ביקורת ספרותית על המזכרות מאת דויד פואנקינוס
ספר מעולה

---

ספר יפה , רגיש , חושב על קשרים בין אנשים:
- הורים ממבטו של ילד שמתפכח ומבין את הוריו.
- בין סבא לסבתא, בתקופת זיקנתם.
- בין מעביד לעובד.
- עם אנשים מזדמנים.
אבל עיקר הספר הוא כתיבה רגישה של נער- בחור אשר מגלה את העולם והסביבה שלו.
העלילה על משפחה "נורמלית". שלושה ( או ארבעה) דורות, שאין בזה איזה תיאור היסטורי כרונולוגי, אלא תיאור יחסים ורגשות.
גדולתו של הספר הוא בהתבוננות הניפלאה של הסופר . אביא כמה טעימות שאינן מכילות את כל הסיפור אבל מאפיינות את ההתבוננות הניפלאה של הספר.
(ע- 28 ) יש כאן אפיזודה של מסיבת פרישה של האב בעבודה. בסופה, לאחר שהאב הפורש אוסף את כל כוסות הפלסטיק ועוזר לנקות,נשארו שאריות של מיץ בבקבוק. אדם אחד אומר לו קח את הבקבוק שיהיה לך . ואז הסופר מוסיף :" הוא שב הביתה עם שאריות מיץ תפוחים, גירסה מודרנית של כבוד אחרון".
או (ע 22), מנסים לשכנע את הסבתה לעבור לדיור מוגן זאת לאחר שנפלה ונחבלה בביתה. הויכוח והנימוקים כמעט מוכרים ואז בא התיאור הבא:" ופתע הופיע שינוי, לא ארוע מכריע, אפילו לא החלטה.... מרגע שהבינה שנהפכה מאימא לעול".
כאשר הסופר, כותב על היובש של חיי המין שלו ( ע 67) : " חיי המין שלי כמו סרט שוודי, לפעמים אפילו בלי תרגום".
אסיים בשתי טעימות מפתות :
ההסבר מדוע איננו זוכרים את הילדות:( ע 83)" הילדות מאושרת ולכן לא נוכל לסבול ידיעה על אושר שהיא כטפיל מעלינו" . בעמוד 113 הוא אומר שלא תמיד צריך לזכור " צריך לזכור שלא לזכור".
ולבסוף רעיון לתיאטרון שוליים ( פרינג') גאוני שנזרק כלאחר יד ( ע 95):
התיאטרון הוא תיאטרון אילתור, בתחילת ההצגה מגרילים צמדי אותיות שאין ביניהם קשר, כמו " ריזוטו וגסטפו" או " ונציה ואלצהיימר".
כל זה עטוף כאמור בעלילה סיפורית רגישה , לא בוטה חודרת ללב.
רוצו לקרוא.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על המזכרות