בספרו החכם והמצחיק של דני קרמן "שלושה בברלין" (מומלץ), מצטט קרמן את הביקורת שהיתה שגורה אצל טומי לפיד כשהיה המונופוליסט על מדריכי הנסיעות בעולם: "ביקרתי שם בשבילכם, אתם לא חייבים" (בציטוט חופשי... התעצלתי לחפש את הציטוט המדוייק בספר).
ומה הנמשל? את "מאחורי הכסף יש סיפור" קראתי בשבילכם (כלומר, עד שנשברתי). אתם ממש לא חייבים. לא שהוא איום ונורא, אבל יש ספרים הרבה יותר טובים, והזמן שלנו מוגבל כידוע.
"הכותבים המוכשרים הפועלים בארץ..." - אני ממש לא יודעת. תחושתי היא שניתנה כאן במה לכמה כותבים באמת מוכשרים (אסף שור, רחל חלפי) ולכמה אחרים בינוניים יותר (לא חייבים לצטט שמות). אבל הבעיה המרכזית לדעתי היא לא בכותבים אלא בעריכה. חלק מהסיפורים סובלים מאריכות וטרחנות יתר, עד שאת/ה אומר/ת לעצמך - טוב, הבנתי - ועכשיו מה? קצת צמצום וזיקוק ממש לא היה מזיק פה. אני נשברתי באחד הסיפורים (לא חייבים להגיד איזה! טוב, אם אתם לוחצים - זה של נגה אלבלך). אולי עוד אחזור לקרוא את ארנה קזין, אותה אני מעריכה. אבל בינתיים - הלאה, אל "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" המסקרן של אדם קומן המסקרן.


















