"דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (תא"ל יאיר גולן למח"ט גולני, תמיר ידעי, יום לאחר הקרב על בינת ג'בייל. ציטוט שמספר את סיפור המלחמה כולה במשפט אחד. עמוד 301).
ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף "קורי עכביש" (ששמו נגזר מנאום "קורי העכביש" שנשא נסראללה בבינת' ג'בל לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000) , יצא בשנת 2008 ועסק במלחמת לבנון השנייה. הספר זכה בפרס צ'צ'יק מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). הראל הינו הכתב הצבאי הבכיר של עיתון "הארץ" ויששכרוף היה פרשן העיתון לענייני ערבים. ספרם מתאר את הה"סיפור הלבנוני" החל משהיית צה"ל בלבנון משנת 1985, לאחר הנסיגה הראשונה, ועד לפרוץ המלחמה. בתוך כך מתוארים מבצעי צה"ל השונים בלבנון ומרואיינים אישים ששימשו בתפקידי מפתח באותם ימים, דוגמת התא"לים אפי איתם, צ'יקו תמיר וגיורא ענבר. בהמשך מתוארת מוכנות הצבא (כמו גם הדרג המדיני) למלחמה אפשרית בלבנון. תצוין לחיוב למשל, הראייה האסטרטגית הרחבה של האלוף גדי איזנקוט (שנשענת במקרה זה גם על התורה הקלאוזוביציאנית שמדגישה את חשיבות איתור ותקיפת מרכזי הכובד אשר ליריב), שגם הוכיחה את עצמה במבחן התוצאה: "לאחר שבתרגיל "שילוב זרועות" התברר כי יכולת הפגיעה בקטיושות קצרות הטווח מוגבלת, קיבל חלוץ את הצעת אייזנקוט להכין תוכנית לפגיעה במפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום ביירות. "אין לנו תשובה אמיתית לקטיושות", טען אייזנקוט. "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון". חלוץ אישר – וב-21 ביוני הורה איזנקוט לאמ"ן ולחיל האוויר לתכנן את התקיפה. אל"מ נ', ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, הצביע על בית אירופה, בניין משרדים הנשקף מבניין המטכ"ל בתל-אביב. "אלה בניינים מהסוג הזה. אתה באמת רואה בהם יעד?" אייזנקוט השיב בחיוב. פחות מחודש לאחר מכן הפציץ חיל האוויר את הדאחיה, כשהוא מסתמך על אותן תוכניות." (עמוד 137) במאמרו משנת 2009 קבע האלוף במיל' גיורא איילנד כי: "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחיה בבירות. את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום." ("מלחמת לבנון השנייה — לקחים ברמה האסטרטגית", המכון למחקרי ביטחון לאומי, צבא ואסטרטגיה, כרך 1, גיליון 2, אוקטובר 2009).
כמו כן חושף הספר את רובד מן המבצעים המיוחדים שהתבצעו במהלך המלחמה: "פעילות היחידות המיוחדות רוכזה בידי מפקדה שהוקמה במטכ"ל ב- 21 ביולי, בראשותו של תא"ל טל רוסו יוצא סיירת מטכ"ל ושלדג ובעבר מפקד יחידת מגלן. רוסו, שהמלחמה תפסה אותו בין תפקידים ובלי תעסוקה ממשית, פעל מתחת לראש אגף המבצעים אייזנקוט וריכז סביבו צוות של קצינים בכירים, בקבע ובמילואים, רובם יוצאי יחידות מיוחדות ואנשי מודיעין. חלוץ אישר את הקמת הצוות לאחר שהצבא הבין כי הוא מתקשה לתאם בין היחידות ולהוציא לפועל בזריזות מבצעים מיוחדים. רוסו ראה במלחמה כר פורה למבצעים מהסוג הזה: צה"ל, טען, מתמודד עם אויב שאינו ערוך באופן חזק בעומק, אלא רק ברצועה צרה בקרבת הגבול." (עמודים 331-332). מפקדה זו יזמה את ביצועם של מבעים רבים. בספר מצוטט בכיר לשעבר באמ"ן על פשיטת השייטת בעיר צור כי: "החדירה של הקומנדו לשכונה בלב עיר לבנונית, במטרה לחטוף בכיר בחזבאללה, ביטאה תעוזה אדירה. זה היה מקרה שבו ידעת מראש שאם תיכשל והכוח יסתבך, המחיר יהיה בלתי נסבל. לא היינו רחוקים מכך." (עמוד 327).
