• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הירושה

הירושה

מאת כריסטופר פאוליני

הביקורת של Blue-Sky-Girl

תמונה של Blue-Sky-Girl
דירוג
הוצאה לאור:כנרת, זמורה-ביתן בשיתוף הוצאת כתר
שנת הוצאה:2012
סדרה:הירושה #4
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
רובי כהן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

הירושה.
הספר האחרון הנושא את שמה של סדרת הספרים היפה הזאת.
וכאן אקטע את חלומכם.... הזמן לביקורת העוקצנית הגיע!

-----
הספר ממממממממממממממש ארוך.
אחרי חצי ספר כבר סיימו את העניינים וזה מספר כמו באחרית דבר!
הספר נטול אהבה כבר מהספרים הראשונים.

וכעת.. הסוף. [ אזהרת ספוילרים :)]

למה??????????????????????????????????????????????????????????????
כזאת סדרה יפה וככה לגמור אותה?
למה לשלוח את אראגון וספיארה ככה לשום מקום.
ממש ראו שהוא לא חשב על הסוף של הספר.
ואריה, רוכבת דרקונים?
צפוי מדי!

בתור מעריצה להוטה של אראגון.... התאכזבתי!
מי איתי לצאת למבצע: "חסל ת'כריסטופר?"

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של SEIRO
SEIRO
תמונה של אפי
אפי
T
tals
3קוראים|גיל ממוצע34|100%נשים

על המבקרת

תמונה של Blue-Sky-Girl

Blue-Sky-Girl

חברה מזה 13 שנים
40 ביקורות•181 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•מתח ואימה
תמונה של Blue-Sky-Girl
Blue-Sky-Girl
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות40
לייקים שקיבלה181
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)15מדע בדיוני ופנטזיה11מתח ואימה3

דיון על הביקורת

1 תגובה
t
tals•לפני 13 שנים

לא קראתי את הספר הזה, אבל את השלושה הקודמים כן

מסכימה לגבי האורך של הספרים :)
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Blue-Sky-Girl

לקסיקון השדים

לקסיקון השדים

שרה ריס ברנן

מה נאמר על הספר הזה?
שהוא קרץ לי כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותו.
משום מה תמיד רציתי לקרוא אותו, להחזיק אותו אצלי.
העטיפה כרגיל פשוטה ולא עמוסה, התקציר עניין אותי וציפיתי רבות לקרוא את הספר.

בביקורי האחרון בסיפריה סוף סוף ראיתי אותו עומד על המדף מחכה רק לי :)
אז לקחתי אותו יחד עם ״המעון של מי פרגרין לילדים משונים״ (ביקורת בקרוב ;)
והתחלתי לקרוא בחיוך מוזר ובמהירות.

עלילת הספר מספרת על ניק ואלן, זוג אחים ששונים מאוד זה מזה.
אלן (הבכור) הוא תולעת ספרים, רגיש,אדיב ועוזר לזולת.
ניק (השני) הוא ביריון שרירי, רגזן וממש מסוכן שהוא מחזיק חרב.
אהבתי את שילוב הניגודים ועוד את המעגלי המכשפים שרודפים אחריהם.
ציפיות היו, לא אשקר.

(ייתכן מאוד ותתקלו בספוילר אחד או שתיים- ראו הוזהרתם)
בעוד שזוג האחים, ג׳ימי ומיי באים לעזרתם בעקבות איזה סימון של ג׳ימי על ידי מכשפים או שדים
ניק לא מוכן לעזור בעוד אלן מבטיח את עזרתו ככל יכולתו.
הרביעייה נוסעים לשוק הגובלינים שם, מסתבר רק קונים טליסאמות ורוקדים כמו צוענים.
קטעי הריקוד היו לא מובנים ומוזרים. אבל זרמתי עם חוסר המידע.

אחרי מסע נחמד ניק מגלה שהוא ואלן לא באמת אחים ועוד כמה גיליים ממש צפויים.
גם קטעי האהבה היו מוזרים. אלן ןמיי לא הראו אהבה רבה בעוד ניק ומיי הראו אהבה רבה ועדיין מיי עם אלן.
לא מובן כל כך, מודה.
וכעת לעזרה שלכם!

קראתי את הסוף אולי 5 פעמים ועדיין לא הצלחת להבין מה קרה אחרי שאלן שחרר את השד מניק.
בהתחלה מסופר על עיניים כחולות ועל ריחוף ובסוף על אלן... מה קורה כאן?
איבדתי אתכם ממזמן!
אשמח לשמוע מה באמת קרה בסוף ממישהו/י שהבינ/ה את הסוף המוזר.

לסיכום:
הספר טוב ומלא אקשן ולדעתי הוא ממש שווה קריאה.
רצוי לקרוא בזוג כדי להסביר אחד לשני, הספר נורא לא מובן בכמה חלקים.
אז... למה קראו לספר לקסיקון השדים?
:-/
(פרצוף שאומר הכל)

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
כל הדברים שעשיתי

כל הדברים שעשיתי

גבריאל זווין

הולכים לקנות מתנה בקניון, בלב יום שישי חם ומחניק.
משמאל לסטימצקי עומדת לה אישה נחמדה עם דוכן של ספרים פגומים.
לא, המילה פגומים לא מתאימה להם כלל. כמו ילד לא מקובל, זה סך הכל ספר עם פס שחור או אדום למטה וכריכה טיפה מקופלת.
את הספר הזה מצאתי בין ערמות הספרים האחרים, פגוע ומבויש.
מה שהיה ״פגום״ בו הוא הפס השחור מתחתיו.
למי אכפת? קניתי אותו (טם טם טטם) ב21 ש״ח וחזרתי הביתה בצהלה.

השבת סיימתי אותו. ואני חייבת לומר שהוא די היה מעניין ושווה קריאה.
למרות שכמו בכל ביקורת שלי, חייב להיות משהו דפוק/ טיפשי/ מוזר/ פתטי בספר.
אז.. שנתחיל?

יש משהו שחשוב לציין כבר בהתחלה: הכריכה עמוסה יתר על המידה.
טפטוף השוקולד, עיניים הירוקות, פסל חירות שהתחפש למגדל פיזה, ברזל כמסגרת, ולסיום מדבקה גדולה עם שם הסדרה.
לי זה הכביד בעין ויותר מדי עמוס לדעתי עם כי לכל מה שמצויר בכריכה יש משמעות בספר.

הספר מספר על אניה בלנשין, הבחורה מציאותית וכתובה היטב. יש לה מגרעות כמו יתרונות והיא באמת בנויה היטב.
העולם בו היא חייה היא ניו יורק של שנת 2083, 70 שנה מימינו. ואם זה העתיד.. יהיה לנו רע!
הנייר קשה להשגה (אין ספרים? :-/) הקפה לא חוקי (העיקר שאלכוהול חוקי!) ושוקולד גם לא חוקי ( למה!?!?!?!?!?)
אניה (אפשר לומר) מגדלת את ליאו,אחיה הגדול ואת נאטי, אחותה הקטנה והפיקחית.
החיים שלה לא קלים בתור בת למשפחת מאפיה אבל היא כל כך דמות לא מושלמת והגיונית שזרמתי עם הכל.

סבתא של אניה,ננה, עלתה לי על העצבים. נכון, היא אישה זקנה אבל היא לא תרמה לעלילה בשום מובן!

בוא נעבור לשלב האהבה: בקטע הזה הספר היה פטתי.
היה ברור מי יאהב את מי ולמה. הייתי בהלם שלא היה משולש אהבה, דבר חדש ומרענן שדירבן אותי לקרוא עוד ועוד!
למרות זאת האהבה הייתה מהירה ופטתית שלא התאימה לעלילה.

הקטע עם הקטוליות של אניה ממש מטופש. היא מתוודה לכומרית (כומר בנקבה?!) ומדליקה נרות.
נכון שלא יהודייה כתבה את הספר אבל זה היה די טיפשי!

היו חלקים מעצבנים בספר כמו המשפטים הטיפשים של אביה של אניה. זה התחיל לשגע באיזשהו שלב.
בחלקים מהספר השפה לא כל כך נקיה או מתאימה לקריאה. אל תבינו לא נכון, הספר לא גס.
אבל פה ושם מצאתי קללה עסיסית או משהו.

