אחד הספרים האהובים עליי בעולם! זה לא רק העלילה המעניינת, העיצוב האמין מאוד של הדמויות, הבנייה האיטית של השנאה ביניהם, התיאור המדוייק של אמריקה ואירופה בשנים ההן, ההיסטוריה והמנהגים הקדומים שמשתקפים דרך הסיפור. זה גם הכתיבה, שהיא גבוהה ומאירת עיניים בלי להתפלסף, שמשקפת תובנות ודילמות בלי לתסכל, שלא מצנזרת ובכל זאת לא גסה. אני אוהבת מאוד את הספרים של ג'פרי ארצ'ר, עוד ספר מאוד מומלץ שלו הוא 'שבילי התהילה'. את קין והבל קראתי בפעם הראשונה שהייתי בת 11 ואמא שלי נתנה לי אותו, ומאז קראתי אותו עוד חמישים פעם לפחות. מומלץ ומומלץ.

אחחח, הספר הזה הוא פשוט ל-א. לא יודעת בדיוק מה ל-א, אבל הרבה דברים. ל-א יפה, ל-א מותח, ל-א מרגש, ל-א מקורי, ל-א גאוני, ל-א מעניין.
הנה, זה מה שקוראים ביקורת. קיבלתי אותו במתנה (סיפור מאוד מאוד ארוך,עזבו) ולא ציפיתי ממנו להרבה, חשבתי שהוא סתם ספר.
חה! הציפיות שלי לא הופרכו. עכשיו, בגלל שאני באמת לא מרשעת ובכלל זה לא בטבע שלי לבקר ספרים ברשעות כזו, זה פשוט כיף. אבל אני לא מסוג האנשים שמבקרים משהו ואז לא מסבירים למה, כי זה ממש לא מנומס. (ממש לא מנומס! צריך להתנהג יפה!)
קודם כל, אין מקוריות. מכירה את כל הקטע הזה עם אנשי הזאב. היא הכניסה כמה שינויים. אז מה?
הכתיבה הייתה די רדודה. לא נכנסת לעומק הדמויות, ולא... כתיבה רגילה לחלוטין. השפה גם לא עשירה. אפשר לומר, שהספר מיועד לבני נוער ולכן כתוב בשפה קלילה ורדודה שתתאים להם, וזה לא רע,אבל, בגלל זה הספר עונה להגדרה של 'ל-א גאוני'.
סיפור האהבה נראה לי נורא מזויף, קיטשי וחסר עומק. שום דר לא גרם לי להרגיש כמו 'וואו'. גם הקטעים בספר שאמורים להיות מרגשים. אפילו המוות, המחלה, הכביכול אקשן ומתח שבסוף לא הזיזו אצלי כלום בפנים, ולא, אני לא טיפוס אדיש, זה ממש נדיר שאני אומרת על ספר משהו כזה. פשוט אין בו את ה'משהו' היפה הזה.
והדבר האחרון. ל-א מעניין. זה הדבר (כמעט) הכי גרוע שאפשר לומר על ספר. אז זהו.הוא פשוט לא מעניין, אבל זו אני. אותי הוא לא עניין. זה באמת סוג של ספר שאם יש כמה שעות פנאי, למה לא לקרוא אותו?
דרך אגב, אני אוהבת את דמדומים. מאוד. בעיקר את הראשון. לכן אל תאפיינו אותי בסלידה כללית מהז'אנר הזה.
עוד דרך אגב, זה שגמרתי אותו לא אומר כלום. אני תמיד גומרת את כל הספרים שאני מתחילה.

האמת שהגעתי לספר הזה במקרה. היה מבצע של שלוש במאה. לא היו שם כל כך אופציות שמצאו חן בעיניי, אז לקחתי אותו. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, לא הצלחתי להניח אותו מהיד עד שסיימתי אותו, אבל זה לא אומר כלום, כי ככה זה עם כל הספרים. ואז קראתי אותו שוב. (מובן מאליו. אין לי שום ספר בבית שקראתי רק פעם אחת) ואז הוא התחיל למצוא חן בעיניי. קודם כל, המקום. סרי לנקה, שנחשבת לאתר תיירות וכאן מראים צד שונה שלה, הצד של העוני. התיאורים של המקומות, של הריחות, של הלבוש, של הפירות, ובעיקר האוכל. זה היה מאוד מקסים בעיניי. ודבר שני, בספר יש כל כך הרבה 'אם רק היא לא הייתה עושה את זה', וזה לא דבר כל כך טוב, זה מעצבן אותי, תחושת ההחמצה הזאת.
לתה היא נערה פשוטה, ענייה, והיא המשרתת של חברתה הטובה. הבדלי המעמדות ביניהן יוצרים מציאות שלא ניתן לגשר עליה, וכל פעם שנדמה שזה קורה, משהו מונע את זה. נדמה כי ללתה יש פוטנציאל, אך היא אינה יכולה לממשו. עוד נקודת החמצה.
והסיפור השני. אותו דבר, המון נקודות החמצה. ויותר אכזבה וסבל. נדמה כאילו המחברת מפחת בקוראים תקוות,ואז לאט לאט מנפצת אותן, בתהליך ארוך ומלא... טוב, אני אומרת עצבנות. אני באמת לא אוהבת את זה.
אבל בקשר לכל השאר, זה ספר ממש יפה, באמת. כן, אמיתי ונוקב. מומלץ.
אבל זו לא יצירת מופת. זה ספר מרשים, אבל עדיין.

