ביקורת ספרותית על פיקאסו - יוצר ומשחית מאת אריאנה סטסינופולוס

---

מדי פעם בפעם אני חוזרת וקוראת את הביוגרפיה של פיקאסו, ובכל פעם מחדש מתעוררת בי תרעומת על הכותבת. בהקדמה היא מספרת על שנות המחקר בהן עסקה בליקוט עובדות חייו של פיקאסו, היא כותבת עליו בהרגשת דחיה ותעוב, מקטינה את השגיו האומנותיים ומדגישה עד כמה היה אדם נורא. בעיניה היה פיקאסו משחית סדיסט וחסר יכולת לאהוב.

חיבתי לפיקאסו כיוצר וכאדם כאחד אינה מעוורת את עיני מלהבחין בתכונותיו השליליות, אך בניגוד לגברת הפיגטון אני רואה בו גם תכונות חיוביות.
הבעיה בכתיבת ביוגרפיה מאוזנת נובעת מהקשר שיוצר הכותב אל מושא הכתיבה. ויתכן שעוצמתו של פיקאסו מרתיעה וגורמת לחרדה או חשש.

הביוגרפיה כולה נראת כמו רכילות מכוערת שיצאה מכלל שליטה והיא ניגוד מוחלט לספר שכתבה פרנסואז ז'ילו שבו ה"רכילות" מאוזנת ומראה את החיוב והשלילה כאחד.

אולי תשאלו מדוע אני קוראת את הספר, יש לכך סיבה פשוטה. זו הביוגרפיה היחידה שתורגמה ובה כל הפרטים על חייו והאנשים הקשורים אליו. למרות הניתוח האכזרי אותו מבצעת גברת הפינגטון יש בו עובדות מעניינות על שנות חייו הראשונות.
על אביו ואמו, על משפחתו, על הדיסלקציה(!) שלו. על המאבק להכרה.
ועל שנות חייו האחרונות הממלאות אותי עצב נוקב של הזדהות.

בסופו של דבר, אחרי הקריאה נותרת בי ההרגשה הברורה:הוא היה אדם גדול. מסקנתה של גברת הפינגטון היא שפיקאסו היה אמן רדוד, ועבודתו לא תחייה לאורך הדורות.
אינני מצפה לאוביקטיביות מוחלטת אבל האם זו נשמעת אמירה מתאימה לביוגרף?

» ביקורות נוספות של טופי
» ביקורות נוספות על פיקאסו - יוצר ומשחית