נורא אהבתי שהמון מקומות ידועים הפכו למקומות אחרים בספר כגון פסל החירות ומספר מוזיאונים. רעיון מקורי ויפה.
יש משהו בתקופה שכן אהבתי, למרות שזאת שנה עתידית לא היו דברים כגון מסכי ענק, עין (מי שקרא/ה תחת שמי האש) או רחפות (משחקי הרעב)
או כל מיני עבודות דפוקות לבני נוער (הבחירה) . תקופה יפה ומכבדת את העבר, אולי חוץ מלימוד בטאבלטים שזה עתיד לא כל כך רחוק .

השתדלתי לא לרשום ספוילרים אבל כאן אני חייבת:
התחלת הספוילר
הקטע עם המוסד חירות היה כל כך טיפשי. ועוד הקטע שהיא בסוף נמצאת שם ל90 יום!
בהתחלה שהיא נשלחה לצינוק, זה היה קטע קצר ומטופש. רק תואר שם ריחות רעים וחלומות סיוטיים. מ-ט-ו-פ-ש!
עכברה הזאת הייתה דמות שיכלו לפתח יותר, אני אופטימית כי זאת טרילוגיה אבל כאב לי עליה. מרב שאניה שהתה שם למשך שניה לא הסבירו למה עכברה נכלאה בכלל.
מקווה לפירוט בספר השני.
אגב, מה זה העונשים האלה? ובאיזו קלות היא יצאה משם בפעם הראשונה.
וכן, בנוגע לאבא של ווין, לדעתי לבנאדם יש פיצול אישיות!
הוא אומר שתישאר עם וין כי זה גורם לו להיות מאושר אבל אומר לאניה להיפרד ממנו ולשמור ממנו מרחק.
סוף ספוילר

ליאו די עצבן אותי לקראת סוף הספר. הקטע עם המשפחה והמאפיה היה טיפשי ולא טרם כלום לעלילה.
נכון שהוא מוגדר כבחור ״רגיש״ (הקוראים יבינו) אבל זה היה די טיפשי ולא מובן מה שקרה שם.
אגב, משפחתה של אניה היא משפחה מוזרה בכללי!
ג׳קס ויוג׳י - אין לי כל כך מה לומר עליהם, האחד עיצבן והשני התלקק יתר על המידה.
הצחיק אותי שלא היה להם עבר עשיר עם אניה וכבר הם מככבים אצלה בראש סדר הביקורים היומיים.

זהו להיום.
מצפה לתגובות והערות!
שלכם תמיד,
:)
(נ.ב: למי שאוהב את הביקורות שלי: תודה רבה על התגובות והלייקים :*)

