יום הכיפורים. בראש שלי אני מדמיינת שאצליח לסיים ארבעה ספרים ואשב כל היום על הספה ואקרא ואקרא ואקרא.... בפועל, הזמן עבר מאוד מהר, הייתי עם חברים או בני משפחה ולא היה לי די זמן מת כדי להתמיד בקריאה. ספר אחד כן הצלחתי לסיים.

הרלן קובן זה שם ידוע. אני חושבת שקראתי ספר שלו פעם מזמן לפני שנים. עכשיו הרגשתי שזו ההזדמנות לקריאה נוספת, נטולת מאמץ שתצליח לסחוף אותי לאיזה סיפור מתח מדהים שכזה.

הספר מסופר מנקודת מבטו של מיקי, נער בתיכון שאיבד לפני מספר חודשים את אביו בתאונת דרכים ואימו מאושפזת במוסד גמילה בעקבות התמכרות לסמים. הוא גר עם דוד שלו ומנסה להתאקלם בבית הספר החדש שאליו הגיע. בשכונה מתגוררת זקנה תימהונית ומסתורית שסיפורי האימה עליה עוברים מדור לדור. יום אחד פוגש בה מיקי מחוץ לביתה, היא פונה אליו וטוענת שאביו לא מת. מכאן מתחילה התעלומה שלנו והניסיון של מיקי ושניים מחבריו להבין מה בדיוק מתרחש בתוך הבית המסתורי של הזקנה הערירית כשלצד כל זה תעלומה נוספת של תלמידה שנעלמה מבית הספר ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה.

הספר קריא ביותר. כיף לקרוא, זו המילה. ייאמר לזכות הסופר שיש לי ההערכה כלפי הפרטים הקטנים שהוא יצר ובהחלט אפשר לומר שהדמיון שלי פעל שעות נוספות. חלק מהסיפור היה מתובל בהמון אקשן ויכולתי ממש לראות בעיני רוחי את הסצנות המדהימות שאפשר היה לייצר אם הספר היה מעובד לסדרה.

עם זאת, לא הרגיש לי שהוא מאוד מחוכם, והייתה לי תחושה לכל האורך שאני קוראת ספר נוער. (קבלו סקופ אחרי הקריאה נכנסתי לסימניה ומסתבר שזה בהחלט ספר שמותאם גם לנוער וגם למבוגרים) אוקיי! זה מסביר הרבה ואולי קצת מנחם באיזשהו מקום. בכל אופן החושים שלי לא טעו.

הספר מתחיל טוב אבל די מתפזר יש הרבה סיפורים קטנים שפשוט לא קשורים אחד לשני בצורה גסה. בלי לעשות ספוילרים, הייתה מעורבת שם תקופה מאוד ידועה בהיסטוריה שהרגישו שמדביקים אותה באיזה אילוץ שכזה. שורה תחתונה, בכנות, לא הכי הבנתי מה רוצים ממני. הסוף אכזב בטירוף והיה כל כך לא מספק.

בקיצור, הציטוט הכי מתאים לתחושה שלי שמצאתי מהספר: "אתה רוצה כן או לא. אבל אין כן או לא. אין שחור או לבן, הכל אפור".

אכן ספר נוער, אומנם גם אדם לא צעיר כמוני נהנה הנאה גדולה לקרא את הספר. מציע לכל מי שעבר את גיל ה40 לשמור מרחק העלילה ילדותית ומופשטת. חסרה מורכבות המציינת ספרות מתח.

באותו יום שבו קניתי את 'אלגנטיות של קיפוד' התקשרתי לסבתי, לספר לה על ההתרחשויות השונות במשפחה. השיחה זרמה יפה ולבסוף היא אמרה: "אה, דרך אגב, קניתי לך את 'מחסה'." לפני כמה ימים היא סיפרה לי על הספר החדש של הרלן קובן.
"באמת? היום עמדתי מולו בסטימצקי והתלבטתי אם לקנות אותו." אני צוחקת.
"סבא קורא אותו עכשיו." היא מנדבת מידע.
"מה? הספר שלי!" אני מתרעמת קלות.
"נו, הוא לא קורא-הוא רק מסתכל במילים. חוץ מזה, הוא כמו חדש, אז מה אכפת לך?"
"נו, טוב, רק תוודאי שהוא לא ישפוך עליו קפה." אני נכנעת, משועשעת מתשובתה.

