#
אני לא אוהבת לקרוא מחזות. הוראות ההמחזה מפריעות לי לדמיין, שפת התיאטרון אינה חביבה עלי, הקריאה מקוטעת ובכלל, זה לא הז'אנר המועדף עלי (גם לא תיאטרון למען האמת). יש שני מחזות שאני חוזרת וקוראת בהם, וזה אחד מהם. דירנמאט לא ניסה להסתיר את הפרדוקסים שהוא בונה למשתתפי הסיפור. לא רק בתחום הנושא העיקרי – בחינה מוסרית של בחירות לא מוסריות – אלא גם בשוליים. כמו התנהגות מקובלת או השלמה פאסיבית ללא קרב עם גסיסה איטית ועם חיים של "בערך".

הסיפור מוכר לכל. אישה אחת חוזרת לעיירת ילדותה אחרי 45 שנים. היא צברה עושר עצום וטיפחה כעסים (מוצדקים) על התנהגות תושבי העיירה אליה, כשהיתה צעירה, יפה וענייה. עושרה הדמיוני משמש אותה היום ככלי לנקמה מתוקה וכדרך להשתעשע אחרי שכבר ראתה הכל ועשתה הכל. אהובה נטש אותה כשכרֵסה בין שיניה, היא נאלצה ללמוד לחיות לפי קודים חדשים: להתפרנס מזנות, להינשא לעשיר ולהתחיל לבנות את עצמה מחדש תוך השָרָת חלקים של חמלה ורוך, שהפכו עם השנים לצורך בנקמה. והנקמה, כמו שיודע כל מי שניסה אותה היא עקרה: אין בה תועלת לא לנוקם ולא לזה שנוקמים בו.

אף אחד לא יוצא טוב במחזה הזה, למרות אווירתו המחוייכת והקצב הקומי, כביכול, שלו. לא הנוקמת, למרות שהצדק איתה ונעשה לה עוול. לא האהוב הבוגד שנטש את אהובתו ואת אחריותו, ואף אירגן עדי שקר שיעידו נגדה במשפט. לא תושבי העיירה שרואים דרך להתעשר בקלות ומסדרים את מצפונם בהתאם. גם לא דמויות מנהיגי העיירה: המורה, הכומר, ראש העיר והשוטר (טוב מהאחרון באמת אין יותר מדי ציפיות...) למעשה הקריאה במחזה מבליטה את חוסר התוחלת שבניסיון להילחם בפיתויים כשבידך כלי נשק חלודים כ"מצפון" או "מוסריות".

השאלה הברורה מאליה ששואל המחזאי היא מי צודק? מי יוצא נשכר? מי מפסיד ומי מרוויח מהסיפור הזה? ודירנמאט עונה (ספויילר, זהירות) אף אחד. לא האישה שלכאורה היא צודקת. לא זה שהתנהג כשרץ מצוי ויצר את המפלצת שתביא לקיצו. לא אלה שלקחו חלק בנקמה בהצדקות עלובות. לא אלה שעמדו מהצד ולא התערבו.

פעולה שאינה מביאה תועלת לאיש מהמשתתפים בה מה דינה? כנראה להמשיך לקרות עד קץ כל הימים. עובדה.

חופש פסח כמה זמן חיכיתי לחופש, כמה זמן חיכיתי לשבת עם איזשהו ספר טוב ופשוט לקרוא.
אל המחזה הזה נחשפתי לראשונה כאשר הייתי בחטיבת ביניים כאשר חברה טובה שלי אז (היום אני לא בקשר איתה לצערי) הזמינה אותי להצגה שהשתתפה המבוססת על הספר. אני זוכרת שהייתי בכיתה ז' שראיתי את ההצגה ודמעות ירדו מעיני. בתיכון שוב פעם הייתי מוזמנת להצגה המבוססת על המחזה שחברים שלי שהיו במגמת תיאטרון עשו. היום כאשר אני בת 21 לא בת 14 ולא בת 18 יוצא לי לקרוא את המחזה הזה על אמת.