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
דמדומים

דמדומים

סטפני מאייר

אחרי שראיתי את כל החמישה סרטים הגיע הזמן לקרוא את הספרים, לא?
הספר הנחמד שייך לאחותי ומיד ביקשתי לקרוא אותו שהיה לי משעמם בשבת חמה מאוד.
חשוב לציין שלא קראתי את הספר בראש נקי. אחותי סיפרה לי רבות על הספר וחברות אף הביעו רבות את דעתן...
בקיצור, היו לי מלא דעות קדומות לספר שראיתי כמה הם השפיעו לי על הקריאה. האמת שיכול להיות שחשבתי ככה משום שאני נוהגת לדמיין בראשי את מהלך הספר ומה שאני קוראת ומיד דמיינתי את רוברט (המושלם) ואת קריסטן במקום את הדמויות שדמיינתי שככה הם בטח נראות.
נו, מה אני מדברת. נתחיל בביקורת!

~~~ספוילרים~~~

נתחיל מהמובן מאליו, הכריכה.
יש בה משהו מסתורי ומעניין. לא מוגדר.
סיימתי את הספר ועדיין לא הבנתי את הקטע של התפוח עם הידיים.
למרות זאת, הכריכה מקבלת 5 כוכבים משום שהיא לא עמוסה והיא די נחמדה :)

ואז.. התחלתי לקרוא. אני מרגישה צורך לומר שאני ידעתי בדיוק מה הולך לקרות ולכן לא תשמעו ממני מילים כמו: " וואו, איזו הפתעה", "הייתי בהלם" ועוד דברים כאלה.
אז... על מה בעצם הספר?
(ביקורת שלי עם תוספות. פשוט העתקתי את התקציר והוספתי פרטים. )
"מפנה מסעיר ומפחיד (מה מסעיר ומפחיד בלעבור לגור אצל אבא?!) בחייה של איזבלה סוון בת ה-17, מתחולל כשהיא עוברת אל אביה לעיירה גשומה וקודרת, ופוגשת בה את אדוארד קאלן, נער מוזר, בעל עור חרסינה, עיניים זהובות, קול מהפנט ויופי על-אנושי.
(פה חשדתי. באמת אנשים! כמה בחורים יפים עד כדי כאב ראיתם פעם האמת?) הוא מגלה כלפיה עוינות בלתי מובנת מצד אחד ומשיכה עזה מצד אחר. (עויינת, לגבי זה אני לא בטוחה. משיכה, בלה יקירה, את חולמת לנו קצת)
היא חשה כי מאחורי חזותו החיצונית המושלמת של אדוארד מסתתרת תעלומה והיא נחושה לגלות את סודו האפל.(ספר מדע בדיוני, דא!) אך ככל שהיא מתקרבת אליו, כך היא מעמידה עצמה בסכנה הולכת וגוברת. כשהמודעות לגודל הסכנה חודרת לתודעתה, מתברר לה שייתכן כי איחרה כבר את המועד, ואין לה דרך חזרה (אם בכל פעם שאדוארד אמר לה שהיא יכולה לסגת והוא לא יחזור כדי שלא תיפגע הייתי מקבלת שקל הייתי מליונרית היום)

איזבלה.. בלה, סליחה! היא בת 17 מוזרה ודמיונית. באמת, היא מגיעה לבית ספר חדש שאיש לא מכיר אותה ומיד יש אחריה צבא של מחזרים, בנות שמסתכלות אחריה בקנאה והנער שאף אחת לא מעניינת אותו פתאום שם עליה עין?
די מוזר ולא אמיתי.

נעבור לאחד והיחיד. קבלו אותו!
אדוארד קאלן. הבחור בעל פני המלאך המושלמות, הגוף השמימי והקול האלוהי. הוא ממש תפס מבלה כמו אלילת היופי והתאהב בה עד מעל הראש.
אני לא מבינה את הקטע של ההתאהבות שלו בבלה ומקווה שזה יתברר בספרים הבאים, לבינתיים זה ממש קריפי!
באדוארד, כמו בכל אחד מאיתנו, יש גם חסרונות...: לדוגמא, ההתגנבויות לחדרה של בלה כשהיא לא מודעת אליהם (בנאדם, כמה קריפי אתה יכול להיות?) או ההגנתיות-יתר שלו בכל הנוגע לבלה (לדוגמא, בטנדר בזמן שג'יימס רדף אחריה) ומשהו משותף לו ולבלה: הצטמצמות עולמו מן הרגע שהכיר את המושיע (בלה) עם כל תהליך ההתאהבות שלו בה.
נקודה נוספת למחשבה: רק אני לא הבנתי למה הוא התאהב דווקא בה? כנראה כי היא סקרנה אותו כי רק את המחשבות שלה הוא לא יכול היה לקרוא, אבל מה יש בה שאין באחרות? לא יופי, לא אופי, לא כשרון מיוחד... אז מה כן???

צ'רלי הוא אחת מהדמויות שהכי אהבתי בספר. הוא ממש אבא אמיתי. רגיש, טוב לב ורוצה רק לטובתה של בלה.
לקראת סוף הספר, שבלה ברחה מג'יימס והיא נפרדת מאביה בכזאת גסות... הלב שלי נשבר. לצ'רלי החמוד לא מגיע כזה יחס מגעיל במיוחד לא מהבת שלו.
אני טים צ'רלי!!!!

משפחת קאלן.. עשירים עד כדי שהם מתקלחים עם כסף ונחמדים יותר מדי. למרות זאת אהבתי את הדמויות מאוד. הגיע הזמן לפירוט.
~אליס~ הלוואי ולי הייתה חברה כזאת. היא כזאת נחמדה, תומכת ובאמת חברה טובה. אהבתי אותה מאוד ואת האישיות שלה. יש לה כישרון ממש ממש מגניב. לראות את העתיד.. אני מודה שלא הייתי רוצה כזה כוח אבל זה עדיין ממש יפה.
~רוזלי~ איזה דמות חמומת מזג. חחח אבל עדיין אהבתי אותה מאוד. אני מודה שלא ממש דיברו עליה או פירטו עליה אבל עדיין דמות חביבה בהחלט.
~אמט~ הוא ממש הצחיק אותי לפעמים. נכון שהוא הורגש רק בקטע האחרון של הבריחה הקסומה מג'יימס אבל הוא בהחלט היה חביב והקטע שאדוארד סיפר לבלה על הצייד שלו העלה לי חיוך קל.
~ג'ספר~ איזה דמות תקועה!!!!! הוא ממש לא היה הכרחי לספר והקטע של הכישרון שלו היה ממש טיפשי. אז אתה שולט ברגשות, קורא רגשות או משפיע עליהם? תחליט!
~קארלייל~ הוא ממש היה נחמד. למרות שהקטע בספר עם הפרק על שמו היה לדעתי מה זה טיפשי. הוא היה הכי אחרון שעניין אותי על חייו לפני שהפך לערפד. על אדוארד לא יכלו לפרט יותר והייתי קוראת את זה ביותר עניין מאשר את חייו של קארלייל.
אבל עדיין ערפד נחמד ולא יותר.
יש עוד מישהי אסמה.. אין לי מה לכתוב עליה. הופיעה לשניה בספר.

אם אתוודה, למשפחת קאלן החביבה אין כל כך אופי או אישיות מי יודע מה חוץ מאשר לאליס היקרה.

בקשר לעלילת הספר, הספר אמנם מעניין, מרתק ובהחלט לא יכלתי להניח אותו מהידיים שלי, אבל היה משהו שהפריע לי: לבלה אין חיים חוץ מאדוארד. לא חברות (בינינו, הפסקת אוכל פעם בספר עם ג'סיקה [מי היא ומה היא עושה בספר הזה?] בהחלט לא נחשב שיגדירו אותה כחברה), לא משפחה (עם צ'רלי היא גרה, אין לה ברירה. אבל את אמא שלה היא זנחה לאט לאט עם תהליכי ההתאהבות באדוארד), לא לימודים (לבחורה בת 17 אין מבחנים? עבודות?) ולא חיים אחרים (עבודה, ידידים, תחביבים, ועוד דברים שמעסיקים בחורות בגיל הזה). אפילו כשהיא הלכה עם 2 חברותיה המלאכותיות, ג'סיקה ואנג'לה, לקנות בגדים, היא עשתה טובה וכל רוחה, נפשה ומהותה התרכזו רק בערפד שלה.

אם דיברנו על ערפדים ועל אדוארד, אני לא מבינה את הקטע של הסופרת לתת לבלה עם כפית של זהב את הסוד של אדוארד. באמת אנשים, זה היה כל כך פתטי.
ג'ייקוב, בחור שחרחר ומגודל שיער סיפר לבלה היקרה מין סיפור מפחיד שמספרים ליד מדורות, ובלה בלעה את הסיפור ומיד נחתה עליה מין רוח נבואה והיא ידעה שהוא ערפד.
נכון, היא הלכה לחנות ספרים ובדקה פה ושם אבל היא באמת קבלה את המידע בדרך קלילה.
אז אמרתי טוב, אולי היא יודעת אבל אדוארד בטח יתנגד ויכחיש. אבל לא!
הוא פשוט ישב באוטו (אם זכרוני אינו מטעני) ואמר לה במילים דומות לאלה: " כן בלה היקרה, אני ערפד מפחיד ומסוכן.... מה דעתך?"