טוב, 'מחסה' מספר על נער בכיתה י' ושמו מיקי בוליטר. לקוראיו הותיקים של הרלן קובן השם בוליטר ודאי מצלצל כמוכר. אז כן, מיקי בוליטר הוא בן אחיו של מיירון בוליטר. הוא גבוה, חזק, יש לו רישיונות מזוייפים לכל מטרה ועניין ואבא שלו מת. אמא שלו במוסד לגמילה מסמים והחברה היפה שלו נעדרת.
כמובן שמיקי עבדנו הנאמן יוצא לחפש אחר חברתו היפה-אשלי שמה. החיפוש אחר החברה מתגלגל למועדון חשפנות, למלון מוזנח ולחנות קעקועים. מתברר שאשלי לא תמימה כפי שהציגה את עצמה...

נו, אז מה? בחור נואש יוצא לחפש אחר חברתו היפהפיה. הספר אמנם נחמד, אבל לא יותר מזה. העלילה מתקדמת בקצב פשוט מטורף. אפילו לקוראים ותיקים ובעלי עין חדה קשה לעקוב אחריו.
הספר נפתח טוב וממשיך יפה, אבל בשום שלב לא אמרתי "וואו, איזו הברקה!" או "איזה יופי!" או צרחתי "מה???!!!" או אפילו-"כמה עצוב."

נהניתי מהספר, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הוא נראה לי פשוט ורדוד. הוא נקרא בנשימה אחת, ווהרגשה היא כמו ששותים מהר מדי כוס מי קרח והמוח קופא. יותר מדי אקשן, פחות דפים מהנדרש לקריאה במהירות סבירה, פחות עומק משהייתי רוצה למצוא בספר.

נהניתי, ושווה לקרוא אם יש לכם זמן.

שאלתי את הספר הזה בספרייה עבור ילדיי (הספר מוגדר כספר נוער). בבית פתחתי וקראתי את הפסקה הראשונה: "הלכתי ברגל לבית הספר, שקוע ברחמים עצמיים - אבא שלי מת, אמא שלי במוסד גמילה, החברה שלי נעדרת - כשראיתי את גברת העטלף בפעם הראשונה". מובן שמיד המשכתי לקרוא.

להלן מסקנותיי: בסך הכול הקריאה מהנה. יפה לקובן להריץ את העלילה במהירות ולא לחפור יותר מדיי. הספר בהחלט מותח, אם כי יש בו בעיות אמינות מפעם לפעם ואולי בעיות תרגום המנסה לדבר בעגה של תלמידים, אבל לא תמיד מצליח (מישהו שמע שקוראים לשישיסטים יו"דניקים? כך בספר לכל אורכו).

מיקי בוליטר (האחיין של מיירון מיודענו) מגיע לבית ספר תיכון אחרי שנים רבות בהן נדד עם הוריו שהועסקו בארגוני סיוע כלשהם ברחבי העולם. אשלי, נערה יפה וחדשה אך היא בתיכון, הופכת להיות חברתו, אך נעלמת לפתע ומיקי יוצא לחפש אחריה. בינתיים מצטרפים אליו לעזרה שניים מן המנודים החברתיים של בית הספר וכל אחד מהם תורם משלו לעלילה ולפתרון התעלומה. הם מתמודדים עם פשע ברמה שאינה מביישת את ספריו של קובן למבוגרים. התעלומה נפתרת ומתגלים למיקי פרטים על משפחתו וגורלה. אפילו סיפור המתחיל בתקופת השואה מוצא את מקומו בספר.
ברור שמתוכננים לספר המשכים - עדיין לא ברורים כל הפרטים על חבריו של מיקי ויש לצפות להתפתחויות נוספות.
ומה שנשאר לי בסוף הקריאה היה תובנה עצובה אחת שקובן מעלה בספר: יש הרבה אנשים בעולם שזקוקים לעזרה, אך אי אפשר להציל את כולם. צריך להציל את בעלי הסיכויים הטובים ביותר להינצל ולהשתקם.
והערה לאנג'ל (שקראתי כאן את סקירתה היפה על הספר) - עובדה בדוקה היא שבנים בכל גיל מסוגלים לבכות. וטוב שכך. גם הם זקוקים לפעמים לשטיפה של חלונות הנפש.

