הביקורת נכתבה ביום רביעי, 27 בפברואר, 2013
ע"י פחד
ע"י פחד
תראו, חברים - ריק ריירדן חוזר שוב, ומצליח לא לאבד את העלילה.
אני די קרועה בעצמי לגבי הדעות: אין ספק שנהנתי, פרסי ג'קסון הוא בין הספרים האהובים עלי, ואין ספק שריירדן עושה עבודה מעוחלה. הכתיבה שלו מצויינת, העלילה נחמדה, והרעיון גאוני. השילוב של המודרניות האמריקאית בהיסטוריה וכו'... מקסים, שובה, זורם בצורה בלתי רגילה.
אבל כשחשבתם ש'אבל' גדול עומד להגיע, צדקתם...
כי בכל זאת, אי אפשר לא לצאת נגד השטחיות. מנקודת מבט אחרחת קצת, אני מגלה רדידות חדשה שקצת מעצבנת, כי בסך הכל לדמויות אין שום עומק, רעיון או איזו תכונה שבזכותה מגיע להם שיהללו אותם. אלו רק שני גיבורים צעירים ושטחיים - גם אם מצחיקים - שאוהבים לריב. אני אוהבת את קרטר וסיידי, אבל לא יכולה לומר שהם מושלמות...
סיידי הרבה יותר דומה לי באופי, כמובן, אבל שמים אליה לב יותר מקרטר, לכל אורך הספר ובספרי הבאים אפילו יותר, ואני לא יכולה שלא לרחם על קרטר. האמת, הוא די נדפק...
דברים כאלה מפריעים לי ונוגעים לי ללב. יכול להיות שזהרק אני, אבל שטחיות מסוימת מצד סיידי קצת הרסה לי את הקריאה, אפילו שאני מתה על הסקרנתו והמרדנות שבה.
בכל זאת, קרטר גם כאן, לא?
אני אדרג חמש כוכבים, כמובן, אבל רק רציתי להדגיש: יש הרבה מה לתקן, כי לא יכול להיות שמה שבאמת יסחוף אחרי מליוני קוראים יהיה משהו שהוא פשוט... קצת רדוד, אף על פי שאני מטורפת על הסופר ועל השטחיות הזאת שלפעמים הרבה יותר מהנה.
מצטערת אם חפרתי, פשוט הייתי חייבת להעביר את המסר.
נ.ב. עדיין, פרסי ג'קסון קצת יותר אהוב עלי... קצת.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
