ביקורת ספרותית על הזר המסתורי מאת מארק טוויין
ספר מעולה

---

רק לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה, וקראתי אודותיו קצת באינטרנט, גיליתי מידע שלטעמי קריטי ביותר שיידע כל מי שניגש לקרוא את הספר, ובאופן פשוט מחפיר לא מופיע בתרגום הזה: טוויין כתב בעשרים שנותיו האחרונות שלושה סיפורים שונים שעוסקים בשטן ובאינטרקציה שלו עם בני אדם. הוא לא סיים והביא לפרסום אף אחד מהם.
שש שנים לאחר מותו, בעל הזכויות על כתביו לקח שניים מהם, חיבר ביניהם, הוסיף פסקאות שסופר אחר כתב כדי ליצור מהם נרטיב קוהרנטי, ופרסם את התוצאה בתור "הזר המסתורי" מאת מארק טוויין.
מאז השקר נחשף, שלוש הגרסאות המקוריות שטוויין כתב יצאו לאור, ויצאה גם גרסה אקדמאית שמנסה לשחזר את הכוונות המקוריות של טוויין לסיפור הזה, אבל משום מה הוצאת גוונים בחרה לא רק לתרגם את הגרסה המעוותת שפורסמה לאחר מות טוויין, אלא גם לא להוסיף שום מילה על ההיסטוריה של הספר הזה, הגרסאות השונות, וחוסר האותנטיות בגרסה שהם בחרו לתרגם.
זו בעיניי הונאה ספרותית גדולה כמעט כמו ההונאה שבוצעה שש שנים לאחר מות טוויין. בושה להוצאה.
אני קראתי את הספר הזה כי אני אוהב את טוויין ורציתי לקרוא ספר שלו. אם הייתי יודע מה הגרסה שהם תרגמו, אולי הייתי מוותר, או שהייתי קורא גרסאות אחרות קודם לכן.

בכל מקרה, לאחר שגיניתי את זה, אני בכל זאת קראתי את כל הספר, ויש לי לא מעט מה להגיד עליו עניינית.
כל מה שאכתוב מכאן זו התייחסות עניינית לתוכן של הגרסה הערוכה.

הספר מתחיל בכפר אוסטרי נידח בשלהי המאה ה16, תקופת ציד המכשפות וכל הכיף הזה.
שלושה ילדים מסתובבים להם ביער ליד הכפר כשבחור זר מגיע ומתחיל לדבר איתם. המספר חושב שהוא היה שמח להציע לו מקטרת אבל אין לו אש להדליק אותה, ואז הבחור הזר אומר לו: ״אש? אוה, זה פשוט מאוד; אני אספק אותה.״ ומבעיר את המקטרת עם נשיפה.
הילדים רוצים לברוח ממנו בפאניקה כמכשף, אבל הוא משכנע אותם להישאר, וממשיך להראות להם דברים מופלאים – הוא יוצר עבורם פירות, קורא את המחשבות שלהם ומגיב עליהן, יוצר אנשים קטנים שבונים טירה וציביליזציה וכו'.
הם שואלים אותו לשמו, והוא אומר שהוא שטן.
מוכי הלם, הם מגלים ששטן המפורסם מהחטא הקדמון הוא הדוד של שטן הצעיר שמדבר איתם, והוא נקרא על שמו, היה קרוב אליו בתור "ילד" אבל לא פגש אותו מאז החטא הקדמון.
"'זו משפחה טובה — משפחתנו,' אמר שטן, 'אין טובה ממנה. הוא בן המשפחה היחיד שחטא אי פעם.'"

שטן רואה ששניים מיציריו הקטנים מתקוטטים והולכים מכות, והוא מחסל את שניהם תוך כדי שיחה. אחר כך המון בני אדם זעירים ניגשים, אבלים ומתייפחים, מביאים כומר זעיר ומקיימים טקס הלוויה, שמרעיש לשטן ומפריע לו, אז הוא לוקח קרש ומפיל אותו עליהם.
"מלאך, והוא הורג כומר! מלאך שלא ידע להרע ולמרות זאת חיסל בדם קר מאות גברים ונשים מסכנים, חסרי אונים, שמעולם לא פגעו בו; החליא אותנו לראות את המעשה הנורא ולחשוב על כך שאף אחד מאותם יצורים אומללים, מלבד הכומר, לא היה מוכן לשעתו האחרונה, מפני שאף אחד מהם לא שמע מיסה ולא ראה כנסייה מימיו. ואנחנו היינו עדים, אנחנו ראינו את מעשי הרצח מתבצעים, והייתה זו חובתנו לדווח על כך ולאפשר לחוק לעשות את שלו.
אך הוא המשיך לדבר, והפעיל עלינו שוב את קסמיו בצליל קולו המצודד. הוא גרם לכך שנשכח הכל; יכולנו רק להקשיב לו ולאהוב אותו ולהשתעבד לו, יעשה בנו אשר יעשה. הוא עשה אותנו שיכורים מעונג השהייה בחברתו, מהצצה לתוך שמי עיניו, ומתחושת האקסטזה שמגע ידו חולל בעורקינו."