כבר ציינתי שאבא שלי קורא מושבע של הרלן קובן?
תגדירו קורא מושבע.
אני מניחה שאם לאבא שלי יש על המדף של הפריה בערך כל ספר מתח של הרלן קובן שתורגם לעברית אז התשובה היא כן. הוא קורא מושבע.
ואז, כשאני באה לקחת ספר מהמדף, אמא שלי קולטת אותי.
"עוד פעם ספר מתח זול?" היא נאנחת. "תקראי כבר משהו איכותי! לא את הספרי מתח של אבא!
אני מנסה לומר לה משהו אבל אז אבא מתערב.
" זה לא ספר מתח זול!"
"זה כל מה שאתה קורא! ספרי מתח זולים!"
"לא נכון!"
תקרא גם משהו איכותי פעם!"
ואז, תוך כדי הוויכוח, אני חומקת לחדר והספר בידי.
המשימה הושלמה.
*

פעם מישהו אמר לי שאי אפשר לקרוא יותר משלושה ספרים של קובן בלי להשתעמם.
זה היה כתוב פה לפחות מחצי מהביקורות, אל תיראו מופתעים.
הספר שהגרלתי היה 'התמימים'. קוראת. קוראת (הי הנה הוא הרג מישהו!! אבל זה היה בטעות!! הוא לא התכוון לרצוח אותו עם גרזן!! זה החליק לו מהידיים!!) ואין התפתחות משמעותית בספר. הוא משעמם אותי ואני זונחת אותו.
אני אומרת, טוב, ניתן לו עוד ניסיון, מה רע. לכולם יש עליות וירידות. כן, גם אני פעם הייתי הולכת עם סנדלים וגרביים (אבא שלי עד עכשיו הולך ככה, חם לו בנעליים וקר לו עם סנדלים). קורה.
אז הפעם אני מעלה בגורל את המשמו ההוא (לא לא הארנב) שמספר על המשמו ההוא והמשמו (לא כבר אמרתי שלא הארנב)השני שלשניהם יש סוכנות ספורט גדולה כזאת ואז מישהו אומר לשני משהו וקורה משהו לא מעניין במיוחד בין המישהי למישהו.
בקיצור, לא משהו.
אבל דיברנו על הקטע של העליות והירידות. אז אמרתי, טוב נו, מה יש? ניתן לסופר הזדמנות שלישית! הרי גם אני הקאתי מקרוסלות פעם (גם עכשיו יש לי בחילה. קיבה רגישה, אל תאשימו אותי).
ואז לקחתי את הספר הזה. 'מחסה'.
ומזל טוב לסופר, זה הספר הראשון שלו מאז הנעלמים שהצלחתי לסיים.
אבל שוב, לא משהו.
*

כשאני סוקרת כאן את הביקורות, אני מגלה (להפתעתי) שרובן אם לא כולן טובות, ושלושה כוכבים היו הכי מעט שנתנו לספר הזה.
התפלאתי, האמת, אבל אז אמרתי, טוב? מה איכפת לי. עכשיו אני אהיה הראשונה שקוטלת אותו. והרגשתי נורא מיוחדת. ממש יצור מעולם אחר. עב"מ. אני אהיה האי.טי החדש.