כאילו.. אוח, לא יודעת. זה היה מאוד מוזר יחסית לספר מדע בדיוני של המאה ה-20.

בוא נדלג לנו בעמודים אל הסוף.
מה קורה הסוף?
ג'יימס מושך את בלה לעבר הסטודיו ושם הוא מגלה שעשה לה את הטריק של אמא שלה ו"גנב" את קולה בזכות קלטת של בלה מגיל 5.
הוא משחק איתה במשך כמה זמן ואז הוא נושך אותה.
הקטע בסרט לדעתי מפורט יותר ואפשר לומר שהוא יותר מובן. בספר, היא צווחת קצת ואז היא עוצמת עיניים אחרי שאדוארד מוציא ממנה את הארס.
ואז.. פוף. היא בבית החולים, מחוברת למחטים, עם גבס ברגל ואדוארד שעומד לידה. נכון שהוא מסביר לה מיד מה קרה אבל זה היה ממש לא מובן. למזלי ראיתי את הסרט ויש לי אחות מדהימה שהסבירה לי לא פעם על הסוף של הספר.

אז, מחכה לתגובה וללייק קטנטן.
הכי חשוב שתשמרו על איזון בחיים. בחיים של בלה זה ממש מקרה נואש!!!
כמה פעמים נערה בת 17 שהולכת כבר 16+ שנה נופלת? שתלך עם מקל או עם הליכון!

:)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Blue-Sky-Girl
בת העשן והעצם

בת העשן והעצם

לייני טיילור

כן,לא,כן,לא,כן,לא.
אוף, כמה פעמים כתבתי ביקורת על הספר הזה ומחקתי. הנה, תתנהגי כמו גדולה והתחילי לכתוב!

תצטרכו לסלוח לי, קראתי את הספר די ממזמן והוא לא לידי כרגע (עוד ספר שגנבתי לחברתי מהשולחן P:)
אנסה להיות הכי מדויקת שאפשר.
(יתכן שיהיו ספויילרים בהמשך P:)

קארו, נערה נחמדה שלי. בת אדם שפויה הייתה חושדת במשהו כמו "מישהו-שמשמש-לה-לאבא-שהוא-חצי-חיה-חצי-אדם" אבל לא היא.
היא סטודנטית בת 17 שחייה במקום מדהים. (ההורים שלי היו בפרג, מקום מדהים)
יש לה חברה בעלת טירוף קליל שיחד הם עוברות את היום בחיוך וחבר כלב שהיא רק רוצה להרוג אותו.
עד כאן, זה כמו כל ספר נורמלי.
ואז... מגיעה אני וקוטלת את הספר :)

ברימסטון שולח אותה להביא לו זהב.. סליחה, שיניים. גאד, מה אנשים אוספים בימינו.
ובאופן ממש מדהים היא פוגשת בחור מושלם, מלאכי (תרתי משמע) ועם שם מצחיק - עקיבא (?!?!?!?!)
אחרי אהבה מוזרה וטיפשית וטיפה קיטשיות היא מגלה עליו כמעט הכל ובאיזה שלב של הספר היא מקבלת פלאש בק לאיזה עבר מסתורי של אישה שמתה.
היא מגלה מי היא וכמה מפתיעה שהיא גלגול נשמות.
אחותי ישר עלתה על זה. בערך בחצי מהספר (אני כבר סיימתי) היא באה ואומרת לי:
"נכון קארו היא גלגול נשמות של מישהו"
אני הייתי בשוק.
כמה אפשר להיות צפויים?
בינינו מלאכים ,כמו ערפדים זה מה זה חרוש.

זהו לביקורת זאת.
מצפה לתגובות :)

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
יומני הערפד 1 התעוררות

יומני הערפד 1 התעוררות

ל.ג'. סמית

חחחחח הכינו את עצמכם לביקורת שתעיף אתכם מהכיסא. או מהכורסא, מיטה או מקיר שעליו אתם נשענים עליו.

יומני הערפד. הסדרה הכל כך טובה שגרמה למיליונים לרבוץ על הספא ולבהות במבט מדאיג.
החלטתי שלא אראה את הסדרה לפני שאקרא את הספר. טעות מס׳ 1.
התחלתי לקרוא וחשתי משהו מוזר. העפעפיים שלי נעצמו והמוח הרגיש כמו קריסת מערכות.
שתיתי מים והמשכתי לקרוא.
הייתי באותה עת בכיתה. וחברה שלחצה עליי לקרוא ישבה לידי ומבטה הביע תכנון לכך שאראה סימן שאהבתי את הספר.
סגרתי את הספר ונשמתי עמוקות. חברתי הרימה גבות. ורצתה לשמוע לדעתי.
ודעתי?

הספר ממש לא טוב. לא אומר גרוע כי יש ספרים יותר גרועים ממנו.
הדמויות לא הגיוניות והעלילה ממש טיפשית. מתיאוריים מופרזים עד קיטשיות וחוסר עניין. ( קראתי עד סוף פרק 1 ככה)
החלטתי לראות את הסדרה עד פרק 3 ואז לשוב לספר, בתקווה שהסדרה תתן לי מוטיבציה להמשיך לקרוא. טעות מס׳ 2
הסדרה הרבה יותר טובה מהספר. זה אין מצב שלא אומר!
אבל כל מה שהבנתי היה כך:
1) אלנה השלמותית והיפה רק מחכה לאביר על סוס לבן שלא שם עליה בשבייל לאהוב אותה.
2) סטפן מתנהג מצד אחד כמו אידיוט ומצד אחד כמו ילד טוב ירושלים.
3) ממה שקראתי וראיתי, דיימון שליטה!
4) לאח של אלנה יש בעיות פסיכולוגיות קשות.
5) מה הקטע של הבלונדינית (מה שמה?) מוכרת הסמים וילדת השעשועים? :-/

הספר לא ראוי לקריאה אבל לסדרה תתנו צאנס.
אני יודעת שיש אנשים שירצו להרוג אותי שקטלתי את אהבת חייהם אבל באמת... אפילו הסדרה בעייתית!
בפרק 2 , כן פרק שני אלנה וסטפן כבר מדביקים את השפתיים אחד על השני בנישוק אוהב . מה ?!?!?!?!
(פתטי!)

לסיום, אשמח כרגיל לתגובות.
למרות שלא נשברתי , אנסה שוב את הסדרה.
אבל את הספר? אולי שאהיה בת 80, בפנסיה, חסרת מעשה ועצלנית.
ואם אז זה יעניין אותי? לא!

נ.ב: הכריכה לא רעה. למרות ששם הספר והגופן ממש מכוערים!

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
הביטחון של גרג הפלי - יומנו של חנון 1

הביטחון של גרג הפלי - יומנו של חנון 1

ג'ף קיני

עצלנית שכמוני החליטה לכתוב בביקורת זאת את הביקורת על כל הסדרה. [מספר הנחמד והאדום הזה עד השישי התכלת]

החלטתי לכתוב את הביקורת בהתאם לספר. אז בבקשה.
מחיאות כפיים סוערות, אנחנו מתחילים:

יומני היקר!
כן, בוקר טוב, אתה יומן. סתם.
היום החלטתי לכתוב ביקורת על הסדרה "יומנו של חנון". משום ששם הספר נורא תואם להגדרה שלי [ חנונית מוזרה שכותבת יומן] החלטתי לכתוב לך כאן מה אהבתי ומה לא בספר.
ראשית,הספר הורג אותי! הוא מצחיק, שנון ומדבר על החיים בקלילות ובזרימה. והשיא זה ראולי! הוא בדרן השנה. מתה עליך, ראולי. הוא לא הפסיק להצחיק אותי.
שתדע יומן יקר, שהספר הזה הוא ביטאון וממש רואים זאת לכל אורך הסדרה. הדמויות שטוחות מאוד ואין הרבה רגשות מסביב.
ועכשיו.. שאני חושבת על זה יש משהו מאוד מאוד מוזר בסדרה הזאת. ילדים גדלים, מתפתחים ומשנים את דעותיהם בשלב מסוים בחיים. אז יומן יקר, אם חשבת ככה אתה טועה!
נכון שאני נתקעתי בשלב החיתולים של הילדות ואני ילדותית ברמה מטורפת (@_@) אבל גרג (גרגורי - חיחיחיחי) שלנו לא גדל בגיל, במראה או בהתנהגות. שישה ספרים זה משהו כמו שנתיים+ ועדיין לגרג היקר אין זיפים, דעות בוגרות, חברה או חשק לחברה, מרד נעורים והתקוטטויות המתאימות לגילו. אם הייתי קוראת בלי לדעת שהוא בחטיבת ביניים הייתי בטוחה שהוא נשאר בכיתה ו' שנה אחרי שנה.
כי אם אתוודה אליך, יומן, לא כיף לקרוא את אותו גרסה של ילד סוף וסוף ללא התפתחות. י(אללה גרג! זמן לויטמין הגדילה שלך!!!!)
ורודריק.. חמוד, מוטרף וחתיך שכזה. הוא דמות אהובה עליי מאוד. אבל בשביל השקט של הנפש הרומנטית שלי... כן, יש דבר כזה! הנפש שרוצה מתנות ושוקולד בדייטים ונישוק רומנטי לאור ירח (לרוב מצוי בבנות :). אבל לא, הם לא נתנו לה שקט. לא היה אפילו טיפת אהבה במשך 6 הספרים האלה ואם לרודריק היה חברה זה היה התגשמות חלום!!!