ההשקפה של שטן על בני אדם מובעת בהמשך הספר מספר פעמים ומסבירה את האירוע הזה פחות או יותר. הוא לא רואה בבני אדם יצורים בעלי ערך אינהרנטי כלשהו. למעשה, הוא רואה בבני אדם יצור נחות יותר משאר בעלי החיים על כדור הארץ, מהסיבה הפשוטה שלאדם יש חוש מוסרי.
תראו, למלאכים ולחיות אין חוש מוסרי, ולכן הם לא יכולים לעשות רע, כי הם לא מסוגלים בכלל להבין מה זה רע.
כשהשטן מראה למספר את מרתפי האינקוויזיציה ועינויים, והמספר אומר שזה מעשה חייתי ומבקש שיוציא אותו משם, השטן עונה כך: ״לא, זה היה דבר אנושי. אינך צריך להעליב את החיות על־ידי שימוש לרעה במלה: זה לא מגיע להן. זה דווקא מתאים לגזע הבזוי שלכם — משקר כל העת, טוען כל הזמן למעלות שאין לו, שולל אותן תמיד מן החיות, ודווקא הן מחזיקות בהן. שום חיה לא עושה מעשה אכזרי — זהו המונופול של בעלי החוש המוסרי. כאשר בעל חיים גורם לכאב, הוא עושה זאת בתום־לב, לא מתוך רוע, לגביו אין רוע. והוא לא גורם לכאב למען ההנאה שבגרימת כאב — רק האדם עושה זאת, בהשראת החוש המוסרי הנחות שלו! חוש שתפקידו להבחין בין טוב ורע, מתוך חרות לבחור באחד מן השניים. איזה יתרון יכול לצמוח לו מכך? הוא בוחר כל הזמן, ובתשעה מתוך עשרה מקרים הוא מעדיף את הרע. לא היה צריך להתקיים רע; וללא החוש המוסרי הוא לא יכול היה להתקיים. ולמרות זאת, האדם הוא יצור חסר בינה כזה, שהוא אינו מסוגל לתפוס, שהחוש המוסרי מוריד אותו לשלב התחתון בסולם בעלי החיים ושזהו קניין מביש."