באופן אישי בלט בעיני במיוחד תיאור לחימת גדוד הצנחנים, בפיקוד סא"ל עמוס בריזל, מחטיבה 226, חטיבת המילואים של הצנחנים "הנשר השחור":
"בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן ארבעים ושתיים מכפר- יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של 'מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא'. המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של שמונה עשר קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד. בסוף האימון התלוננו כמה חיילים על התנאים. האוכל לא הספיק, טענו הצנחנים. מי חושב, בימים אלה, שנוכל להסתפק במנות קרב? נשמעה גם מחאה על כך שהחיילים נשלחו הביתה, בסוף האימון, לאחר תרגיל לילי בלא שהספיקו לישון. בתחילת אוגוסט, כשנקרא עם חייליו למלחמה בצו שמונה, אסף בריזל את הגדוד לשיחת פתיחה. אני מבטיח לכם שנילחם בדיוק כמו שהתאמנו, אמר המג"ד. בלי אוכל ובלי מים. רק דבר אחד אני מוכן להתחייב לשפר. לפני שנשלח אתכם הביתה, ניתן לכם לילה של שינה." (עמודים 84-85)
להציל את סמל שמידוב:
"חטיבת הצנחנים במילואים של פיקוד הצפון נכנסה ללחימה בליל שבת, הרביעי באוגוסט, היום שבו נהרגו שלושה אזרחים מקטיושות במרר ובמג'דל- כרום. הגדוד של סא"ל עמוס בריזל קיבל הנחיה לחליף את כוחות הנח"ל, שיצאו מאזור טייבה כדי להשתתף במבצע של עוצבת האש, שבוטל לבסוף. למשימה, תפיסת שמונה בתים בטייבה, הוקצבו שבעים ושתיים שעות. כניסה ויציאה. בריזל, שמפקדיו האיצו בו להיכנס ללבנון במהירות האפשרית, נטל עמו רק עזרי מודיעין של טייבה והכפר הסמוך רב א- תלתין. זו תתברר כשגיאה. הגדוד שלו יצא מלבנון רק עשרה ימים מאוחר יותר. כשנכנס למחרת, באור יום, לבתים ברב א- תלתין, ננזף על- ידי חמ"ל אוגדה 162: 'לא אמרו לכם שלא עובדים ביום?' מג"ד הצנחנים השיב שאינו מכיר תרגולת כזו והמשיך בלחימה ביום. בלילה הבא השתלט הגדוד על טייבה, שלוחמי הנח"ל כבר עזבו אותה. החיכוך עם החיזבאללה היה נמוך. 'הם ירו עלינו טילים מרחוק. בכל פעם שהתקדמנו הם נסוגו'. ביום שני בערב הגיעה האספקה ראשונה: רס"ן תומר בוהדנה, מ"פ מגדוד אחר בחטיבה, הוביל אותה בנגמ"שים מסוג 'אכזרית'. כשפתחו החיילים את הקיטבגים, גילו שקיבלו בטעות אספקה של גדוד אחר- ורק שליש ממספר הקיטבגים שהעמיס מ"פ המפקדה ליד הגבול. ביום רביעי בערב כבש הגדוד את דיר- סיריאן, כפר הנמצא כשלושה קילומטרים מצפון לטייבה. בערב צצה בעיה רגישה: דוד שמידוב מירושלים, לוחם חי"ר באוגדת המילואים שבפיקודו של תא"ל ארז צוקרמן, נהרג מפגיעת פגז מרגמה בכפר קליעה. אחיו היחיד, יעקב, שירת בגדוד של בריזל ונמצא באחד הבתים בדיר- סיריאן. המ"פ של יעקב בישר לו על האסון- והציב אותו בפרוזדור פנימי של הבית, כדי לשמור עליו מפגיעה. בריזל והמח"ט, אל"מ בועז עמידרור, התלבטו איך להוציא את יעקב שמידוב הביתה לישראל. 'אנחנו בקיבינימט, שלושה עשר קילומטר הליכה מהגבול. אין שירות. בקושי יש שם צבא בכלל. ירח מלא בשמיים ואי אפשר להנחית מסוק'. בריזל אמר לעמידרור שאם עד למחרת לא יימצא פתרון, יביא את שמידוב במסע רגלי בחזרה לגבול. התוכנית בוטלה בהתערבות האב השכול, ליאוניד, שהחפ"ק החטיבתי חיבר בינו לבין בריזל באמצעות הטלפון המוצפן. 'יש לי כאן בן אחד, מוטל מת לפני', אמר האב למג"ד. 'אני מאוד מבקש מכם: אל תעשו שום דבר שיגרום לכם להביא לי את הבן השני באותו מצב, או שמישהו אחר ייהרג כדי להוציא אותו. קחו את הזמן ותעבדו חכם. ייקח עוד יום? אז ייקח'. לפעמים, אמר בריזל למח"ט שלו, ההורים השכולים יותר חזקים מאיתנו. אנחנו אלה שמאבדים קצת פרופורציה. בשבת לפנות בוקר הוציא עמידרור את שמידוב החוצה, בשיירת טנקים שהביאה הספקה לגדוד ופינתה כמה פצועים קל." (עמודים 344-345)
בינתיים בליטני:
"בעוד הלוחמים הסדירים מנסים לשווא להגיע לליטני לפני שריקת הסיום, שהה גדוד צנחני המילואים של עמוס בריזל זה ארבעה ימים במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מהנהר. מהבתים שתפסו הצנחנים בפאתי הכפר דיר- סיריאן, מזרחית לסלוקי, ראו את הליטני הישר מתחתיהם- אבל איש לא הנחה אותם לחצות את הנהר ולהשיג למטכ"ל אותה תמונה מנצחת שבה הושקעו מאמצים כה רבים במרחק קילומטרים אחדים מערבה משם. כשביקש הסגן של בריזל אישור לחצות את הנהר כדי לטפל בחוליית נ"ט של חיזבאללה שהמטירה טילים על האזור מהכפר יוחמור, בצידו השני של הליטני, נענה בשלילה. מירי הנ"ט נהרגו שלושה חיילים ליד טייבה, דרומית לדיר- סיריאן. בריזל אומר שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר- סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. בעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר- גלעדי) פגע בחוליית החיזבאללה באמצעות ירי טילי 'גיל'. בשבת אחר הצהריים, בזמן שהשריונרים הסתבכו בסלוקי, הורתה החטיבה לגדוד להתקדם מערבה, לכפר אל- קוצייר השולט על המעבר מכיוון צפון. בצה"ל העריכו שבכפר מבוצרות חוליות נ"ט, המשתתפות בירי אל הסלוקי. המח"ט, אל"מ בועז עמידרור, אמר למג"ד שהוא יודע שהגדוד אינו ערוך למשימה, שאין לו כלל עזרי מודיעין ושבקושי קיבל אספקה זה שבוע. 'עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל', שאל. בריזל השיב בחיוב, אולם התנה זאת בהעברת אספקה בהמשך. המח"ט הרגיע אותו שיוצנח לו סיוע ממטוס הרקולס. לבריזל לא היה שום מידע על הכפר, מלבד מה שזכר מתצפית קודמת שערך במקום, לפני כמה ימים. הוא כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל- קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית בו שהו בדיר- סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהרים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי. ב- 20:30 קיבל הגדוד הודעה על הפסקת האש הצפויה והנחיה להתחיל בתנועה אחורה, לשטח ישראל. בריזל ויתר על איסוף האספקה מההרקולס ויצא לדרך. בשתיים עשרה השעות הבאות עשו הצנחנים את כל הדרך המפותלת לאורך שמונה עשר קילומטרים, שבה התקדמו במשך עשרת הימים הקודמים, הפעם בכיוון ההפוך. הביתה. בבוקר, במוצב פרג, התקשרו לראשונה למשפחות המודאגות, שעמן לא דיברו מאז נכנסו ללבנון. גם בריזל טלפן הביתה לאשתו, רחלי. היא לא שמעה ממנו דבר זה עשרה ימים. כשנכנס הגדוד ללבנון הציע קצין השלישות למג"ד שיעדכן את אשתו מדי פעם. בריזל השיב: 'אל תעשה דבר שאינך עושה עבור שאר החיילים'. השליש נקט פרשנות מחמירה וכשאשת המג"ד התקשרה, אמר לה: 'אני מצטער. עמוס אסר עלי לדבר איתך'. 'אל תצטער', השיבה האשה, 'אני מכירה את האדיוט שהתחתנתי אתו'. המג"ד החזיר את כל חייליו הביתה בשלום. שישה עשר מהם סבלו מפגיעות קלות, מפציעת רסיסים ועד נקעים ופריצת דיסק. אלו מהם שהתקשו ללכת נישאו על אלונקות בידי חבריהם. בממוצע, גילו המילואימנקים שכל אחד מהם איבד חמישה- שישה קילוגרמים ממשקלו 'ולרובנו זה בכלל לא הזיק'. בימים האחרונים ליקטו אבטיחים וענבים מהמטעים בכפרים. המג"ד התיר לאנשיו להשתמש בשקי אורז ובקמח שמצאו בבתים. 'זה לא צריך להיות כך, אבל החלטתי שמבחינה מוסרית זה בסדר גמור, כשאין אספקה אחרת', הוא אומר. 'לא לקחנו שום מזכרות או חפצים. השתמשנו רק במוצרים בסיסיים. היה כסף בבתים, אבל האנשים שלנו לא נגעו בו. פעם אחת לקחו החיילים מזון ממכולת והשאירו מאתיים דולר בקופה.אתה לומד להסתדר. הפיתות שהכנו מהקמח יצאו מעוותות ביום הראשון. אחר כך הן השתפרו'." (עמודים 431-432).
הספר בולט בעיקר בהיותו מחקר רחב בהיקפו, הן בשנים שהוא בוחן (בטרם המלחמה, במהלכה ואף מסתיים בהפצצת הכור בסוריה) והן בעומק הניתוח. המחברים ראיינו לספר מרמת המ"כ במילואים ועד לרמת ראש הממשלה. הספר עולה ויורד מן השטח לחדרי הדיונים באו"ם ובממשלה, עבור במטכ"ל וכן מביא תיאורים וחוויות של תושבי לבנון (באמצעות בלוגרים שהעלו את חוויותיהם לאינטרנט) במהלך המלחמה. ספר מומלץ לקציני צה"ל בסדיר ובעיקר במילואים, לחובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית, לחוקרים אקדמאים מתחום מדעי המדינה והיחב"ל. שווה קריאה!!!
פרק ראשון
http://www.e-vrit.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9-%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.aspx
פרק נוסף מן הספר
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1299849