המחזה מאוד מרגש ומתקשר לתקופה בה אנחנו חיים (כמובן לא באופן קיצוני כמו שמוצג במחזה). אנשים אוהבים כסף, כן אנשים מאוד אוהבים כסף. חלק מהאנשים מוכנים לעשות הכל בשביל הכסף אפילו אם זה דברים לא מוסרים. יש בנו תאוות בצע, רעב לעוד ועוד...
אנחנו פחות מתחשבים באחרים כאשר זה נוגע לכסף, למשל, הטייקונים הגדולים לא מוכנים לעלות את המשכורת לעובדים ונותנים לחלק מהעובדים שכר בושתי של 29.12 לשעה, שכר שגם אני מקבלת (עבודה זמנית ומשרת סטודנט). אני רואה זאת, כן רואה זאת בעיניים פקוחות וביקורתיות איך אנשים עשירים מתנהגים כאשר יש כסף בקרבם ואיך אנשים משחדים ומשוחדים עם כסף, בין עם זה בפוליטיקה, בין עם זה בתקשורת, בין עם זה עסקים.
המחזה הזה מדבר על כמה אנשים ילכו רחוק בשביל כסף, כסף מול המוסר והאנושיות, וכמה אנשי המוסר (משטרה, כמורה, רפואה [חיים וביטחון] ועירייה [דאגה לאזרחים]) ילכו רחוק בשביל להשיג את ההוניים המוצעים במחזה.

המחזה מספר על עירייה ששמה קילן, עירייה עניה שאנשיה עניים. העירייה ואנשיה נמצאים בחובות ענקיים והם רוצים לקבל מענק כספי אשר יעזור לה להתאושש. תושבת העירייה לשעבר, גברת זקנה עשירה מציעה לחברי העיר את המענק בשווי של מיליארד, אם יהרגו את אהבת נעוריה אשר נטש אותה לטובת אישה אחרת. היא נכנסה ממנו להריון והידרדרה לזנות. אמנם, הוא לא התנהג בצורה מוסרית ואנושית אבל הוא לעומתה יותר אנושי ומוסרי ממנה. בהתחלה אנשי העירייה מתנגדים לרעיון אבל מאוחר יותר עם השוחד שהגברת מציעה לאנשי העירייה עם אופי חיים נהנתני ובורגני הם לאט לאט מתחילים לשקול את הצעתה ואפילו משפחתו של הקורבן חושבת בחיוב על ההצעה. זו סיטואציה מאוד לא פשוטה כל אנשי העירייה הפנו לאותו אדם את הגב ודקרו אותו מאחורי הגב. כל האנשים עליהם סמך ואהב מתנהגים אליו בצביעות ומכחישים את זה שהם בעד הצעתה. זה לא פשוט לקריאה הדבר הזה ואפשר לחוש אמפתיה לקורבן למרות מה שעשה בעבר.

לסיום, אני חושבת שזה ספר מאוד מומלץ לקריאה למרות שאינו פשוט. שיהיה חג פסח שמח!

מחזה מצויין,קראתי אותו כמו פרוזה מתחת לשולחן באמצע שיעור ספרות בכיתה י"ב .עד היום אני נהנית ממנו.ראיתי גם את ההצגה.העלילה בתמצית:גברת זקנה ועשירה להחריד חוזרת לעיירת הולדתה כולם מתרוצצים סביבה ומצפים לפרורים משולחנה לאט לאט מסתבר כי עזבה את העיירה בחרפה בהריון מאהובה שנטש אותה ובתמיכתם השותקת של אנשי העיירה וכיום לאחר שצברה הון רב היא רוצה לנקום. העיירה במשבר כלכלי ותרומתה תוכל להציל אותה. היא מתנה את נדיבותה במותו של איל אהובה לשעבר. בתחילה כמובן מגיבים הכל בהזדעזעות חסודה אך לאט לאט מתחילה התדרדרות מוסרית,אנשים מתחילים לקנות כאילו כבר יש בידם כסף מדברים על איל כאילו הוא הרע בסיפור -מה שלא עשו קודם-ובסופו של דבר רוצחים אותו.
מחזה מעורר מחשבה ,מחזה על התקרנפות על התדרדרות מוסרית על קפיטליזם ועל אחריות שתיקתו של ה"אדם הקטן" לביצוע עוולות נוראיות.
ממליצה בחום וגם על יצירותיו האחרות של המחזאי/סופר.

"הדתות טועות מרגע שהן מטיפות מוסר ומרעימות כל-מיני דיברות ומצוות. לא צריך אלוהים כדי ליצור אשמה, גם לא כדי להעניש. אחינו בני-האדם מספיקים, בעזרתנו אנו."
- אלבר קאמי, ''הנפילה''.

כסף.
הכסף מניע את העולם, כל הזמן בני האדם חותרים אליו כדי לשפר את מעמדם ולהתקיים, כל הזמן הכסף דורש זמן ומנוחה מן האדם, עם כסף אפשר לקנות הכול.