הספר פותח במשפט מוחץ- על המשפט הראשון קובן מטיל פצצה. אנחנו מתוודעים לגיבור שאבא שלו מת, אמו במוסד גמילה, חברה שלו נעלמה, ואז הוא רואה מישהי שקוראים לה גברת העטלף.
וכאן- קובן שיחק אותה. כי אחרי משפט מפתח שכזה, לא יהיה מישהו שלא ימשיך לקרוא לפחות עוד פרק אחד או שניים.
אבל פה, קובן נופל. ובגדול.
הסיפור נעשה פשוט פתטי יותר ויותר מרגע לרגע. הי! גיליתי שחברה שלי נעלמה! ואיזה קטע! לפני שבועיים היא עוד היתה רקדנית במועדון חשפנות! ואז היא עברה לכאן! ומישהו בא לחטוף אותה! והיא התחבאה, ואז שוב באו לחטוף אותה! ורגע, בסוף בכלל לא חטפו אותה ולא מכרו אותה לעבדות לבנה! וואו, אני ממש מופתע!!! עכשיו אני הולך להילחם במישהו ענק שגדול ממני בערך בעשרים שנה ויש לו שרירים בגודל של כדור ים והוא מצויד בסכין ואיכשהו אני גם אנצח אותו!
ככה הגיבור נשמע.
הסיפור הזוי ובעיות האמינות שלו חמורות. הסבירות שדבר מסוג זה יקרה היא בערך אחד לטריאלד. הגיבור יותר מידי מוכשר. הוא פשוט יודע לעשות הכל. והוא גם חתיך. ואמיץ. וחזק. ורגיש. וגבוה. ויקריב את עצמו וחייו למען אחרים שהוא מכיר בערך שבועיים.
דייי! נמאס לי מגיבורים מושלמים.
ועכשיו, תסבירו לי איך נאצי ממלחמת העולם השנייה, שכשלחם היה לפחות בן 19-20, יכול לחיות בשנת אלפיים ומעלה, ועוד להיות אדם בריא שעובד באמבולנס. ואם לא מדובר בשנות האלפיים, איך זה שכל הטכנולוגיה קיימת? מכוניות, טלפונים סלולרים, אינטרנט, הכל כולל הכל (ממש הכל כלול). איפה ההיגיון פה?
לרמת הכתיבה. רמת הכתיבה היא בינונית ומטה. נראה שקובן חשב שבגלל שהספר הוא ספר נוער אז הוא יכול לזלזל באינטליגנציה של הקוראים ויכול פשוט לעבוד עליהם בעיניים. אז אני לא מאמינה לחרטא שהוא מוכר לנו.
הכתיבה שלו הרבה פחות גבוהה מבדרך כלל. המילים יומיומיות ופשוטות, הרבה סלנג- והתרגום?
התרגום בכלל צולע. אני לא אומרת את זה הרבה, כי בדרך כלל התרגום משקף את הרמה של הסופר בספר המקורי. אבל כאן התרגום פשוט לא היה טוב.
טעויות דקדוק ושגיאות כתיב שצורמות לעין. תרגום של מילים פשוטות למילים שפשוט לא מתאימות לתקופה. בקיצור- לא טוב.
ההפתעה בסוף פשוט לא מפתיעה וגורמת לך לחשוב שוב עד כמה הספר הזה פתטי.
דמויות שטוחות, לא עמוקות, בלי סיפור חיים שבאמת אפשר להתחבר אליו או אליהן כדמויות.
הכל בסיפור הזה הזוי מידי, פתטי מידי, שנראה ספר מתח טוב אבל מתחת לכיסוי מתגלה סיפור לא אמין ולעיתים גם לא מעניין, מה שלספר מתח אסור להיות.
ושוב, לא משהו.
*
אז למה בכל זאת שני כוכבים ולא אחד?
טוב, זה כי בסך הכל יש כמה נקודות אור. העלילה זורמת בקצב, הכתיבה זורמת, הכל חלק. ועוד משהו- יש הומור בספר. וההומור מצליח להצחיק.

בספר הזה הבנתי למה קשה קרוא יותר מכמה ספרים של קובן. הוא ממחזר את העלילה, את הדמויות, ואכן מדובר פה בספרי נוסחה, ובשלב מסוים זה פשוט מעצבן.
אבל הי, אולי אני אתן לסופר הזדמנות רביעית. אחרי הכל, גם אני חשבתי פעם שצריך לאכול את הקליפה של הקלמנטינה. אל תשאלו למה.

היום, בערך בשתיים עשרה וחצי, יצאתי מאושרת מחנות סטימצקי הקרובה לביתי עם שני ספרים בידי, אחד מהם היה הספר הנ"ל, מחסה.

אבל, זה התחיל יותר מוקדם, ששיחררו אותנו שעה קודם מהבית ספר, אושר גדול, מאוד.

ליד הקניון דיברתי עם חברת נפש שלי על "משחקי הרעב" ואיך זה מתקשר? - זה לא.

א ב ל, בתוך הקניון קיימת לה חנות קטנה וצנועה, ולמזלי, עם הכסף שקיבלתי מהחגים, יצאתי לקנייה מאושרת בחנות הספרים ורציתי שהיא תזיל ריר על הספרים החדשים שאקנה.

וככה מתחיל סיפורינו, בחנות הספרים המתוקה שלנו שערכה מבצע "שניים במחיר אחד" הודות למבצע הזה קניתי את הספר.
כי הוא היה אפשרות שנייה, הייתי הולכת עליו אם לא הייתי רואה ספר אחר, שנשמע יותר טוב.