אין ספק שזה לא ספר ילדים. חשבתי ככה, אבל השפה שבו קשה מאוד להבנה לילדים קטנים. זהו ספר על ילדים, על הרפתקאותיהם- אך אינו מנוסח בלשון המיועדת להבנתם של ילדים. ודווקא בגלל זה, זוהי מיטב ספרות ההרפתקאות. אין ספק שהספר הזה הוא פנינים של חוכמה. אפשר להתעמק במשפטים רבים ממנו, חוץ ממשפטי הדיבור שכתובים בשפה פשוטה ורגילה ולעתים קרובות אף כשפת רחוב ו'סלנג'.
אוך, זה נשמע כאילו אני אומרת דברים לא טובים על הספר הזה, אבל אני לא. הוא מעולה לדעתי. רמת הקריאה שלי גבוהה ולכן אין לי שום בעיה לקרוא אותו, ואני באמת נהנית מכל רגע. המבוגרים האלו שאומרים שזה משעמם לקרוא סיפור על הרפתקאות של ילד בן 10... אני בכלל, אבל בכלל, בכלל לא חושבת ככה!
טום סוייר הוא ילד מבריק, מצחיק, ובעיקר שובב. הוא 'עושה את המוות' לדודתו הזקנה פולי, אך היא סולחת לו כל פעם, מכיוון שבאמת... למרות התעלולים שלו והכול... הוא פשוט ילד מדהים. ספויילר*** אחד הקטעים המצחיקים זה שהוא בורח מן הבית לאי עם חבריו ועושה כיף חיים, ואז כל תושבי העיירה בטוחים שהוא וחבריו טבעו, לכן הם מתאבלים ועורכים הלוויה... וטום חוזר הביתה להלוויה שלו!
סוף ספויילר*** בקיצור, זה ספר מעולה, אבל אני לא בטוחה לאיזה סוג של אנשים או גילאים.

אני לומדת את הספר הזה לבגרות. וזה לא גרע לי ממנו בכלל, הוא ספר יפהפה. יש בו הרבה תיאורים, וזה מקסים. העלילה מתקדמת לאט, אבל נשארת חיה במשך כל הסיפור. קראתי ותו בשעה אחת, אולי שעה וחצי. ואהבתי. פשוט אהבתי כל דבר בספר הזה.

טוב, אני חייבת לומר שבגלל שכתוב עליו 'סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית', ציפיתי שיהיה בו סיפור אהבה מרגש, של אוהבים בלב ונפש, שלא יכלו לממש את אהבתם והופרדו בעל כורחם. אבל זה בכלל לא ככה. בהתחלה זה איכזב אותי, אני מודה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר הייתי פשוט המומה ממנו, לא הייתי רגילה לסוג כזה של סיפור. היתקליף- אכזרי, רשע, חסר לב, אנוכי- ובכל זאת לא הצלחתי לשנוא אותו או לייחל לרעתו. להפך, רציתי שיהיה עם קתי. אהבתי את הדמות שלו, אפילו שאני לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק אהבתי בו. בכלל, שחושבים על סיפור אהבה, מצפים לאהבה, לדמויות אוהבות. זה קצת בלתי רגיל שברייה גסה, אכזרית ואנוכית כהיתקליף, שופכת את ליבה בפני אומנת קרירה ומבכה את דברי אהבתה העזה, בשפה כה...
כן, זה עוד משהו, השפה. היא נפלאה!!! המילים האלו. אני אוהבת את זה. מאוד. הכתיבה המופלאה של הסופרת, היא מדהימה!
הבת של קתי היא הדמות האהובה עליי ביותר בספר. וזה צפוי מאוד.
אז בסוף לא התאכזבתי מהספר. אהבתי אותו מאוד. וקראתי אותו... פעמים רבות. הוא באמת אחד הספרים הטובים של הספרות האנגלית. ו... זהו, הוא ספר מעולה ללא ספק.
למרות זאת, אני לא ממליצה לכל אחד לקרוא אותו. כי יש בו שפה קשה, עלילה קשה,ופשוט... צריך להיות באמת פתוח לדברים אחרים כדי לקרוא אותו.