היום הוא יום טוב, זאת לא הפעם הראשונה שקראתי וכמה שאהבתי. לקרוא מחזות זה כמו לאכול משהו קל בלי לדאוג שאחר כך צריך לרוץ על ההליכון.
אני עוד זוכר איך בכיתה לפני כמה עידנים לימדו את המחזה הזה, וכמעט כולם היו רדומים, עד שהמורה אמרה את המשפט הבא ''העולם הפך אותי לז*נה, ואני אהפוך אותו לבית בושת'', וכולנו צחקנו, ככה בצחוק גדול, באמת שחשבנו שהמשפט הזה יש בו משהו, וככה הכל ניגמר.

אהבה, אומרים שיש אהבה בעולם אבל מה היא?. חמדנות היא משהו שטמון בכולם ותמיד נראה שהיא ממתינה בסופה של המנהרה, היא נראית כל כך טבעית. ואהבה? ועוד בצורה המוחלטת והטהורה שלה? די קשה להאמין בה, אולי עוד 45 שנים.

המחזה הזה מצחיק ומאוד רלוונטי, בנוי כמו פאזל או שעון קיר משוכלל שכל המחוגות בו פועלות ברצף מתקתק, לא צריך לדאוג בנוגע לאי-הידיעה של ''מה השעה?''. במחזה מצטיירת עיירה עלובה ופתטית אי שם בגרמניה, השגשוג לא קיים בה ולאנשים לפעמים אפילו חסרה טלוויזיית שחור-לבן, עד שיום אחד באה אותה הגברת גברת נקמות...האהבה המתוארת במחזה היא שד דמיוני אשלייתי. לא יכולתי שלא לרחם קצת על אלפרד, כל הטענות הללו נפלו עליו אחת אחרי השנייה. והמטרה של דירנמט הרי הייתה הבידור, וככה יצא לי. ''החיים עצמם מחברים את הסיפורים היפים ביותר'' (עמ' 109).
ולסיום היה מצחיק ומשעשע.

מדובר במחזה שהוא לא פחות ממופתי. זהו מסע ביכולת והנכונות של בני אדם, כל בני האדם באשר הם, לעוות ולהתאים את המציאות בדרכים שונות ומשונות על מנת שתתאים ליצרים הבסיסים ביותר שלהם. מחזה זה אינו בא להטיל ספק בטוב האנושי ואינו מנסה לטעון כי האדם מיסודו מושחת הוא ויפעל בצורה מושחתת. הוא רק מראה איך בנסיבות מסוימות ולא טבעיות האדם עלול להיכנע לרוע. המסר החשוב שטובל ברוח התקופה, והודגש לכל אורך המחזה, הוא ניתוק ההשחתה המוסרית מהרקע של החברה. השחתה מוסרית אינה תלויה במצב. היא יכולה לבוא בחברה שאנשיה משכילים או בחברה שאנשיה בורים. בחברה תרבותית ונבערת. בחברה דתית מאד או חילונית.לאומית או אזרחית. ענייה ועשירה. יתרה מכך: נטען כי אמונה מוגזמת ועיוורת בנאורות של תפיסה מסוימת ובתרבותיות של חברתך, ללא ביקורת עצמית, עלולה להוביל לתפיסה מעוותת ומוטעית של מוסר וטוהר מידות.

עבורי המסרים האלה קרובים, חשובים, בסיסיים ויותר חשוב: אוניברסלים וכלליים. נהוג לייחס את המחזה לביקורת על גרמניה הנאצית, במיוחד בהתחשב במוצאו של המחבר. לא אני חושב שזהו מהמקרה ולא המחבר. גרמניה הנאצית היא מקרה בוחן, אמצעי להכללה רחבה יותר, כמו אצל אורוול והקומוניזם ב-1984 ובחוות החיות. הבחנה זו, שמתבצעת גם בניתוח המחזה אך גם בגופו, מדגישה את גדולתו.

כל המשנה המוסרית הענפה הזו עטופה בסגנון כתיבה ייחודי ביותר, המשלב אווירה גרוטסקית ומותחת. אני באופן אישי לא הצלחתי להוריד את העין מהמילה הכתובה. המאפיינים הסגנוניים לא שרירותיים ומשרתים מטרות. לדוגמה, ההומור, הכלליות ברקע, ריבוי המקצועות וההתנהלות של היחידים כקבוצה נועדו כדי לעדן את הדמויות והסיטואציה, שלא תהפוך לקיצונית ותלושה מהמציאות. מטרתו של המחבר הייתה למתוח קשר ישיר בין חיינו לחיים בעיירה. הוא רצה להדגיש כי השתלשלות אירועים זו היא אנושית מאד, וגם לנסות לגרום לנו להבין ולהזדהות (באופן מוגבל) עם המניעים.