-------------------------------

אוקיייייייייי!
עכשיו, שסיימנו עם "היו היה פעם" של הביקורת, אנא הישענו אחורה בכיסאותיכם, ותקראו ביקורת זו.

-------------------------------

נער בדיכאון, אמא נרקומנית, אבא מת, דוד שנוא, חברה נעדרת.
זאת תמונת מצב כללית של הספר מתחילת הפרק הראשון.

---

הסיפור נכתב מנקודת מבטו של מיקי, ילד להורים נודדים, שנדדו כל חייו, ואף פעם הם לא נשארו במקום אחד.
מיקי הוא ילד שאף פעם לא היה רגיל להתמקם ולהיות במקום אחד.
הוא סובל את דוד שלו בשל מערכת היחסים השנואה בין אימו לדודו, ובשל כך שניסה לקחת משמורת עליו.
בדף הראשון הוא מתחבט בנפשו על כל החיים הדפוקים והעצובים שלו, על אימו הנרקומנית, אביו המת, אשלי, חברתו הנעדרת, (היא נעלמה לפני תחילת הספר, אכזבה...) ומערכת היחסים בינו לבין הדוד השנוא שמנסה להתחבב עליו.

---

הסופר כותב טעויות, מודע להן, ואז הוא מנסה לכתוב סיבה, והיא נשמעת יותר כמו סוג של תירוץ.

הסיפור עובר מהר מידי, אני בקושי מבינה דבר, רגע אחד הוא נמצא שם, וברגע השני הוא בקצה השני של העולם.
איך אני אמורה להגיב על זה?

היה קשה לעקוב אחרי הדמויות, והיה קשה להתחבר אליהן בגלל זה, אבל עדיין הצלחתי למצוא את הדמות האהובה והמועדפת עלי, ואני שמחה שזה קרה.

---

הנער עבר הרבה מאוד יחסית לנערים בגילו, וכולם קשים ואכזריים, אבל בחיי, אתה לא צריך להיות כל כך בכיין!
כל רגע אכזרי הוא אומר שהוא התאפק לא לבכות, הוא ניסה להסתיר את הדמעות, הוא בכה שם, הוא בכה פה, זהו!
למה? כמה בנים ב א מ ת מסוגלים לבכות?!
כי לפי מה שהבנתי, בנים הם קשוחים וקשים וקשה לסחוט מהם רגשות.
גיבור בכיין זה לא טוב.
אלא אם כן אתה הולך על ספר קומי.
וזה בהחלט לא ספר קומי.

---

טוב, לספר היו חייבים להיות צדדים טובים אם הענקתי לו ציון כזה, נכון?
בדיוק!

הספר מותח, מעניין, מרתק, בעל שפה גבוה, מסקרן, שואב את הקורא פנימה ומותיר תענוג ועניין בו.
אני כבר מחכה לספר המשך.

אני מרוצה מהספר, אבל יודעת שהוא היה מסוגל ליותר, אני יודעת שהסופר היה יכול להיות ליותר למרות שלא קראתי את הספרים שלו.

אומנם קצת אכזבה, אבל כל כך הרבה עניין ומתח, שלא יכולתי לא לתת לו ציון כזה.

קוראי מתח מאוד יאהבו לקרוא את הספר הזה, ספרי בלשים וחוקים אולי גם יאהבו.

אבל בכללי, הוא מומלץ מאוד ואני מאוד אהבתי אותו.

אני מודה באשמה. מעולם לא קראתי ספר של הרלן קובן!
אבל... עכשיו אני מניח שהגיע הזמן המאתאים להכות על חטא, לא?

ותאמינו לי, הספר הזה לא פחות מפנינה ספרותית! כן כן, פנינה ספרותית. ולמה? הנה כמה סיבות:

*הוא כתוב טוב.
*הדמויות אנושיות ומרגשות
*והמתח והאקשן נמצאים פה בשפע!

אז... אני בטוח במאה אחוז שלפני שאמות אני אקרא את שאר ספריו. אני מבטיח!

מיקי בוליטר הוא אחיינו של מייירון בוליטר , שחקן ה-NBA שנפצע עוד לפני תחילת משחקו ה-1 במדי בסלטיקס.

מיקי בן ה-15 הוא תלמיד כיתה י', המתגורר עם דודו, לאחר שניצל מתאונת דרכים ,בה נהרג אביו.