לפני שאסכם אני חייבת לומר מה הדבר שהכי הכי הכי הכי אהבתי בספר. מוכן יומני? צדקת! ליד כל תמונה בספר (דבר שהוסיף המון צבע ועניין) היה מילים כמו: "דחיף דחוף" / "נפיל" / "צחיק צחוק". אני לא יכלתי עם זה. מתתי על זה. יחי המילים הקטנות (יש לך הגדרה יותר טובה להם? :-/)

העטיפות מהממות. אולי אקנה לך אחד כזה ביומולדת, יומנצ'וק. עד אז תסבול בשקט.
זהו להיום. מצפה שתגיב לי. חחחח אני עדיין חייה בחלום ובתקווה שתהפך ליומן של טום רידל (הארי פוטר לשלטון!!!)

נ.ב: נכנסתי לאתר מדהים שקוראים לו ויקיפדיה באנגלית. הספר הבא נקרא הגלגל השלישי, והוא בצבע חום. על העטיפה רואים את גרג אם חליפה וזר פרחים. אולי המשאלה שלי תתגשם וגרגי יתבגר לנו מעט?

(מקווה שאהבתם ומצפה לתגובות)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Blue-Sky-Girl
שר הטבעות

שר הטבעות

ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין

הספר הזה גורם לי לצחוק!
ולמה?
כי לא הצלחתי לסיים את העמוד השלישי, ושה כבר נס!
אבא שלי חולה על הספר הזה. הוא קנה לי אותו בתקווה ששנינו נקרא אותו ונדסדס עליו אחר כך.
אבל פשוט לא.. לא יכלתי. הוא היה קשה, מסורבל וקשה להחזיק כזה ספר כבד.
אחרי מאמץ נפשי קשה סיימתי את העמוד הראשון.
התנשמתי התנשפתי והגעתי למסקנה : או שאני דיסלקטית כי לא הבנתי מילה או שהספר הזה כתוב בנורדית עתיקה.

אם אתם בקטע של מילים קשות וספר שדורש ממך להיות סבל.. בבקשה! אני מציעה למכור אותו.
טוב, נהיה אנשים טובים, מישהו יודע על מה זה מספר? אם הבנתי נכון זה על איזו כלה שבעלה הופך לגיבור העל שר הטבעות אחרי החופה.
(חיחיחיחיחי איזה כיף לקטול :])

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
הארי פוטר וחדר הסודות

הארי פוטר וחדר הסודות

ג'יי. קיי. רולינג

החלטתי לרשום פה מה למדתי מהספר. מין הרגשה או תובנה לחיים שממנה יצאתי אחרי כתיבה הספר.
והגעתי לתובנה ענקית!
אני רוצה בסיליסק ליומולדת הבא שלי!!!
אז רבותיי, להתחיל לאסוף כספים ולקנות אריזות מתנה כי הרגע מצאתם את המתנה המושלמת בשבילי!

את הספר הזה קנו לי ליומולדת 10, ולמה? כי בסיפריה היה תור לא נורמלי לספר הזה.
אני מסכימה, אין על הארי פוטר. אבל עם הספר יש לי רק בעיה אחת!
הארי הוא טיפש וגאוותן! צריך לקרוא לספר ככה: רון וויזלי וחדר הסודות.
שקט!!! לא רוצה לשמוע! רון וויזלי הוא מספר אחת!

לא אשקר לכם ואתוודה שאת הספר המדהים הזה קראתי איזה 5-7 פעמים מאז גיל 10
למרות שיש לי רק אותו, את נסיך חצוי הדם ואת אוצרות הבית, הוא ממש אהוב עליי!

אז.. אל מה מסופר?
על הארי וגדולתו האין סופית, על רון וויזלי המלך ועל הרמיוני שהלוואי ותעשה לי את המבחנים!
הם מסתבכים (כרגיל) בצרות שגדולות עליהם ושוב דמבלדור החתיך מתעלם קצת.
חדר הסודות המסתורי נפתח וכתובות דם מצוירות על בקירות! חחח מעשה פרי ידיי.
סתם, טום רידל לנשיאות ווויזלים לשלטון!
;)

לא נורא! בשביל זה הארי כאן :)
אני מאוד אהבתי את הספר. קליל, מצחיק, זורם ומרתק.
כיאה לספרי הארי פוטר הוא ממש טוב ויש לי מלא תשבוחות עליו!

מקווה מאוד שהביקורת חמודה וטובה, אשמח לתגובות!
:)

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl
אקדמיה לנסיכות

אקדמיה לנסיכות

שנון הייל

לפני שאתחיל בביקורת אתם מתבקשים לקוד לספר המדהים הזה.
קדתם? שבו והקשיבו לביקורת:

בהתחלה חשבתי שזה ספר לילדות או משהו.
הספר שייך לאחותי ובשבת משועממת ביקשת ממנה ספר לקרוא.
היא נתנה לי אותו במילים: ״קחי! לא תתאכזבי לרגע״ החלטתי לא לפגוע בה ולקחתי אתהספר לקרוא.
ולתקציר (עם הערות שוליים שלי):
מירי בת ה14 נמוכה וצנומה (אבל בעלת אופי מדהים ואישיות עצומה)
ובכפר שבו היא מתגוררת , על צלע הר אסקל , היא היחידה שלא עובדת במחצבה ( ממתי בנות חוצבוץ סלעים בתור עבודה???)
אמה שלה מתה שהייתה בגיל צעיר ואביה לא נותן לה לעבוד במחצבה (אבא בלבבי!!)
מירי משחקת את עצמה כילדה חייכנית, מאודרת, ושמחה אבל בתוכה היא מרגישה לא שייכת בגלל שהיא לא איזה חוצבת (:/)
יום אחד בה איזה שליח מיסטי ומודיעה שיש איזה נבואה לא ידועה שבה כתוב שהנסיך (איזה נסיך??) ינשא לאחת מבנות ההר ולכן הפ שולחים את כל הנערות
לאיזה אקדמיה (אקדמיה קיימת אבל עבודות חוץ מחציבה לא?!?!?) ודם הם ילמדו כדי שיהיו ראויות לנסיך. האם מירי תוכיח את כצמ שם?

למרות זאת , הסיפור מקסים, מעניין ומלמד מון. לא רציתי שהספר חגמר והיה לי ליוך במשך כל קריאת הספר.
הכריכה מהממת. פשוט אין מילים!!!

ממליצה בחום לימים שקטים (וחמים) שבהם רק בה איזה ספר יפה וחמוד!

לפני 12 שנים•Blue-Sky-Girl

ביקורות נוספות על "הירושה"

הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

ספוילרים קשים מנשוא למי שעדיין אכפת לו
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
סעיף ראשון - מערכת הקסם.
אחת הבעיות העיקריות לדעתי בסדרה היא מערכת הקסם. בכל ספר פנטזיה מודרני שמכבד את עצמו יש מערכת קסם כלשהי, שרביטים בהארי פוטר, כוחות פיזיים כלשהם בערפילאים (ובשאר הקוסמיר), כוחות מהאלים בפרסי ג'קסון, סאידר וסאידין בכישור הזמן, כוחות מהאלים העתיקים או הדרקונים ועוד כמה בשיר של אש ושל קרח ועוד ועוד.
מערכת הקסם של אראגון היא לא מקורית במיוחד כמו כל דבר אחר בסדרה הזו, הרעיון של שפה שהיא המהות האמיתית של הדברים בעולם הוא לא חדש. הוא מופיע בקבלה לדוגמה. הקסם שואב את כוחו מהאדם שמבצע את הקסם.
בהתחלה זה עוד עובר איכשהו, אבל ככל שהדברים מתקדמים הספר מתחיל לאבד אחיזה במציאות. כדי לגרום לנו להבין שאראגון מתחזק אנחנו יוצאים איתו למסע מופרך של צבירת כמות הזויה של קסם. בהתחלה הוא מאחד כוחות עם הדרקונית, סבבה. בהמשך הוא מאכסן אותו באבני חן, רעיון עתיק אבל סביר. אחרי זה הוא מגלה שדרקונים מתים הם לא באמת מתים ויש בהם כמות הזויה של קסם. אחרי שהגענו למקסימום מבחינת כמות הקסם מגיע האס החדש, שמה של השפה שהיא מהות כל הדברים, כלומר יכולת שליטה אינסופית בכמות הקסם האינסופית שיש לו. אחרי כל הקשקשת הזו מגיעה התגלית הסופית, קסם נמצא בכלל בלב ולא צריך את השפה שהיא מהות הקסם וכל הדברים. WTF
