באותו רגע לא ידעתי עליה דבר. היא עדיין הייתה אישה אחת מתוך שלושה מיליארד נשים: אלמונית בחיי. כן, באותו רגע עוד לא ידעתי את שמה: לואיז. עוד לא ידעתי שהיא מורה בבית הספר הזה כבר שלוש שנים, ושהשנה היא המחנכת של כיתה ג'. לא ידעתי שהיא לומדת משחק, אבל תפרוש מזה בקרוב משום שהיא משוכנעת שאין לה כישרון... כשפסעה לעברי, לא ידעתי שהיא אוהבת בובות רוסיות ואת חודש אוקטובר. לא ידעתי גם שהיא אוהבת חצילים ואת פולין. לא ידעתי שהיו לה כמה קשרים, כולם מאכזבים, ושהיא התחילה לאבד סבלנות בציפייה לאהבה... אני בור גמור בכל העניינים האלה כעת, בפגישתנו הראשונה, כשהיא פוסעת לעברי ושואלת: "אפשר לעזור לך?"

תחילתו של סיפור אהבה היא המקור לזיכרונות המפורטים ביותר, כותב גיבור המזכרות. וסופו של סיפור אהבה? בספרו העשירי שוזר דויד פואנקינוס, אחד הסופרים האהובים והמצליחים ביותר בצרפת היום, שרשרת בלתי נשכחת של זיכרונות אנושיים. וכמו בספרו הקודם והמצליח, "העדינות", הוא עושה זאת בכתיבה שופעת רגש והומור, כנות וסקרנות, כתיבה היוצאת מן הלב וחודרת אל הלב.

שם הספר
העדינות
אני מרגיש יותר טוב
שרלוטה
ברנאר, זה אני