סיבה נוספת ששטן אפאתי בנוגע לאנושות היא ההבדל העמוק בינו לבין האנושות, כפי שהוא מסביר בקטע המופתי הזה:
"'לבני הכפר שלך אין כל ערך בעיניי — אתה יודע זאת, נכון?'
לא רציתי לדבר בפסקנות רבה מדי, לכן אמרתי שהנחתי כך.
'ובכן, נכון שהם חסרי ערך בעיניי. לא ייתכן אחרת. ההבדל ביני ובינם הוא תהומי, לאין שיעור. אין להם אינטלקט.'
'אין להם אינטלקט?'
'שום דבר דומה לזה. ביום מן הימים אבדוק את מה שהאדם מכנה שכל, השכל שלו, ואפרט בפניך את התוהו ובוהו שבו, אז תראה ותבין. לבני האדם ולי אין שום דבר במשותף — אין שום נקודת מגע, יש להם רגשות אוויליים קטנים, גאוות וחוצפות ושאיפות טפשיות קטנות; חייהם האוויליים הקטנים אינם אלא צחוק ואנחה, וסופם כיליון; ואין להם שכל. רק חוש מוסרי. אבהיר לך למה אני מתכוון. הנה עכביש אדום, קטן מראש סיכה. האם אתה יכול לתאר לעצמך פיל שמתעניין בו — שאיכפת לו אם הוא מאושר או לא מאושר, או אם הוא עשיר או עני, או אם אהובתו מחזירה לו אהבה או לא, או אם אמו חולה או בריאה, או אם הוא מקובל בחברה או לא. או אם אויביו ישמידו אותו או חבריו יזנחו אותו, או אם תקוותיו יתבדו או שאיפותיו הפוליטיות ייכשלו, או אם הוא ימות בחיק משפחתו או גלמוד ומבוזה בנֵכָר? דברים כאלה אינם יכולים להיות חשובים בעיני הפיל, הם לא כלום בעיניו, הוא אינו מסוגל למזער את אהדתו למימדים מיקרוסקופים כאלה. האדם הוא בשבילי מה שעכביש אדום מהווה עבור הפיל — אינני יכול לרדת לדרגה מזערית כזאת; אין לי דבר נגד האדם. הפיל אדיש, אני אדיש. הפיל לא היה טורח להרע לעכביש; אילו זה היה עולה בדעתו, הוא היה עושה לו טובה, אם הייתה זו מזדמנת בדרכו ולא עולה לו דבר. עשיתי לבני אדם שירותים טובים, אך לא הרעתי להם.
הפיל חי מאה שנה, העכביש האדום יום אחד; בכוחו, באינטלקט שלו, באצילותו, יצור אחד מרוחק מן השני מרחק אסטרונומי ממש. בכל אלה, כמו בשאר התכונות, האדם נחות ממני ללא שיעור יותר משהעכביש המזערי נחות מן הפיל.
שכלו של האדם מטליא יחד בכבדות, ביגיעה ובעמל רב תפלויות קטנות, ומגיע לתוצאה — תהיה אשר תהיה. שכלי יוצר! אתה תופס את עוצמת הדבר? יוצר כל דבר שמתחשק לו — ובן־רגע. יוצר ללא חומר. יוצר נוזלים, מוצקים, צבעים — כל דבר, הכל — מתוך האין האוורירי המכונה מחשבה. אדם מתאר לעצמו חוט משי, מתאר לעצמו מכונה שתיצור אותו, מתאר לעצמו תמונה ואחר כך, בעמל של שבועות רבים, רוקם אותה בחוט על הבד. אני חושב על המכלול וכהרף עין הוא לפניכם — עשוי.
אני חושב על שיר, מוסיקה, מהלך משחק שחמט — כל דבר — והוא בנמצא. זוהי רוח האלמוות — דבר אינו נמצא מעבר להישג־ידה. דבר לא יוכל להסתיר את שדה הראייה שלי; הסלעים שקופים עבורי, והאפלה היא אור היום. אין לי צורך לפתוח ספר, במבט אחד אני קולט בזכרוני את כל תוכנו, מבעד לעטיפה, וגם אחרי מיליון שנה לא אוכל לשכוח מלה אחת שלו, גם את מיקומה בתוכו. בגולגולתו של אדם, ציפור, דג, חרק או כל יצור אחר לא מתרחש דבר שאפשר להסתירו ממני. אני חודר למוחו של המלומד במבט אחד ויחיד, והאוצרות, שצבירתם עלתה לו בעמל של ששים שנה, הם שלי; הוא עלול לשכוח, והוא אמנם שוכח, אך אני שומר זאת בזכרוני.
ובכן, אני קולט ממחשבותיך שאתה מבין אותי, פחות או יותר. בוא נמשיך. צירוף מקרים יכול לגרום לכך שהפיל יחבב את העכביש — נניח שהוא יוכל לראותו — אך הוא אינו יכול לאהוב אותו. אהבתו נועדה לבני מינו — לשווים לו. אהבתו של מלאך היא נשגבת, ראויה להערצה, שמיימית, מעל ומעבר לדמיונו של האדם — אלף מונים מעבר לו! אך היא מוגבלת לבני מינו הנעלים. אילו היא נחתה, ולו לשבריר שניה, על בן מינכם, היא הייתה הופכת אותו לאפר. לא, איננו יכולים לאהוב בני אדם, אך אנו יכולים להיות אדישים כלפיהם בדרך בלתי מזיקה; אנחנו מסוגלים אפילו לחבב אותם, לפעמים. אני מחבב אותך ואת חבריך, אני מחבב את האב פטר, ולמענך אני עושה את הדברים הללו לטובת בני הכפר.״

