ביקורת ספרותית על המזכרות מאת דויד פואנקינוס
ספר טוב

---

בי"ט אדר תשע"ב, נפטר סבא ברוך שלי, והוא בן תשעים ואחת וחודש. מותו בא לי פתע, שכן בפעם האחרונה ראיתי אותו במיטתו בבית החולים, והוא ישן בשלווה. שלוש שעות אחר כך הודיעו לי, במסרון כתוב, על פטירתו מהעולם. אנשים ששיתפתי בצערי שמעו מה היה גילו, ושאלו "נו, אז מה רצית?". ואני לא רציתי כלום. רק שימשיך לחיות. ולעשות לי חביתות עתירות שומן ובצל, ולהראות לי איך המחשבון יודע להכפיל מספרים ארבע ספרתיים זה בזה בצ'יק, ולהכין הרבה שיפצורים שיגרמו לחפצים להיות מכוערים ביותר, אך נוחים ושימושיים עד מאוד. שנה וחודשיים עברו, וטרם הפנמתי עד תומה את עובדת מותו. שנה וחודשיים, ואני מתגעגעת.

*** מזכרת מסבא ברוך ***
בשנת 1945, לאחר מלחמת העולם השניה, עלה סבא ברוך לארץ. היו אלה ימי המנדט הבריטי, והאונייה בה נסע היתה אוניית מעפילים בלתי לגלית. על כן הוא שוכן במחנה המעצר בעתלית. והיה לו טוב שם - קורת גג מעל ראשו, מיטה, אוכל. נעים ונוח. הרבה יותר נוח מהמחנה ההוא באוסטריה, שאת שמו אני לא מסוגלת לבטא. על כן, כאשר בא הפלמ"ח, פרץ למחנה ושחרר את העולים הכלואים בו, סבא ברוך התרגז עד מאוד. מעתה הוא היה צריך לדאוג לעצמו לפרנסה, לפת לחם ולקורת גג. מאוד לא יפה מצידם.

****
מהן המילים אם לא שתיקה. מה הם החיים, אם לא אוסף זכרונות. וזה מה שעושה פואנקינוס בספרו "המזכרות". גיבור הספר, שנותר חסר שם מתחילתו ועד סופו, הוא סופר מתחיל, הממלא את לילותיו כפקיד קבלה בבית מלון, בחלומות על כתיבה, על אהבה, ועל החיים, וממלא את ימיו בשינה בין משמרות. הוא שוזר את מאורעות החיים הקורים לו, בזכרונות של אנשים סביבו. החל מסבו, דרך סבתו והוריו, ועבור באנשים זרים בהם הוא נתקל. וזו התוצאה - ספר מלא מזכרות זיכרון שכאלה.

בכל פעם שכותבים לי "העלילה אינה העיקר" אני רוצה להחטיף סטירה לכותב. מהו ספר אם לא עלילה. תיאורים ומחשבות כאשר אין ביניהם חוט מקשר אינם ראויים לשם "ספר". אבל כאן כאמת העלילה אינה העיקר. יש עלילה, במובן הזה שדברים קורים, והמספר מוצא את עצמו במקומות שונים ובאינטראקציות שונות, וכן בהתפתחויות. אבל נקודת הפתיחה ונקודת הסיום של ה"עלילה" בספר הן מקריות לחלוטין. סתם. מתחיל יום אחד, מסיים ביום אחר לאחר כמה שנים, וזהו. כתוצאה - אין ממש סגירות של מעגלים. או מעגלים בכלל. ההתרשמות הכללית היא אוסף אנקדוטות, מין פרגמנטים על החיים. משהו שהוא יותר שיר, בגלל פיוטיות הכתיבה, ופחות רומן עלילתי. מומלץ לקריאה לחובבי הסוגה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המזכרות