והנה אני פה, ישובה עם ברכיים שלובות על הכורסא הירוקה המאובקצת והישנה שיש לי בחדר, שכל כך נוחה לקריאה. אני בעמוד האחרון, 446, פעורת פה, מחפשת המשך כלשהו אבל אני רואה רק את חותם הספרייה.

***
הכל התחיל ביום תמים אחד כשאני ואבא שלי הלכנו לספרייה הציבורית שאני כל כך שונאת. אני חפרתי לאבא שלי על זה שאין שם ספרים מעניינים או ספרים שאין לי ולא קראתי, ושזה מחרפן אותי שיש שם מבחר רב יותר של ספרים ברוסית מאשר ספרים בעברית טובים באמת. התערבתי איתו על 20 ש"ח שאין שם את 3 הספרים שאני רוצה לקרוא בדחיפות, 'הילדה בסוודר הירוק', 'אני כריסטיאנה פ' ו- 'יצורים יפהפיים'. ולא היו אותם שם, והספרנית הרוסייה ההיא אמרה לי 'לא' ברוסית ופנתה לאבא שלי, ואני אומרת לכם, אני חושבת שהיא מנסה להתחיל איתו. והוא נשוי והכל. מבחיל. בחרתי את 'הסיפורים המפחידים ביותר בעולם' בלית ברירה, שרק מהשם נשמע שזה בכלל לא מקורי או משהו. כן, אז אם כבר, אל תקראו אותו, לא גרם לי לשקשק או משהו. ובחזרה ל'דיו חיוור'. טוב, נוו, אני מודה, לא הייתי שמה לב אליו אם לא הייתי רואה שהוא עומד ליפול מהמדפים המאובקים עד רמה של בכי (לפחות לתולעות ספרים כמוני), אבל מחובתי להחזיר את הספר למקום ולוודא שהוא לא על סף קריסה, לא? אני פונה למדף ו, יאי! הרלן קובן! התרגשות! הרלן קובן השאיר אצלי רושם ממש ממש (X8) טוב אחרי שאני קראתי את 'יער', אז לקחתי גם אותו. חזרתי הבייתה, קניתי שוקולד ואוראו עם ה-20 שקל שקבלתי, והתיישבתי לקרוא.

***

אני חייבת לציין שזו משימה לא קלה לקרוא ספר ולא סתם לבהות במילים המודפסות כשאת מנסה להתעלם מכמות האבק האדירה שנכנסה לחדר בגלל השיפוצים שיש לי עכשיו בבית. שלא לדבר על הרעש. לא קל. אני אתחיל לשבח את הספר בזה שאני אומר שהוא גרם לי לשכוח מכל ההסחות דעת.
וזה השלב שאני שמה את האצבע בפה, מתבוננת בספר הנ"ל שמולי, וחושבת על התגובות החלוקות שיש על הספרים של קובן. יש את האנשים שאהבו את הספרים שלו, ויש את אלו שלא. בבווהההוווההוו, אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את הספרים שלו. הרי העלילה כל כך משוכללת ומתוחכמת, כל פרט חשוב.
שנתחיל בפרוט על העלילה? כן, נראה לי שזה רעיון טוב.
זה הספר השלישי של הרלן קובן שאני קראתי, ויש לי את התחושה הזו שהרלן קובן בא לביקור חודשי בתחנת המשטרה, מבקש כוס קפה ואומר לניצב לרסון או משהו, 'מה קורה? יש איזשהם פרשות מוזרות ולגמרי מעניינות ומסתוריות שקרו השבוע?' ניצב לרסון ממלמל משהו שנשמע כמו 'ננממ, תחפש בתיקים האלו שם מימין.” קובן מחטט ומזמזם לעצו מנגינה עליזה ולגמרי לא במקום, ומוצא משהו. 'הוו! אסון בקונצרט של להקת ג'ימי X בבוסטון!! על זה אני יכול לכתוב סיפור קטנטן באורך של 446 עמודים! למה לא?” ואז הוא לוקח את התיק ותווה את העלילה. ואני יודעת שזה לגמרי לא הגיוני והזוי, אבל זו ההרגשה שנוצרת. ואני חיפשתי אפילו את המילים 'אסון בבוסטון' בגוגל, והתוצאות היו בנוגע לפיגוע המחריד והנורא ההוא בבוסטון לפני כמה ימים. טרוריסטים הם עם %^#&*@, מסכימים איתי?

אין לי מושג מאיפה קובן הביא את העלילה המעולה הזו, שמקיפה את הרעיון מכל הכיוונים, אבל הוא גאון, כי לא כל הסופרים מספקים פתרון גאוני כל כך לבעיה מורכבת כל כך.
ברוב ספרי המתח שקראתי יש רק שיא אחד בעלילה, פה נראה שיש כמעט בכל פרק שיא שעוצר את הנשימה לרגע. בום טראח.
נקסט- דמויות.
מה שאני אוהבת בקובן, זה שהוא מקיף את הדמויות ומספר ומרחיב עליהם גם אם יש רק כמה עמודים מסכנים בהם אור הזרקורים מכוון עליהם. למשל, על הסיפור של רוקי קונוול מנקודת המבט שלו יש רק פרק אחד. כבר אני מעריכה אותו על החיים רבי התהפוכות שלו, על התקוות שעדיין נשארו. על המחשבה האחרונה שלו לפניי מותו, שמה של האקסית שלו. מתוק. שרלין דמות יותר מרכזית. אני מעריצה אותה על האומץ שלה. ו... גרייס! הדמות האהובה עליי בספר. מחושבת ומתוחכמת, גיבורה אמיתית, אמיצה וחכמה ויש לה את האישיות שאני הייתי רוצה לקבל כשאהיה גדולה. וג'ק. ג'ק, הבעל הנאמן והאהוב והאב המסור. שמת, הקריב את שארית כוחותיו למען גרייס, אשתו. אני בכיתי כשהוא מת. וזה עדיין כואב לי, אז אני לא אפרט יותר לגביו, ואסכם באמירה שהוא דמות מדהימה.
אז- עלילה- יש.
דמויות- יש.
כתיבה- אין :'(