בכל מקרה, שטן פוגש את הילדים מדי פעם, ומעביר אותם הרבה שיעורים פילוסופיים שכאלה על אפסות האדם, רשעותו, הכזב שבמחשבה שיש בחירה חופשית, הכאב האינהרנטי שבקיום האנושי, העדריות שלנו, המוסדות השולטים בנו, וכו' וכו'.
זה ספר מאוד קשה לקריאה.
בטיפשותי קראתי את הספר הזה בעבודה שלי, והיה לי קשה להחזיק את הדמעות בקטעים מסוימים.
טוויין (או העורך שהוסיף כאן פסקאות וגזר וחתך משפטים..) לא מרחם על הקורא, עם ספר שהוא כתב אישום כנגד המין האנושי.
זה מרגיש כמו טקסט דתי, עם כל הניסים, המלאך, האמירות הפילוסופיות, אבל זה טקסט דתי על אלוהות אדישה ועל חוסר משמעות, בניגוד לרוב הטקסטים הדתיים, בטח ובטח המערביים.
כשאני חושב על זה, אפשר לראות בהרבה מהניסים של שטן פרודיה על הברית החדשה, ואני תפסתי לפחות אזכור אחד לציטוט מהברית החדשה בפי אחת מהדמויות (הדבר לא מצוין בהערת שוליים, וחבל מאוד שכך). אני מניח שאם ארענן את זיכרוני בברית החדשה אתפוס כאן עוד אזכורים.

התיאורים בספר הזה צבעוניים, מרגשים, ומסתוריים.
שטן הוא דמות שכל פעם שהיא נכנסת לסיפור "גונבת את הסצנה", וכקורא אני נשביתי בקסם המהפנט שהמספר מתאר שהוא הפעיל על הילדים. כל כמה שאתה שומע משטן, אתה רוצה עוד ועוד.. היה לי קשה להניח את הספר הזה.

ואז מגיע הסיום.. רוב הספר הזה לקוח מסיפור אחד שטוויין כתב, והסיום לקוח מסיפור אחר. ועדיין, הסיום הזה מרגיש יחסית הגיוני. כלומר, כשקראתי את הספר, לא הרגשתי שאני קורא יצירה חתוכה ובלתי גמורה. רק לאחר הקריאה גיליתי את זה.
הסוף של היצירה הוא השיא הפילוסופי והרעיוני של כל הטקסט הזה. אני לא זוכר סיום מאתגר יותר שקראתי, מבחינת הדרישה שלו מהקורא והעומק הנמצא בו.
מההתחלה זה היה ספר קשה ומאתגר פילוסופית, ובסוף הוא מוסיף על כך עוד שכבה, שאני בטוח שאם עשרה אנשים יחפרו בה, הם יוציאו ממנה עשרה רעיונות שונים לכל הפחות.

מה שמדהים זה גם עד כמה מודרניים ואפילו פוסט מודרניים הרעיונות של הספר הזה בכלל ושל הסיום בפרט. מאוד אקטואלי, אני אעז אפילו להגיד שהספר הזה נהיה יותר אקטואלי כעת מאשר היה בשלהי המאה ה19 וראשית ה20.

אני כ"כ הולך לקרוא את שלושת הסיפורים המקוריים של טוויין. ובכלל, את טוויין. אני צריך עוד ספרים שלו בחיי.

10\10, למרות הטרוניה שלי שההוצאה לא ציינה את ההיסטוריה הספרותית של היצירה הזו. אפילו באחרית הדבר מובא איזה ציטוט של טוויין בקשר ליהודים, אבל לא, חלילה, ההקשר של היצירה. ממש לא ברור הקטע הזה..


ציטוט שאהבתי, אבל יש בו ספוילר קטן:
"'איזה טיפש אתה!' אמר. 'האם אתה עיוור עד כדי כך, שלא גילית עדיין ששפיות ואושר הם שילוב בלתי אפשרי? שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה. רק המשוגעים יכולים להיות מאושרים, וגם ביניהם, מעטים בלבד. המעטים, המדמים בנפשם שהם מלכים או אלים, מאושרים, השאר אינם מאושרים יותר מהשפויים. כמובן, שום אדם אף פעם אינו צלול־דעת לחלוטין, אבל אני דיברתי על מקרים קיצוניים. נטלתי מאדם זה את אותו הבל הבלים, שבני מינו מחשיבים כשכל, והחלפתי את חיי הפח שלו בבדיה מוזהבת; אתה רואה את התוצאה — ואתה מבקר אותה! אמרתי שאעשה אותו למאושר תמיד ועשיתי זאת. עשיתי אותו מאושר בדרך האפשרית היחידה לבני מינו — ואתה לא מרוצה!״ הוא נאנח אנחת אכזבה, ואמר: ״נדמה לי שקשה להשביע את רצון הגזע הזה.״

הוא נעלם והשאיר אותי המום, מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.


נב: ממש משמח לראות עד כמה הספר הזה פופולרי כאן, למרות שזה מגדיל את גודל האחריות על ההוצאה על כך שהיא חטאה לכל כך הרבה קוראים.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על הזר המסתורי