ביקורת ספרותית על הנער הפרסי מאת מרי רנו
ספר טוב

---

כיצד יוצקים פסל ארד? ראשית, מכינים עותק של הפסל עשוי משעווה, אותה מעצבים לפרטי-פרטים. את פסל השעווה מצפים בעדינות בשכבת חימר שעוטפת אותו מכל הכיוונים למעט שני פתחים קטנים בקצוות מנוגדים של הפסל. את פסל השעווה המצופה בחימר מכניסים לכבשן, אשר גם מקשה את החימר וגם מתיך את השעווה, הזולגת החוצה מאחד הפתחים. כעת יש ברשותנו תבנית חימר של הפסל, אליה יוצקים ארד מותך, הממלא את חללי התבנית, מתמצק, ואז שוברים את תבנית החימר ונותרים עם פסל הארד המוצק.
מה להקדמה זו ולסיפור? כאשר הגיע אלכסנדר מוקדון להודו, לאחר מסע של אלפי קילומטרים מביתו, נשאל על-ידי חכם הודי מדוע יצא למסע כה ארוך, והטיח בו שתשוקות נפשו, אשר דחפו אותו לצאת למסעו, הן אלה המכלות את חייו כאש. אלכסנדר השיב לו "אפשר שכך הוא, אך כך מאוכלת שעוות הפסל בתוך החימר, ונעלמת לעולם ועד. אך בחלל הנוצר תחתיה נוצק הארד".
מעולם לא קם אדם כאלכסנדר ומעולם לא סופר סיפור מופלא כסיפור חייו. לא ניתן לתאר את עולמנו ואת מהלך ההיסטוריה ללא תוצאות מפעל חייו של אלכסנדר - המפגש בין התרבות ההלניסטית לתרבות הפרסית. מה שעשה אותו לשונה מכל שאר המצביאים הגדולים שהופיעו על במת ההיסטוריה הוא הרגשות שהניעו אותו. נראה שלא היו אלה אך ורק תאוות כח וכיבושים, אלא לא פחות מכך רגשות ערגה, אהבה וחלומות. כך לפחות עולה מתיאור דמותו של אלכסנדר בספר זה, ע"י מרי רנו, שכדרכה הקדימה לכתיבת ספרה עבודת מחקר וקריאה יסודית במקורות השונים על חייו.
הנער הפרסי הוא באגוהי, סריסו הפרסי, שנשבה בקסמו של המוקדוני הפראי, שמצדו נשבה בקסמה של תרבות פרס המפוארת והנאצלת. סיפור המסע להודו הוא גם סיפור ההתקרבות והגילוי ההדדיים של שתי התרבויות - הפרסית וההלניסטית - שבני כל אחת מהן מלאים רגשי התנשאות ובוז כלפי השניה, ורק שני הגיבורים, באגוהי ואלכסנדר, מצליחים להתגבר על מחסומי התרבות ונשבים בקסמי האחרת. בד בבד מתגלית בהדרגה דמותו המופלאה של אלכסנדר, על הרכות והקשיחות המעורבות בה זו בזו, על הכריזמה המופלאה שלו שניזונה מצימאונו הרב להיות אהוב ויכולתו גם לאהוב ולהוקיר עד אין קץ את הנאמנים לו.
הדמות של אלכסנדר המצטיירת בסיפור נדמית לעיתים אידילית, אולי בהגזמה. כיום יש נטיה לבחון באור ביקורתי יותר את דמותו. אולם כיצד ניתן להגזים בתיאור דמותו של אדם אשר ידע להוביל אחריו צבא של עשרות-אלפי חיילים - שכלל הן חיילים מוקדונים, שליוו אותו במשך כל שנות המסע, הרחק ממשפחותיהם, והן חיילים פרסיים ובני לאומים אחרים, אשר הסתפחו אליו לאחר שהובסו על-ידו אך נשבעו לו אמונים לאחר שהכירו בגדולתו (ומתוך הוקרה על נדיבותו כלפיהם)? אנשים אשר היו מוכנים ללכת אחריו לקצה העולם, אלפי קילומטרים מביתם, ללא בטחון שיזכו יום אחד לחזור הביתה? חיילים שהיו מוכנים "להצמיח כנפיים" ולטפס בלילה על מצודת סלע בלתי-ניתנת לכיבוש? ומצד שני, אותו מצביא קשוח סירב לפגוע בכבודם של בני משפחת מלך פרס המובס, חלק כבוד לאויביו והיה נדיב כלפיהם בצורה בלתי-נתפסת בקודים המקובלים אז. הוא אף סירב לשכב עם אנשים (משני המינים) שהובאו אליו בכפיה (בניגוד למקובל אז על-ידי המנצחים). לעתים נראה שהוא בז לעושר שנפל בחלקו ולהוט יותר היה להיענות לאתגרים שנקרו על דרכו ולהגשים חלומות ילדות, כגון לראות את נהר האוקיינוס המקיף את העולם, כפי שלמד מפי מורהו, אריסטו. הערגות והחלומות שלו היו מקור הבעירה הפנימי שלו.
כרונולוגית, קודם לספר זה הספר "אש משמים", על ילדותו של אלכסנדר. על ילדותו של אלכסנדר אין מקורות רבים כמו על תקופת בגרותו ומסעו הגדול לאסיה. דווקא משום כך בעיני "אש משמים" מוצלח יותר, באשר הוא נבנה מרסיסי מידע שמהם הקישה המחברת על ילדותו והוסיפה כדמיונה. בספר זה המחברת מתייחסת ברמז לעיצובה של אישיותו של אלכסנדר בשנות ילדותו, כפי שמתואר ב"אש משמים", אולם נראה שככלל ספר זה מבוסס יותר על מקורות היסטוריים, בתוספת היקשים על התרחשויות פוליטיות והשלמת הביוגרפיות של שאר דמויות המשנה, ולעתים תחושתי היתה שחסרה בו דרמה. נראה שסיפורו של אלכסנדר מופלא מדי מכדי להוסיף לו.

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על הנער הפרסי