אמו,טניסאית לשעבר (שיכלה להיות טניסאית עולמית, אך הקריירה שלה נגדעה - מוטיב חוזר בדמויות של קובן) בעקבות הריונה עם מיקי, וכיום לאחר מות בעלה צורכת סמים ומצויה בגמילה.

עלילת הספר מתחקה אחר חיפושו של מיקי אחר חברתו מזה שלושה שבועות ,אשלי שלה מתברר יש עבר אפל.
איך כל זה קשור לגברת עטלף (ומיהי בכלל), לניצול נשים, לארגון אבואנה, שסמלו פרפר ,ולהסטוריה מזוויעה יותר שכוללת את ליז סובק, ומה הקשר של אביו של מיקי לסיפור -לכל זה פתרון בספרו של קובן.

כמו תמיד הספרים של קובן הם קולחים, הם מהירים ומהנים.
אך הפעם נדמה שקובן הלך כמה צעדים רחוק מדי, בקישור של העבר האפל של עמינו לעלילת ספר מתח.
גם דמותו של מיקי קצת הזוייה, מי שקרא בעבר את סדרת מיירון בוליטר יחשוב שהמספר הוא מיירון ולא מיקי.
אותם אלמנטים חוזרים בדמותו של מיקי: ידיעת אומנויות לחימה, החלצות ממצבים קשים, התחכמויות.
כל מה שחסר זה דמותו של ווין.

בכלל הדמות של מיירון בוליטר (גיבור הסדרה הקודמת) הופכת לקצת מטומטמת - הוא אינו משגיח על אחיינו ואינו מודע לכאורה למה שקורה לו.

דמויות המשנה בסיפור כף, חברו של מיקי ואימה הגותית הופכים את הסיפור לקצת יותר מעניין ומהנה.

מחסה הוא ספר מתח לנוער מתבגר וגם למבוגרים. למיקי בוליטר נדמה שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר. במהלך שנה אחת אביו מת, אמו התאשפזה במוסד לגמילה מסמים, והוא נאלץ לעבור לגור עם מיירון, דוד שהוא בקושי מכיר, ולהתחיל ללמוד בתיכון חדש.
בבית הספר יש למיקי חברים חדשים ואויבים חדשים, ולמזלו – גם חברה חדשה ונפלאה, שקוראים לה אשלי. נראה שהחיים שלו מתחילים להשתפר – עד שיום אחד אשלי נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה.
מיקי יוצא בעקבות הרמזים שאשלי השאירה אחריה, כי הוא לא מוכן שעוד אדם קרוב ייעלם מחייו. אך מתברר לו שהנערה המתוקה והביישנית שהכיר שונה בתכלית משחשב. הוא נחשף לפרשה כה מטלטלת עד שהבעיות בתיכון נראות לו לעומתה כמו משחק ילדים. הדברים המדהימים שהוא מגלה גורמים לו לפקפק בכל מה שידע עד כה על החיים.

---

קודם כל, לפני שאני מתחילה בביקורת, אני חייבת להודות בפשע- זה הספר הראשון שקראתי של הרלן קובן.
התרשמתי; אני מורידה בפניו את הכובע.
אני קראתי את הספר הזה לא יותר מיום, יום וחצי גג. התחלתי לקרוא אותו ביום חמישי ב-12 וחצי בלילה (הזמן האידיאלי לקרוא ספרים, לא?), נסחפתי בעלילה והמשכתי לקרוא עד שנרדמתי, קרוב לוודאי בסביבות 2, 2 וחצי בלילה. ביום שישי קמתי במיוחד ב-6 בבוקר כדי להמשיך לקרוא. קראתי עד 7 וחצי בבוקר, עדיין בפיג'מה, 'שוכחת' שיש היום לימודים (גרוע יותר- יום חלוקת תעודות). אז כשאמא שלי ירדה למטה וראתה אותי לא מוכנה לבית הספר, אלא קוראת, היא, אמממ, הופתעה.
"רואן,"
"כן, אמא?"
"את לא מוכנה לבית הספר,"
"אני יודעת,"
אחר כך היא הסתכלה עליי במבט שאומר ה-כ-ל- כלומר, 'שלא-תעזי-לנסות-לשכנע-אותי-להסכים-לך-להשאר-בבית-כדי-לקרוא-ספר'.
פאפי פייס פשוט לא עובד על אמא.
"אבל יש היום רק 4 שעות." אמרתי.
"אבל היום מחלקים תעודות,"
"אני יודעת," אמרתי, "אבל אני חייבת להמשיך לקרוא!"
"תקראי אחרי בית הספר,"
"אבל-"
"תיהי מוכנה עוד 5 דקות," היא אמרה ויצאה מהחדר שלי.