אני יכול להמשיך ולכתוב מגילות (שאכן נכתבו, על ידי ועל ידי אחרים), אך אמנע ממכם את הסבל... רק אגיד שהעיסוק ברבדים העמוקים של המחזה: הקשר למקורות ספרותיים עתיקים ובייחוד בקשר לטרגיה היוונית, העיסוק בצבעים במחזה, בתפקידים השונים של כל גורם (דתי, חינוכי, שלטוני) באכיפת והתווית המוסר ובסמליות של כל סצנה הוא רב וארוך. העושר הרב-תחומי הזה הוא שמייחד את המחזה ומעניק לו קול שייפנה לכל אחד. מומלץ ביותר, חמישה כוכבים, דוז פואה.

ד.א.: אל תשברו את הראש לחינם כמוני, אין שום קשר בין העטיפה למחזה...

"ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה מאת המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שנכתב בשפה הגרמנית, הוא פורסם והוצג לראשונה בציריך בשנת 1956, בכיכובה של תרזה גיזה.
המחזה הזה הוא טרגדיה קומית וכמו גם מחזה מוסר של קומדיה גרוטסקית על המוות, שעוסק בהשתעבדות האדם לממון, תוך ויתור על ערכים מוסריים בהם הוא מאמין, דוגמת קדושת החיים. המחזה מדגיש את האמצעים שמאפשרים לאדם ולחברה לשנות את ערכיהם מבלי להתייסר, וכן בודק את יחסיותו של מושג הצדק. יש אנשים שרואים במחזה הזה משל על הפנמת ערכי האידאולוגיה הנאצית בקרב החברה הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי. המחזה משופע בסמלים ובסצינות גרוטסקיות.

הקונפליקט העיקרי בספר סובב סביב רצונה של המיליארדרית קלייר הגברת הזקנה המבקרת בגילן, "בקניית צדק" לעצמה בכך שהיא מציעה לתושבי גילן העניים, מילארד תמורת כך שמישהו מתושבי העיר ירצח את אלפרד איל, אהוב נעוריה משכבר הימים, שעשה לה מעשה נורא בימי נעוריהם, ונקיפות מצפונם של תושבי העיר אשר מאמינים בעקרונות העולם המערבי, איש מהם אינו רוצה להרוג את איל, אבל ככל שעובר הזמן כך הפיתוי וההשתוקקות של תושבי העיר העלובה לפרס של מילארד רק מתעצם ומתעצם.
עלילת הספר "ביקור הגברת הזקנה" היא מעניינת מכיוון שהיא נוגעת עד איזה גבול אנשים יכולים להיות טהורים ונאמנים לעקרנותיהם יהיו אשר יהיו, מבלי לבגוד בהם תמורת ביטחון כלכלי, ההומור שנון ומקסים, הדמויות משעשעות, וההנאה רצופה, ספר נהדר של 4 כוכבים.

לפני כחודש, אחרי הצגה קצרה פה והצגה קצרה שם ויום בפסטיבל התיאטרון לנוער בבת ים, ואגדות וחנוכה ומה לא, הודיעה המורה שלנו לתיאטרון שאנחנו עומדים להתחיל על הפקת סוף השנה שלנו.
כולנו, כמובן, הסתקרנו מאוד, והשאלה הגדולה הייתה "איזה מחזה? איזה מחזה? איזה מחזה?"
אך בגלל שהמורה שלנו היא רק בן אדם - ועוד אחת עסוקה מאוד - היינו צריכים לחכות די הרבה זמן עד שתיוודע לנו התשובה.
יום בהיר אחד בישר לנו הבן של המורה - שהיה כמובן מרגל מצוין למטרות שלנו - שיש התלבטות.
"היא מתלבטת בין 'הנסיך הקטן' לבין מחזה על אישה זקנה ורצחנית," הוא סיפר לנו.
אני לא אספר לכם מה הייתה הבחירה שלה. אני בטוחה שאתם מספיק אינטיליגנטים להבין לבד שאם למחזה קוראים "ביקור הגברת הזקנה" הוא כנראה לא הנסיך הקטן.
ואז נזכרתי.
לפני שנה או שנתיים, כשהייתי בת אחת עשרה, ככל הנראה, קיבלנו עלון הביתה, ובו היה כתוב משהו כזה:

"המיליארדרית קלייר זאכאנאסיאן חוזרת אחרי עשרות שנים לעיר הולדתה, כדי לנקום על העלבון ועל שברון הלב , לקנות לעצמה צדק. אנשי העיר המוזנחת, השקועה "בזבל" מצפים שהאורחת תתמוך בהם ותשקם אותם לזכר ימים עברו. קלייר מוכנה לתרום בגדול, אבל התמורה שהיא דורשת, מזעזעת ומאיימת.

