ביקורת ספרותית על מחסה - הסדרה של מיקי בוליטר #1 מאת הרלן קובן
ספר מעולה

---

מחסה הוא ספר מתח לנוער מתבגר וגם למבוגרים. למיקי בוליטר נדמה שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר. במהלך שנה אחת אביו מת, אמו התאשפזה במוסד לגמילה מסמים, והוא נאלץ לעבור לגור עם מיירון, דוד שהוא בקושי מכיר, ולהתחיל ללמוד בתיכון חדש.
בבית הספר יש למיקי חברים חדשים ואויבים חדשים, ולמזלו – גם חברה חדשה ונפלאה, שקוראים לה אשלי. נראה שהחיים שלו מתחילים להשתפר – עד שיום אחד אשלי נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה.
מיקי יוצא בעקבות הרמזים שאשלי השאירה אחריה, כי הוא לא מוכן שעוד אדם קרוב ייעלם מחייו. אך מתברר לו שהנערה המתוקה והביישנית שהכיר שונה בתכלית משחשב. הוא נחשף לפרשה כה מטלטלת עד שהבעיות בתיכון נראות לו לעומתה כמו משחק ילדים. הדברים המדהימים שהוא מגלה גורמים לו לפקפק בכל מה שידע עד כה על החיים.

---

קודם כל, לפני שאני מתחילה בביקורת, אני חייבת להודות בפשע- זה הספר הראשון שקראתי של הרלן קובן.
התרשמתי; אני מורידה בפניו את הכובע.
אני קראתי את הספר הזה לא יותר מיום, יום וחצי גג. התחלתי לקרוא אותו ביום חמישי ב-12 וחצי בלילה (הזמן האידיאלי לקרוא ספרים, לא?), נסחפתי בעלילה והמשכתי לקרוא עד שנרדמתי, קרוב לוודאי בסביבות 2, 2 וחצי בלילה. ביום שישי קמתי במיוחד ב-6 בבוקר כדי להמשיך לקרוא. קראתי עד 7 וחצי בבוקר, עדיין בפיג'מה, 'שוכחת' שיש היום לימודים (גרוע יותר- יום חלוקת תעודות). אז כשאמא שלי ירדה למטה וראתה אותי לא מוכנה לבית הספר, אלא קוראת, היא, אמממ, הופתעה.
"רואן,"
"כן, אמא?"
"את לא מוכנה לבית הספר,"
"אני יודעת,"
אחר כך היא הסתכלה עליי במבט שאומר ה-כ-ל- כלומר, 'שלא-תעזי-לנסות-לשכנע-אותי-להסכים-לך-להשאר-בבית-כדי-לקרוא-ספר'.
פאפי פייס פשוט לא עובד על אמא.
"אבל יש היום רק 4 שעות." אמרתי.
"אבל היום מחלקים תעודות,"
"אני יודעת," אמרתי, "אבל אני חייבת להמשיך לקרוא!"
"תקראי אחרי בית הספר,"
"אבל-"
"תיהי מוכנה עוד 5 דקות," היא אמרה ויצאה מהחדר שלי.

זאת, פחות או יותר השיחה שהתנהלה ביני ובין האמא החמודה שלי שחושבת שלימודים חשובים יותר מספרים.
מחשבה מוזרה ביותר. אז למה רציתי להישאר בבית, חוץ מהעובדה שיום חלוקת תעודות הוא יום ארור ביותר?
כי זה ספר שפשוט אי אפשר להניח מהידים.

וואו, פשוט אין מילים.
אני מתה על הספר הזה.
בואו נתחיל מהדמויות, שאני כל כך אוהבת.

מיקי בוליטר- נער בן 15 שהוריו היו נוודים. אביו מת ואמו התאשפזה במוסד לגמילה מסמים, והוא גר אצל דוד שהוא בקושי מכיר. אני אוהבת את זה שהוא יאהב את אמא שלו בכל מצב, אפילו אחרי שהיא שיקרה ותימרנה אותו אחריי ששוחררה מהמוסד, ובחרה בעוד מנה ממחט על פניו- למרות שברור שהיא אוהבת אותו. אני אוהבת את המחויבות שלו (שירש מאביו), את הרצינות שלו.
אימה- אוי, אני מתה עליה! קודם כל, היא שמנה. היא גותית.היא לא מושלמת. בגלל זה אני אוהבת אותה! אני לא חושבת שאם היא הייתה רזה ויפה, הייתי אוהבת אותה כמו שאני עכשיו. היא גאונה ויודעת לפעול במצבי לחץ. היא יודעת להקשיב, והיא מראה את זה. היא חברה אמיתית.
כף- הוא כל כך חמוד! הוא שנון וחכם, ויודע להגיד דברים ממש לא קשורים. הוא דמות נורא מצחיקה, ובזכותו למדתי שג'ורג' וושינגטון היה עקר. (אחד מהמשפטים האקראיים שלו). כמו כן, הוא חבר אמיתי. ואולי התכונה שאני הכי אוהבת אצלו היא שלמשפחה יש ערך אמיתי בעיניו- הוא לא מתבייש באביו, השרת של בית הספר.
רייצ'ל- הפתעה גמורה. היא גם מעודדת יפה, אבל לשם שינוי היא לא מעודדת יפה טומטומית בעלת מוח אצה שלא אכפת לה משום דבר חוץ ממידת החזייה שלה וכמה כסף יש לאחרים. רייצ'ל נעשית חלק משמעותי בעלילה לקראת הסוף, אבל כבר נקשרתי אליה. היא נאמנה ויש לה ערכים.

אז הסופר הרלן קובן הצליח בדמויות הראשיות, הן לא שטוחות והן מאוד מעניינות.

העלילה-

ספר מתח מורט עצבים, שקשה להניחו מהיד.
יש קצב תמידי, ולפעמים אפילו קשה לעקוב; העלילה מתפתחת בקצב של טורנדו, פחות או יותר.
המקרים בספר מסופרים בצורה מעניינת ומותחת, ומלא פעמים יכלתי להרגיש את הלב שלי פועם במהירות לא נורמאלית, שלא לדבר על הידיים הרועדות שהעבירו את הדף, לקרוא את ההמשך. אני ממש הייתי יכולה להרגיש את התחושות שהדמויות חוו, כיאילו הייתי שם איתם. בספר עלילה רצופת תהפוכות.

אז העלילה לא צפויה, מעולה, מרתקת ומעניינת.

כתיבה-
הכתיבה מאוד שנונה וגדושה בדיאלוגים משעשעים.
("יודע משהו?" כף אמר לי.
"מה, כף?"
"ג'ורג' וושינגטון היה עקר.")
הכתיבה גבוהה וממש מדברת לבני הנוער.
לראשונה בספר מתח, צחקתי.


אאזזז....
ספר ממש מומלץ, אני נורא אהבתי אותו, ואני כל כך הולכת לקרוא את הספרים הבאים בסדרה, כי הוא נגמר בסוף הכי מותח ופתוח שיכול להיות.

» ביקורות נוספות של Rowan Jin
» ביקורות נוספות על מחסה - הסדרה של מיקי בוליטר #1