למה לשפה שהיא מהות כל הדברים יש בכלל שם? אסביר, מילה בשפה רגילה היא פשוט תיאור של משהו. בניגוד לכך, מילה בשפה המקורית היא לא באמת תיאור אלא המהות של הדבר עצמו. שם של שפה ניתן לה כדי לתאר אותה ולהבדיל אותה משפות אחרות. אנגלית היא השפה של אנשי אנגליה, ערבית היא שפת אנשי ערב וצרפתית היא השפה הבינלאומית להפסד צבאי מביש. למה שלשפה שהייתה לפני כל שאר השפות (מה ששולל את הצורך בהבדלה) יהיה צורך בשם? למה שיהיה שם כולל לכל המהויות של כל הדברים? נגיד שיש, למה שהשם של השפה ייתן כוח על כל המילים בה לטווח שמוגבל רק בכמות הקסם ורצון הקוסם? האם לדוגמה המילה בריסינגר נותנת לקוסם שאומר אותה שליטה על כל אש בטווח מסוים? לא. הוא אולי יכול לשלוט בכל אש, אבל הוא צריך להתמקד באש כלשהי.
מעבר לכך, גם אם נתעלם מהכשלים הלוגיים האלו, העובדה שלאנשים בטופ יש כמות ויכולת קסם גדולות כל כך מגמדת מייד את שאר הדמויות בסיפור. רוב מוחץ של החיילים לא מסוגלים לשרוד חלקיק שניה מול אראגון למשל. הוא מה שנקרא במשחקי מחשב OP, ראשי תיבות של Over Powered. דמות שחזקה מדי בצורה שמפריעה למהלך מאוזן של המשחק.
הדמות שסובלת מכך יותר מכולם היא רוראן (רק כי קשה לי להתאפק - חיקוי עלוב של פרין מכישור הזמן). לכאורה אחיו הגדול והחזק של אראגון, מניף הפטיש והגבר הלוחם, הברזרק המושלם. רק מה, בגלל שאין לו קסם, רוראן זוכה לכמות עמודים מרשימה ולכמות הישגים נאה, אבל היא מתגמדת לצד ההישגים הבלתי נתפסים שאראגון יכול להשיג בשדה הקרב תוך רגע. כל מה שהוא עושה מרגיש חסר משמעות, זבוב ליד פיל.

סעיף שני - מקוריות
מרתיח כמה שהסדרה הזו מועתקת. כפי שציינו רבים, העלילה של הספר הראשון היא מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה עם דרקונים. חפשו ביוטיוב סרטון בשם Eragon in Retrospect של The Book Guy דקה 7:38 ותרוו נחת.
העולם הוא טולקינאי למהדרין. בני האדם חיים בימי הביניים באירופה, סליחה אלגייזיה, אלפים קסומים ואוהבים טבע ועצים, גמדים אוהבים מערות ואוצרות, אורגלים - ברצינות? - אוהבים ללכת מכות ולרצוח. קלאסי.
השם אראגון הוא כנראה גם עיוות של אראגורן, הפסען אהוב נפשי, המלך אלסר והדמות שאראגון נחות ממנה חמישה שלבים אבולוציונים אחורה.
הטוויסט מגיע רק כשהאורגלים מחליטים שהם עדיין אוהבים לרצוח, אבל לא בשביל גאלבטוכעס. מעכשיו הם עצמאיים. אוקיי. סנדרסון עשה דברים מדהימים בהרבה עם הפרשמנים והפרשנדים בגנזך האור שלו, אבל לא נשווה חלילה בין סנדרסון אשף בניית העולמות ובין פאוליני הילד שמשתמש במה שהמבוגרים השאירו לו לשחק.
מכישור הזמן גנב פאוליני את רוראן, הטריק עם החרב שניצח לאראגון את הדו קרב מול מרטאג בסוף וכנראה גם את חישול בריסינגר. לא שחישול נשק לא הופיע קודם לכן בספרות, אבל קל לי יותר להאמין שפאוליני קרא את כישור הזמן ולא את הפייסטוס המחשל את מגנו של אכילס באיליאדה. כל הדברים הנ"ל בוצעו בצורה מושלמת בכישור הזמן ובצורה רשלנית, חובבנית וחיוורת פה.

סעיף שלישי - הדמויות והיחסים ביניהן
אראגון ואריה הם כנראה סיפור הקראש הלא ממומש שהיה לפאוליני על בחורה שלא ספרה אותו. אראגון הוא סימפ מביך שממשיך להתעקש על בחורה שנמצאת כמה רמות (ושנים) מעליו. הדרך היחידה של פאוליני לפתור את זה היא לרומם את אראגון מטינאייג'ר דביל למנצח הגדול, ואז כדי ליצור סימטריה הוא נתן גם לאריה דרקון ויצר את סצנת הסקס הכי פחות סקסית שקראתי בחיי.
אורומיס הוא דמות לא בולטת במיוחד חוץ מהיותה הדמות עם המוות הכי אווילי בהיסטוריה. אם הוא תלוי לחלוטין באבן החן שלו שמכילה אוקיינוס של קסם ובלעדיה הוא חשוב כמת בקרב, למה בשם הגיהנום הוא לא תולה אותה עליו??? מה ההיגיון בלשים אותה על חרב שיכולה ליפול? מה רע בטבעת, חגורה, קסדה, שרשרת, צמיד או כל פריט לבוש אחר שלא יסכן את בעליו במקרה שהוא יישמט מידיו באמצע השמים? זה מפגר כל כך, אבל בשלב הזה למי כבר אכפת.
גאלבטוריקס, הנבל חסר המניעים, הסברים וגבולות כוח. אין שום סיבה לדברים שהוא עושה או לא עושה, לא מוסבר למה דחוף לו לשלוט בממלכה אם הוא ממילא לא יוצא מהארמון שלו, למה לכל הרוחות גאלבטוריקס (השם הכי מטופש לרשע הכי גנרי ever) בכלל נתן למרד להתרחש כשהוא יכל למחוץ אותו כמו יתוש טורדני? יש לו כוח בלתי מוגבל, הוא ליטרלי כל יכול. האלפים, הגמדים והמורדים הגנריים כולם חסרי אונים מולו. במקום זה הוא מעדיף לשחק את תפקיד האינקוויזיטור בארמון.

המלצה סופית לכל מי ששרד את הביקורת עד כה, אם קראתם את אראגון ונהניתם ממנו, עשו לעצמכם טובה ותקראו את הספרים שמהם פאוליני "שאב השראה". שר הטבעות ומחזור כישור הזמן, הם טובים פי אלף מהחיקוי החיוור הזה. חוץ מהם יש עוד ספרי פנטזיה איכותיים ששווים את זמנכם ויביאו לכם לרוב תועלת בזה ובבא.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•נפתול
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

הספר המסכם את סדרת הירושה של פאוליני. היה לי עצוב להיפרד.. פנטזיה מרגשת ומרתקת במיטבה!

לפני 4 שנים•
★★★★★
• NOTNEW Vintage לא שולחת בדואר
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

גמרתי אותו ראשון בסימניה!!!!
איזה כיף לי.
ספר אדיר אחד הטובים שיש בעולם.
גמרתי ליפני 4 יום בערך. 800 עמודים של עיניין טהור.
מי שמתחיל ליקרוא לא יכול להפסיק ליקרוא. לפחות ככה זה היה אצלי.
אני כל כך מיתרגש.
הסידרה היסתיימה. אני גם עצוב וגם שמח. לספר הזה אני מחכה בערך כבר 3 שנים.
ואז ליגמור 3 שנים של ציפייה ביומיים זה מבאס, אבל משמח.
מומלץ לכולם.





וגם מעניין למה הוא לא גילה מי זאת אנג'לה? או למה החרב שלו נידלקת בכל פעם שהוא אומר: 'בריסנינגר?'

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עמרי
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

כריסטופר פאוליני ישב לצד הספרייה בחדרו, מתכנן עוד סדרה מדהימה ומעולה שתרתק את כולנו.
הצללית השחורה על הקיר שלו נעה באיטיות, הוא לא שם לב שהצל שלו עצמו מתחיל להתרחב ולהתפזר על כל החדר כי גבו היה מופנה לקיר שהפך שחור, כמו לילה נטול כוכבים וירח.
כשהצל התחיל להתפזר על המנורה המרכזית בחדרו שינוי האור הפתאומי גרם לו להסתובב אוטומטית ומה שראה העביר בו חלחלה - צל של נער ודרקונית כשהדרקונית מושיטה את טלפיה עשויים הצללים לעברו, שכבר נעו מהקיר והפכו לצל גשמי, אמיתי, זה כאילו היד באה מבחוץ, אבל הצל המשיך אותה.
הנער החזיק חרב בוהקת בכחול, הצבע היחיד והמוחשי בצל שטבע בשחור.
הצל של אראגון הניף את בריסינגר וכיוון אותה לעבר ראשו של כריסטופר.
אבל התנופה שלו באה באיחור, מאחוריהם נשמעה קול ירייה וכדור-צל פילח את ראשו של פאוליני הצעיר.