התושבים דוחים בתחילה את ההצעה המפלצתית, אבל סחרחרת הרכישות על חשבון המיליארד המובטח, והסיכוי לחיי נוחות ורווחה, מעוותים ומשחיתים אפילו את הטובים שבהם. בחברה שהפכה להיות חומרנית עד אימה, אין לרעיונות מוסריים אפשרות להתקיים.

קלייר מאמינה שהכל ניתן לקנות תמורת כסף, בתנאי - שיש לך הסכום הדרוש. "

אני זוכרת שהזדעדעתי. לא הבנתי מה זה המחזה המחריד הזה. הגורל כנראה החליט לצחוק עלי, ולגרום לי לשחק שנתיים אחר כך באותו המחזה ממש. והפעם, בלי להזדעזע.
המחזה הזה מעלה שאלה אמיתית. דילמה רצינית. ביקורת חברתית נוקבת, אם לצטט את אותה מורה לתיאטרון.
המיליארדרית קלייר וזאחסטן (בשבילי היא וזאחסטן, נא לחיות עם זה) מגיעה אל עיירת נעוריה. העיירה נמצאת במצב כלכלי קשה, אפילו את בית העירייה הם לא מסוגלים לפתוח ולשפץ כמו שצריך. וכמו שהם אומרים, המליארדרית היא תקוותם האחרונה.
בתמורה לעזרתה, בשווי של מיליארד, אומרת קלייר שהיא תקנה לעצמה צדק - והצדק מתגלה בדמותו של אלפרד אייל, ארוסה לשעבר, מת.
אני אעצור כאן, כי אם אמשיך רוב הביקורת תהיה התלהבות רצינית מהעובדה שסוף סוף - סוף סוף! - יש לי טקסט. אסכם בקצרה שזה מחזה מרתק, אומנם קשה אך מעורר מחשבה ודיון.
ואתם? אתם יכולים לאחל בהצלחה ;)

מחזה מדהים שעוסק במבחן המוסריות: עד איזה גבול בנאדם יכול להיות טהור ונאמן לעקרנותיו,
ואיך זה מתקשר לביטחון כלכלי..?

מעורר מחשבה!

לאחר הקריאה של המחזה אני מוכן לומר בלב שלם שזהו אכן מחזה ראוי ללמידה בבתי הספר, אסור להחמיץ!

מחזה נהדר. אבל קצת עצוב. לאורך כל המחזה חיכיתי ל"הפי אנד" אבל התעצבתי לגלות שלא היה שינוי דרמטי.
כשהתחלתי לקרוא את המחזה האנשים הסתכלתי על האנשים והגברת בנקודת מבט אחת ובסוף המחזה באחרת..
כן, אני לא יכול לשפוט את תושבי העיר, אני לא חושב שהם מרושעים, קשה לי להעמיד את עצמי בניסיון קשה כל כך.
אבל מה שהיה עצוב לי, זה שהבנתי שבסופו של דבר, באיזה מקום, כולנו אזרחי העיר. אנחנו אמנם לא רוצחים אדם בשביל כסף, ואף אחד לא יציע לנו את זה. אבל המהפכה המודרנית והריצה לכסף, כבוד, וקידמה, לפעמים גורמת לנו לאבד את הדברים החשובים והבסיסים ביותר, והם חברות, נאמנות ומשפחה.
משפחה, הדבר הכי עצוב ומוזר שהיה לי במחזה, זה שמשפחת איל לא תמכה באלפרד. איך זה ייתכן? נכון שכנראה הם לא עשו את זה במודע, ולא רצו שימות, אבל העיוורון מהמציאות פשוט מעורר תהייה. אני חושב שגם אנחנו לפעמים חיים באשליה שיהיה טוב מבלי שנעשה דבר, ואחר כך אנחנו מתפלאים שקרו דברים כאלו במציאות.