומברטו אקו מאד נהנה כשהוא כתב את זה, גם כל הזמן עלו בו עוד ועוד רעיונות, כמו אחד שמבשל ולהוט להראות את כל מה שהוא יודע, להוסיף עוד משהו, ויש איזה פחד אצל זה שעתיד לאכול שאולי זה לא יתאים או יהיה קצת יותר מידי ככה שכל ההבטחה שיש שם תיהרס. הוא די מצליח להשתלט על הכל, אקו, תוך שהוא עושה לא מעט פליק פלאקים ספרותיים, העניין הוא שיש איזה גבול ליכולת שלי להתפעל מוירטואוזיות. עם כל כמה שהתמסרתי לסיפור בהתחלה, כשהגיבור שלו פוצח בנאום פתיחה שכולו ביטוי של שנאה כלפי היהודים, ואחר כך כלפי הגרמנים, האיטלקים, הצרפתים ועוד כאלה וכאלה, נאום רווי בהומור וסטריאוטיפים, והתכוננתי לספר מענג, לאט לאט זה הלך והתמסמס. עוד ועוד פרטים, עומס מופרז של תככנים, זרמים ותתי זרמים של אגודות והתארגנויות, וכן, הצלחתי לעקוב ואפילו לראות את התמונה הכוללת, רק שהעונג, כאמור, התפוגג. 
 
זה סיפור על האנטישמיות באירופה של המאה התשע-עשרה על רקע צמיחת הלאומיות והשינויים הכלכליים שהולידה המהפכה התעשייתית. ונראה שאקו יוצא מנקודת הנחה שרבים מהקוראים שלו לא בקיאים בהיסטוריה של התקופה, לכן הוא פורס אותה ואת האינטריגות שמניעות אותה תוך כדי הסיפור, שאולי הדבר המשמעותי ביותר שמאפשר אותו זה הגיבור שלו, אחד שגרם מוסר אין ברזומה שלו, נהנתן, 100 אחוזים של אינטרסים אישיים, נמצא תמיד היכן שההיסטוריה מתרחשת, צמוד צמוד לעושי המעשים ובעלי ההשפעה, יודע לזייף, להסגיר, לרצוח, לתמרן, ולחלק את כל הטוב הזה שווה בשווה לכל האנשים. 

בלי ההומור סביר להניח שלא הייתי מחזיקה מעמד עד הסוף, כי עומס הפרטים הוא על גבול הבלתי נסבל (ואני מאלה שלא הלכו לקרוא את ההערות. זה היה גומר אותי), אבל אני מבינה שאתה לא יכול לספר סיפור שעניינו הוא הפייק ניוז של המאה ה-19 באירופה בלי לרדת לפרטים. הרי קוצר הרוח, ביסוס עמדות על חצאי משפטים ותקצירים מלאי אג'נדה, מתן מעמד של אקסיומות לסלוגנים, כל אלה הם גם חלק מהבעיה בעידן שבו תקשורת ההמונים כבר צומחת ויש מי שלמדו מהר יותר מאחרים איך לנצל אתה לתועלתם.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בית העלמין של פראג