הצללים של אראגון וסאפירה הסתובבו והספיקו לראות את הצל של מרטאג מחייך בשמחה לאיד לפני שהתפוגגו.



זה מה שצריך לעשות עם סופרים כמוהו.
להרוג אותם!!
לא צריך אפילו את כל החרבות הקשתות והקסמים כדי לעשות את זה, פשוט קחו אקדח, ובום בום קאבום!!!
אוקי אנג', תירגעי.
להירגע.
לנשום.
ולהפוך להיות אדם
רגוע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ושליו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

התנשמות
איפה השקית נייר שצריך אותה?



ספויילרים, המון המון ספויילרים לכל אורך הביקורת, שיהיה לכם בכיף אם אתם מחבבים ספויילרים

אז ככה, זה נגמר.
כן, נגמר.
ולמרבה ההפתעה, דווקא אני - שביקורתית להחריד - זאת שיחסית ממש מרוצה מהספר.
כן כן, הפתעת הצופים, או במקרה שלנו, הקוראים.

אז ככה, אחרי שהרגתי את פאוליני ונרגעתי אפשר להתחיל.

בערך עד עמוד שש מאות-שש מאות חמישים הספר מפוצץ בקרבות, הוא מתחיל בלחץ קרב אטומי ובמאות חיילים לחוצים ובמשפחות ווארדן מפוחדות.
נסאודה נחטפה וכל הווארדן על הרגליים, ודרך אגב - הוא עובר לידיים של אראגון, דווקא שהוא צריך ללכת ולגלות את הסוד של צוק קותיאן.
בין עמוד שש מאות לשבע מאות קורה הדבר הגדול שכולנו ציפינו לו; גאלבטוריקס מובס, מת ממעשיו שלו, האמת שזה היה צפוי אבל לא יכולתי לבקש סוף טוב יותר.
חשבתי כשגאלבטוריקס מובס כבר אפשר לקבל את הספרים, לומר תודה, ולעוף הבייתה עם הדרקון הדמיוני שלי, אבל לא. לא ממש.
גאלבטוריקס הותיר חותם על הארץ, מלא הרס וחורבן.
ההרס שלו על השפה העתיקה בפרט היה עצום, הדברים שהחריב בקרב בני האנוש היו גדולים במידה שלא תיאמן.
אז לסיכום, שאר מאתיים העמודים בכלל לא היו לחינם.

לדעתי פאוליני חתם את הקצוות בצורה מושלמת.
אראגון וסאפירה יוצאים מחוץ לאלגאייזה לתמיד, ומביאים איתם את הביצים והאלונדארי, כדי לאמן את רוכבי הדרקונים כגוף חופשי.
מרטאג עוזב כדי לבנות עולם שנהרס על ידי כל מה שעבר.
אריה הופכת למלכת האלפים ובמקביל הופכת להיות רוכבת של דרקון בשם פירנן.
נסאודה הופכת למלכת אלגאייזה.
לברית הדרקונים והרוכבים מצטרפים הגמדים והאורגלים על מנת למנוע מהם להתחיל קרבות. ועוד אחת מהתוכניות בשביל זה היא תחרות.
בריג'יט נוקמת את נקמת הדם שלה בעדינות יתרה.
ומכל הקצוות הפתוחים שנשארו קצווה אחת לא נסגרה - אנג'לה המכשפה נותרה בערפל.
ובעיקר בגלל זה אני שמחה, כי אני בטוחה שאם היינו יודעים עליה הכל, היא לא הייתה מעניינת אותנו יותר ממה שנעל מעניינת.

זה סוף טוב, מופלא, סגירה מעולה לספר וחתימה של כל מה שעבר על הדמויות, לדעתי פאוליני עשה זאת שוב, ואותי הוא לא אכזב, אבל כוכב אחד, לצערי, נפל על העובדה שהספר היה כל כך ארוך שלקחו לי שנים לקרוא אותו, לא פוצל לשניים, והיו בו יותר מידי קרבות ככה שכמה מהקרבות כמעט גרמו לי להירדם.

אה, ואני חייבת להודות שבקלות הוא יכל לעשות עוד ספר המשך ובו מתוארים המורים אראגון וסאפירה, הלימוד שלהם יכל להיות משעשע במיוחד עם אורגלים, גמדים, ואלפים חדשים.
חבל שלא, אולי מישהו יכתוב פאנפיק, או אולי פאוליני ישתמש בהם בתור דמויות משנה לסדרת בת.

בצער רב וביגון קודר סיימתי וחתמתי שתי סדרות ספרים אהובות השנה - הארי פוטר, והירושה, וכל אחת מהן גרמה לי להרגיש כאילו פצצות היו פחות מפתיעות אותי.
את הארי פוטר חתמתי בשיחה מרושעת מאוד מצידי, שמצוטטת מהסקייפ.
ואת הספר הזה אני חושבת שאני אחתום בכמה ציטוטים אהובים עלי.

"אתה לא יכו לצפות מזאבים שייהפו לכבשים.
לא, אבל זאבים לא חייבים להתאכזר לכבשים.

משפט חכם.

"זה באמת יכול להיות מוות אומלל, להיות בסופו של דבר ארוחת ערב לחילזון.
אבל בלתי נשכח, אמרה סאפירה.
אבל בלתי נשכח, הסכים."

עדיף להיטרף על ידי חילזון ענק מאשר להתחבק איתו.

"רוראן הנהן 'ואם אני לא אחזור - '
'אנחנו נעשה אותו דבר בשבילך.' "

הוו, אראגון האכפתי.

" 'את לא צריכה, אני יודע את זה היטב, לכן סאפירה ואני החלטנו לעזוב את אלאגייזיה.' "

ביי ביי נסאודה.

" 'שלום לך,' אמרה אנג'לה מבלי להרים מבט.
'שלום לך,' השיב אראגון. 'מה את עושה פה?'
'סורגת כובע.' "

אני חשבתי שזאת הייתה חצאית לסולמבם, הממפ.

"כשהצטמקו מאחוריהם הבבקתות המחוספסות של הכפר אמרה סאפירה, הם יהיו רוכבים טובים.
אני מקווה שאת צודקת.

כן כן, הם יהיו רוכבים טובים בתנאי שהם לא ינסו להרוג אתכם.

"אראגון הנהן וקם על רגליו. 'שלום, סלואן, אתה לא תראה אותי שוב, אני מבטיח.'
'שלום, אראגון.' והקצב הסתובב לאחור כדי כדי להתבונן פעם נוספת באווירה של חגיגת האלפים."

הפרידה מסלואן המרושע שהוחזרה לו הראייה. כמה נחמד.



וזהו זה, הכל נגמר ועוד סדרה באה לסיומה.
הנה עוד סדרה שנגמרה השנה - זה יותר מידי לבן אדם אחד.
שלא אדע עוד צער של סיום סדרה טובה שכזאת.
ביי ירושה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

אז, בתור התחלה לסיום של הסדרה המדהימה הזו:
ברכותי כריס! החזרת את אראגון ישר ראש העשריה שלי! (מקום מכובד ביותר, אם תשאלו לדעתי)
ועל הספר:
לא הייתי מוותרת על עמוד אחד, ברור לגמרי שאני באבל על כך שהסדרה נגמרה. בכי, תכנון איומים על חייו של כריס, וכל העניין הזה, אבל יש בזה גם שמץ של גאווה.
הסופר, גאון!
הסוף לא צפוי, כלומר, חלק ממנו כן, אבל ברובו לא.
הספר - מדהים!
למרות שכבר קראתי ספויילרים, הספר הזה עצר לי את הנשימה (ובית הספר חנק אותי כשהייתי צריכה להפסיק לקרוא בדיוק בקרב בין גאלבטוריקס לאראגון), והתחלתי לקרוא שוב מהתחלה.
אז אני ממש עצובה על כך שגמרתי את הספר כל כך מהר, ממש ממש ממש ממש ממש עצובה, קיוויתי לגרור את זה הרבה יותר, כדי שיהיה לי הרבה זמן של הפתעות.
הכישרון של כריס שוב מתעלה, ומוכיח לי שעדיין אפשר לעשות דברים מקוריים אחרי 'משחקי הרעב', 'הארי פוטר' וכמובן - 'שר הטבעות'.
רק שיהיה ברור - מי שרוצה להצטרף אלי כדי ללכת אל כריס ולאיים עליו כדי שימשיך את הסדרה - מתקבל בברכה!
אני שוב מסרבת להאמין שהסדרה נגמרה, ואני מבטיחה לכם שהיו לי דמעות בעיניים כשסגרתי אותו, סוף.
אז באמת, אני לעולם לא אעזוב את הכינוי הזה, כי אני מסרבת להאמין שזה סוף הסיפור של אראגון, אני בטוחה שהוא יחזור, גם אם יצורי צללים ייאלצו להרוג את אוריק וקטרינה, ואפילו את רוראן.
ובמילים מעוררות תקווה אלה - אני אחזור ואומר, הספר מדהים, הרעיון מקורי יותר מהראשון והרביעי הוא היהלום שבכתר, מילים לא יספיקו כדי לתאר מה אני מרגישה כלפיו.