זאת, פחות או יותר השיחה שהתנהלה ביני ובין האמא החמודה שלי שחושבת שלימודים חשובים יותר מספרים.
מחשבה מוזרה ביותר. אז למה רציתי להישאר בבית, חוץ מהעובדה שיום חלוקת תעודות הוא יום ארור ביותר?
כי זה ספר שפשוט אי אפשר להניח מהידים.

וואו, פשוט אין מילים.
אני מתה על הספר הזה.
בואו נתחיל מהדמויות, שאני כל כך אוהבת.

מיקי בוליטר- נער בן 15 שהוריו היו נוודים. אביו מת ואמו התאשפזה במוסד לגמילה מסמים, והוא גר אצל דוד שהוא בקושי מכיר. אני אוהבת את זה שהוא יאהב את אמא שלו בכל מצב, אפילו אחרי שהיא שיקרה ותימרנה אותו אחריי ששוחררה מהמוסד, ובחרה בעוד מנה ממחט על פניו- למרות שברור שהיא אוהבת אותו. אני אוהבת את המחויבות שלו (שירש מאביו), את הרצינות שלו.
אימה- אוי, אני מתה עליה! קודם כל, היא שמנה. היא גותית.היא לא מושלמת. בגלל זה אני אוהבת אותה! אני לא חושבת שאם היא הייתה רזה ויפה, הייתי אוהבת אותה כמו שאני עכשיו. היא גאונה ויודעת לפעול במצבי לחץ. היא יודעת להקשיב, והיא מראה את זה. היא חברה אמיתית.
כף- הוא כל כך חמוד! הוא שנון וחכם, ויודע להגיד דברים ממש לא קשורים. הוא דמות נורא מצחיקה, ובזכותו למדתי שג'ורג' וושינגטון היה עקר. (אחד מהמשפטים האקראיים שלו). כמו כן, הוא חבר אמיתי. ואולי התכונה שאני הכי אוהבת אצלו היא שלמשפחה יש ערך אמיתי בעיניו- הוא לא מתבייש באביו, השרת של בית הספר.
רייצ'ל- הפתעה גמורה. היא גם מעודדת יפה, אבל לשם שינוי היא לא מעודדת יפה טומטומית בעלת מוח אצה שלא אכפת לה משום דבר חוץ ממידת החזייה שלה וכמה כסף יש לאחרים. רייצ'ל נעשית חלק משמעותי בעלילה לקראת הסוף, אבל כבר נקשרתי אליה. היא נאמנה ויש לה ערכים.

אז הסופר הרלן קובן הצליח בדמויות הראשיות, הן לא שטוחות והן מאוד מעניינות.

העלילה-

ספר מתח מורט עצבים, שקשה להניחו מהיד.
יש קצב תמידי, ולפעמים אפילו קשה לעקוב; העלילה מתפתחת בקצב של טורנדו, פחות או יותר.
המקרים בספר מסופרים בצורה מעניינת ומותחת, ומלא פעמים יכלתי להרגיש את הלב שלי פועם במהירות לא נורמאלית, שלא לדבר על הידיים הרועדות שהעבירו את הדף, לקרוא את ההמשך. אני ממש הייתי יכולה להרגיש את התחושות שהדמויות חוו, כיאילו הייתי שם איתם. בספר עלילה רצופת תהפוכות.

אז העלילה לא צפויה, מעולה, מרתקת ומעניינת.

כתיבה-
הכתיבה מאוד שנונה וגדושה בדיאלוגים משעשעים.
("יודע משהו?" כף אמר לי.
"מה, כף?"
"ג'ורג' וושינגטון היה עקר.")
הכתיבה גבוהה וממש מדברת לבני הנוער.
לראשונה בספר מתח, צחקתי.


אאזזז....
ספר ממש מומלץ, אני נורא אהבתי אותו, ואני כל כך הולכת לקרוא את הספרים הבאים בסדרה, כי הוא נגמר בסוף הכי מותח ופתוח שיכול להיות.