את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה שהייתי בכיתה ב'. ואחר כך עוד כל כך הרבה פעמים. הספר הזה, וכל הספרים בסדרה, הם מדהימים! זו סדרה מעולה, אחת הטובות, אם לא ה...
זה אף פעם לא נהייה משעמם. כל פעם מחדש זה מעניין, מרתק ומהנה מאוד לקרוא את הספר הזה.
כל מה שקורה בו- הוא כל כך מגוון, מקורי, מסופר בלשון צבעונית וקלילה. הדמויות כל כך מיוחדות- האגריד, דמבלדור, פרד וג'ורג, פרופסור סניפ.
ג'יי קיי רולינג היא גאונית!

וואו. הספר הכי יפה שקראתי! קראתי אותו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, בגרסה מקוצרת לילדים, גרועה מאוד. ואז לפני חודש קראתי אותו שוב. ו..התפעמתי. נדהמתי. נשארתי ערה עד מאוחר כדי לגמר אותו. ובימים הבאים קראתי אותו עוד פעמיים. כל דבר בו- הדמויות המעניינות, התיאורים הנוגעים ללב של בית היתומות, מר רוצ'סטר הקשוח, הלעגן והמקסים, שמתחת לחספוסו- או יותר נכון יחד עם החספוס- מגיע הקסם האישי שלו. יש בספר הזה קסם. גם העובדה שהוא מסופר בתקופה אחרת, תורמת הרבה. הכתיבה שלו פשוט מושלמת. לקרוא את הספר הזה מרגיש כאילו אתה שם, לפנ מאה שנה בגן האחוזה הענקית באקלים האנגלי הקריר. פשוט אין מלים לתאר את הגדלות של הספר הזה.

קניתי את הספר במבצע, ב20 שקל בלבד. גם לפני כן התלבטתי אם לקנות או לא. הוא נראה ספר טוב, הכריכה נראתה מעולה, היו עליו הרבה המלצות, אבל משהו בו לא מצא חן בעיניי. טוב, אז בסוף קניתי אותו. אני חייבת לומר שהיו לי ציפיות גבוהות מהספר, והוא לא מימש אותן. הוא פשוט היה כל כך שונה ממה שציפיתי.
אז בגלל שאנ אוהבת להתחיל מהסוף: הסוף צפוי מאוד. ברור לחלוטין- ידעתי שזה ייגמר ככה. כאילו הסופרת באמת לא ידעה מה לעשות, אז בחרה בפתרון הקל. לפעמים זה מקורי. לא בפעם הזאת. אז הסוף מאכזב מאוד.
ההתחלה מעניינת מאוד, בניגוד למה שחושבים אחרים. היא זורמת וקלילה, מעניינת ומסקרנת. ופתאום יש יותר מדיי פלסופים. זה משהו אחד. זאת אומרת, שזה בטוב טעם, זה ממש טוב, וזה גורם לי לחשוב ולהבין, אני אוהבת את זה. אבל כתוב מאחורי הספר שזה קורס מזורז בפילוסופיה- ובכן, קרוב מאוד. מה שמקסים בספר זה מה שנסתר מהעין. לכאורה, אין דבר מוזר בבת שצופה בטלוויזיה עם אביה, בהיכרות שאורכה דקה בלבד עם אדון עשיר, או בדברים רבים אחרים. אך המחשבות של הדמויות, ולא העלילה, הן מרכזו של הספר הזה. ותהיו מוכנים למשהו- הספר מוזר. כל דבר בו מוזר לחלוטין. אפשר לקרוא לזה זיוף, אפשר לקרוא לזה הגזמה. זה מה שאני חושבת. מצד שני, שמגזימים המסר עובר טוב יותר, אין ספק. ההגזמה בספר היא... שדברים ממש לא נורמליים קורים בו. סליחה, נחשבים (מלשון חשיבה, חה) בו. במיוחד הקטע עם הפסיק... כאילו, שגיאת כתיב בתור מתקפה מתוחכמת? she got a be kidding me!