מובן מאליו שהיו חלקים ברורים לגמרי, לדוגמא ספויילר:
גאלבטוריקס מת, אולי בדרך מקורית יותר, אבל הוא מת.
נאסואדה ומרטאג מפתחים רגשות אחד כלי השניה, חמוד מאוד.
נאסואדה היא השליטה של אלאגזיה, ברצינות? למה לא יכולת שאראגון לא יעזוב אלא יישאר כשליט? המפ!
פירנן בוקע למען אריה, לא יכול להיות יותר צפוי מזה.
אבל מה שבאמת הפתיע אותי, זה העובדה שאריה ואראגון לא ביחד.
זה לגמרי לא טלנובלה, אבל זה משהו שפשוט חייב להיעשות.
הלוואי שאני אזכה לכתוב ביקורת שמחה יותר על הספר הבא שיצא אולי בסדרה חדשה, אבל על אותן דמויות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אֵרִיַה
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

כפי שכתוב בתמצית הספר,זה ללא ספק החלק האחרון בסידרה (וטוב שכך). על המילה "מרתק" בהקשר הזה, הייתי מוותרת...
צריך להיות חוק לא כתוב שאוסר להוציא לאור ספרים בהמשכים, טרילוגיות למיניהן, לפני שהסופר סיים לכתוב את כל הסידרה. זה היה פותר מלכתחילה שתי בעיות: הראשונה – הספר לא היה נמרח מעבר למה שבאמת נחוץ משיקולים ספרותיים גרידא – שיקולי עלילה, דמויות, התפתחות וכדומה (וגם היה נטול אינטרסים כלכליים למיניהם לחלוב עוד מאותה פרה חולבת?!) וכן, בעיה שניה –האפשרות לקרא את הסדרה/טרילוגיה ברצף מבלי לחשוש לאבד בדרך (מפאת הזכרון המוגבל והתארכות הזמן בין קריאת כרך למשנהו) דמויות או פרטי עלילה בעלי חשיבות כזו או אחרת שדווקא בפנטזיות בהן נבנה עולם עם כללים, יצורים ושפה – יש לפרטים ולרצף חשיבות עליונה.
הספר הזה המסיים את ה"טרילוגיה" לכאורה, שהפכה במשך הזמן והכתיבה לסדרה מרובעת (יש לזה מילה המקבילה לטרילוגיה?) לטעמי לוקה בשתי הבעיות גם יחד. הסיפור נמרח מדי, וגם, בשל הזמן שעבר מאז יצא הכרך הקודם, אבד רצף הקריאה ודמויות ופרטים אבדו בין לבין (ובינינו, מי רוצה לקרא שוב את הכרכים הקודמים רק בשביל להיזכר בדמות זו או אחרת או להתעדכן שוב ברצף אירועים נשכח ?)
מצד שני, סטטיסטית, לקהל היעד וחתך הגילאים שקרא ודירג כאן את הספר (שאני בהחלט מהווה חריג בנופו) אולי אין את אותן בעיות זיכרון המתעוררות אצלי :) ... (ודווקא לאור זה תמוהה בעיני כמות תאורי הקרבות, הפציעות המחרידות והתיאורים האלימים בכלל הממלאים את הספר.)
לצערי, אין סיכוי שייווצר חוק לא כתוב שכזה משום שהוא סותר כל חשיבה שיווקית המנסה להפוך את הספר לרווחי וכמה שיותר. עם זאת, לו זה היה תלוי בי, הייתי דורשת להדק את הטרילוגיה, להסתפק ב3 כרכים ולצמצם את התאורים האלימים מדי. עם כל השאר אני אסתדר.
"בסדר" מינוס. וזה בלארג'יות.
כי מי שהתחיל לקרא את הסידרה (ולא משנה איזה ציון הספר יקבל ומה אני ואחרים כמותי יכתבו כאן), לא יפסיק ממש לפני הכרך האחרון.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סופרקליפרג`ליסטיק
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

ווואו כמה חיכיתי לספר הזה ואת האמת קצת התאכזבתי. הכתיבה של פאוליני כרגיל מרתקת ועוצרת נשימה אבל כל הספר הרגשתי כאלו לא קורה שום דבר. הספר פשוט נמרח על 800 עמודים שמלבד כמה ארועים לא קורה כלום.נכון שכל עמוד נהנתי לקרוא וממש בכיתי שנגמר אבל עדין... פוזרו ככ הרבה רמזים למה שעתיד לקרות ומה שקרה פשוט היה צפוי ומאכזב טיפה. מה גם שהספר נגמר בלי כל אפשרות להמשיך ובבת אחת גדע את תקוותי לספר המשך. לסיכום לא הייתי מפסידה אותו בחיים אבל יש לפאוליני מזל שלפני הירושה הוא כתב ספרים ככ טובים...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפי
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

הסוף הכי מעצבן שקראתי אי פעם! (הדגש, הדגש, הדגש!)

הסוף מרמז על המשך למרות שלא יהיה המשך! למה לעשות את זה, פאוליני? לפחות תמשיך את עלילותיו של אראגון עוד קצת.

~*~

(אזהרת ספוילרים)

ספר מצויין. ואתם יודעים מדוע הוא כל כך מצויין? בגלל אנג'לה.
אנג'לה היתה החלק החסר, הדמות האופטימית והמצחיקה (והעוקצנית).

ועכשיו לחלק הבא:

פריצת חומותיה של אורוביין, ועוד:
ארגג!
קל מידי!
פאוליני תיאר את זה כדבר קשה וכמעט בילתי אפשרי, אבל מה? בעזרת כמה מילים האלפים פרצו את החומה.
לא אפשרי, לא בכזו קלות.
לכבוש את אורוביין היה קל מידי.
להביס את גאלבאטוריקס היה קל מידי.
הכל, קל מידי.
היו אבדות? לא אבדות חשובות.

אי אפשר היה לאבד את קטרינה? את רוראן? הדמויות שמתו הן חשובות, אך אנו לא הכרנו אותן מספיק כדי להבין כמה קשה הייתה האבדה הזו.

(נגמרו הספוילרים)

ספר צפוי אך מעניין.
הוא מסכם את הכל, מסביר את הכל וסוגר את הכל.
סיום קלאסי וטוב בשביל סידרה כמו זו.
העלילה גם הייתה פחות נמרחת מבדרך כלל, וזה מצויין!
בואו רק נקווה שיהיה המשך, לא נמרח.

לפני 13 שנים•dominogol
הירושה

הירושה

כריסטופר פאוליני

אזהרה- ספויילרים(עכשיו אין אלי טענות :P)
אז..
שנתחיל?
הו כן, בהחלט.(תתעלמו, זה הפיצולים שלי.)
סתם.. עכשיו קצת רצינות ופוקוס.
אני רק אשאל אתכם שאלה אחת קטנה:
מה אומרים כשהכל נגמר?
איך מסכמים הכל?
האם בוכים?
צוחקים?
עליזים?
בטוחים בעתיד?
טוב.. קצת סטיתי מהנקודה, לא?
אליהו, הגיע הזמן לסכם.
מה איך מרגיש? אני מודה- אני מרגיש ריקנות. ריקנות שהכל נגמר. שזה לא יחזור לעולם. להיפרד מסאפירה, אראגון, אריה רוראן וכל השאר זה די קשה. לא יודע למה.. אחרי הארי פוטר היה לי הרבה יותר קל, אבל אחרי הספר הזה.. לא יודע.
הדבר השני שאני מרגיש זה אכזבה. אכזבה עמוקה. למה הכל חייב להיגמר ככה? למה??
כל אלה שלא קראו עדיין את הספר, טיפ קטן- תגיעו לעמ'751, שורה 16, ושם תעצרו. זה כל מה שאתם צריכים לדעת. המלך מת, ונסואדה מלכה במקומו, רוראן הפך לדוכס וחוזר לקרווהול, אראגון אריה סאפירה ופירנן מאושרים יחד(>< לא משנה, אני לא פותח ת'פה.
אז זהו.
זה נגמר.
הסוף.
הסוף הסופי.
The end.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
הירושה

הירושה

מאת כריסטופר פאוליני

הביקורת של Blue-Sky-Girl

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של Blue-Sky-Girl
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“דבר ראשון, זאת הפעם הראשונה שלי כותבת המלצה, אז כן. תסלחו לי אם זה מזעזע ואתם רוצים לשתוף את העיניים”

22/34
ביקורות על הירושה
הבאה
אנוביס
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“לא יודע אם יהיו ספוילרים הספר הראשון שבאמת קראתי היה אראגון לפני זה דיפדפתי במנהרת הזמן ודברים כאל”