כתיבה מדהימה, גדושה במחשבות ובניסוחים טובים, תיאורים מפורטים שלא מכבידים על הקורא.
יש גם הרבה נקודות למחשבה בספר. האם תמיד חשוב לדעת את האמת, או שלפעמים כדאי להניח לעניין? ועוד ועוד ועוד.

אני אסיים בעובדה שהספרים של הרלן קובן מעודדים אותי ומדרבנים אותי לכתיבה יותר מתוחכמת, לספק לקוראים את העלילה המשוכללת והמקורית והמורכבת ביותר שיש.

מומלץ (:

מהטובים של קובן- לדעתי אפילו יותר מ"הנעלמים". אחד היחידים שלמרות השבלונה אני עדיין מסוגלת להיזכר בפרטים.
אם כבר הרלן קובן- אז את זה.

הרלן קובן פשוט מציל אותי. היה לי שבוע לא קל והספר היה המפלט שלי מהעולם. נכון הוא לא מבריק וגם לא מטובי ספריו של קובן אבל הוא היה בשבילי השבוע כאוויר לנשימה. אני מכתירה את קובן כמרדים האולטימטיבי. מה שמנטרות ודמיון מודרך לא הצליחו לעשות, הספר של קובן הצליח - להקנות לי רוגע ומפלט. הכתיבה שלו כל כך פשוטה, לא מתאמצת ומעניינת שמצאתי אותה פשוט מרגיעה ולא משנה מה התוכן הפנימי. הוא כותב פשוט וקולע. אני מרגישה שסופרי מתח אחרים נאבקים כדי להשיג את הפשטות והמתח המעולה שקובן יוצר כפי הנראה בלי מאמץ. אני בטוחה שאמשיך ואקרא כל ספר שהוא יכתוב.

זה הספר הראשון שלו שקראתי, אני אומר שהוא לא הטוב ביותר שלו אבל לטעמי מצויין!... יש פה ושם קטעים פחות מעניינים, אבל אהבתי אותו וזוכרת אותו אפילו שעברו 6 וחצי שנים מאז שקראתי. ממליצה.

ספר טוב, לדעתי לא הכי טוב של קובן (או שאולי אחרי כמה ספרים שלו כבר קשה יותר להפתיע אותי?). לעומת "הנעלמים" למשל, שמרתק ממש מתחילתו, כאן לוקח לספר יותר זמן להמריא ולהכניס למתח הזה שמונע מהקורא להניח את הספר מהיד.
מה שכן, אהבתי את העוקץ שמופיע בעמוד שלפני האחרון.

לדעתי, אסור לקרוא לספרות ספרות זבל, מעמדו של הספר רק הופך גבוה יותר אל מול המדיות המשתנות, ובניהן אתרי אינטרנט, וכן אני לא מפחד לכתוב ביקורת על התפסן בשדה השיפון לצד הספרים הסופר ממוחזרים, ממוסחרים, מעוצבים, צפויים . יש לא לפחד ולקרוא על תיאוריות ה"נוסחה המנצחת" בספריו של הרלן קובן, מיותר להודות וגם להצהיר שספר יכול להיות גם תרופה טובה לשעמום, כמו סרט בהפקה, מה אנחנו מוצאים ביצירות המופת עבות הכרס אם לא את העולם האחר, הנעלם, ומי יודע, אולי יום אחד יביטו על הרומנים הממוחזרים האלה כאל פיסת מידע על החברה האנוכית והחומרית בה אנו חיים.
למה לא לקרוא בעצם? עדיף מעוד פרק של "כוכב נולד" .

אין כמו ספר טוב של הרלן קובן בשביל להוציא אותך מופתעת.
הסוף כ"כ לא צפוי (קצת כן, בשביל אלה שקראו את כל הספרים שלו). קראתי אותו במהלך טיול לטבריה והרגשתי שלא בזבזתי רגע מהטיול

טוב אז ככה ממש עכשיו סיימתי לקרוא אותו, ואני יכולה לסכם בכמה מילים, אז ככה ספר מתח משובח לא משעמם לרגע,
אתה הפעם לא יודע מה יהיה בפרק הבא, מומלץ בחום לכול מי שאוהב ספר מתח טוב ושמותח כול הזמן, ספר שלישי שאני קוראת של קובן וממש נהנת מכתיבתו,

אחד הספרים הפחות טובים שלו..בהחלט לא מצליח לשחזר את העלילה המותחת של הנעלמים,לפי דעתי,שהוא הספר הטוב ביותר שלו..