אני שונא ספרים על ספרים/סופרים. הם מצטטים כל כך הרבה מקורות אחרים, שנראה כאילו אין לספר שום דבר מקורי לתת.
אני שונא ספרים שמסופרים לכל אורכם ע"י מספר יחיד שהוא גיבור הספר. נדיר שספרים כאלו מצליחים לפתח יותר מהדמות הבודדת הזו. כל ץאר הדמויות נותרות תפאורה שטוחה.
אני שונא ספרים שהמוטיב המרכזי או היחיד בהם הוא, כמו שאירווינג מתאר, שונות מינית. משיכה מינית לבד לא מניעה סיפורים.

אני אוהב את הספר הזה...

בליל מחשבות אקראי.
מצטער מראש.
אשתדל להתייחס גם לגופו של עניין.
ספרו של ברדבורי היה מן הסתם תקופה ארוכה ברשימת הקריאה שלי. קלאסיקה! חובת קריאה לכל אדם!
כמו כל קלאסיקה וחובת קריאה מן הסתם שמעתי בעבר רבות על הספר, אמנם לא דיוני עומק וגילויי עלילה של ממש, אבל בהחלט הכרתי את סיפור המסגרת. כשמשיתי אותו לראשונה מתוך המדף בחנות, מניח אותו בראש ערמת שלוש הספרים ב99 שקלים בידי, ניסיתי להרגיש חרדת קודש. זהו ספר הספרים! ספר על ספרים! ספר על שריפת ספרים! ספר המספר על שריפת הסיפורים הספורים שנותרו בספרים! ועוד שניים ב99 שקלים.
כי אני מחכה למבצע הזה... באמת... אני מגדיר את עצמי כחובב ספרות, אבל זאת ההזדמנות היחידה שבה אני מרשה לעצמי לקנות את הספרים שרציתי כל השנה. או לפחות את אלה שמונחים על מדף ה-3 ב99 ש"ח.
כמיטב מסורת הרומן האוטופי/דיסטופי ברדבורי מתאר עולם אפוקליפטי/פוסט אפוקליפטי אנטי אינדיבידואליסטי-מנוכר, שבו המילה הכתובה היא סכנה ליציבות(?!)הקיום. אבל את זה כבר ידעתי... כלומר, הספר הוא קלאסיקה, חובת קריאה, חלק מהשילוש הקדוש (יחד עם 1984 ועולם חדש מופלא), ומקור השראה לאינספור סיפורים אחרים. הוא גם מבוגר ממני במעל שלושה עשורים. אני נחרד מעצמי על שאני לא נחרד מהסיפור.
ברדבורי ממשיך ומספר את קורותיו הקצרים, בני כחודש, של גיבורנו מונטאג העוקבים בציוריות ודיוק מופתי אחר אותם קורות חיים שצפיתי. כלום לא מפתיע אותי כבר. כלום לא מרגש. אני צריך רק קומדיה וריגושים מהירים, לדהור על חיפושית או לבהות בקיר. ברדבורי לא מעניק אפילו אתנחתה רומנטית או מינית, רק המחאה שקראתי וצפיתי בה עשרות פעמים קודם. הוא לא גורם לי לחשוב, הוא צועק עלי כמו "משפחה". תצחק! תבכה! תקנה! תאכל! תאכל את המחאה שלי על האכלה בכפית!
אני מניח שהוא באמת פרץ דרך אי שם במחצית המאה הקודמת, בראשית תקופת ה"קירות". אולי הוא גרם לאנשים לחשוב. אולי הוא וספרים ואנשים אחרים כמוהו מנעו סיפורו מלהפוך לאמת. אולי הוא ספר היסטוריה אלטרנטיבית.
אבל יש לי כאן עוד שני ספרים על השידה. הם לא קלאסיקות, הם עדיין לא ממש חובה לקרוא. הם מפורסמים, הם רבי מכר, שיבחו אותם בביקורות, וחיכיתי למבצע הזה כדי לקנות אותם. או שחיכיתי למבצע הזה כדי לקנות, והם פשוט היו שם. וכתוב עליהם "רב מכר!", והמבקרים שיבחו אותם, וגם אתרי הביקורות והמוכרת בחנות. גם הם לא ממש גורמים לי חשוב, הם נותנים לי בידור מהיר ומתגלגל או צועקים עלי את המחאות שלהם, אחרי שצעקו עלי לקנות אותם. אני מגדיר את עצמי כחובב ספרות, או שהספרות מגדירה אותי? כמה צעקות.
ואולי פרנהייט 451 הוא לא ספר היסטוריה אלטרנטיבית, אולי הוא בעצם היסטוריה לגופה. ואולי בכלל אי שם במחצית המאה הקודמת, הוא כבר נכתב כהיסטוריה. אני צועק עליו בחזרה. תהיה עדין איתי! תלחש, תעודד, תעורר עניין, אל תצעק! אני לא יכול לחשוב כשכולם צועקים!
העמוד האחרון, המשפט האחרון, המילה האחרונה, שקט. לפחות ברדבורי משאיר לנו קצת תקווה. מה שבטוח, עם כל הצעקות וההטמעה הזאת, אחרי המלחמה אני בהחלט אוכל לצטט את כל "פרנהייט 451" לדפוס.
עכשיו יש לי קצת פנאי. לא סתם זמן פנוי, הפנאי לעכל את הדברים. בהחלט קלאסיקה... כל כך בא לי לקרוא אותו ב1953, להרגיש ולהרהר ולפחד את התקופה והקידמה, בכל נקבוביות העור... יש איכות... יש לי כל כך הרבה לכתוב עליו, על הקלחת הלוהטת שמסתובבת לי עכשיו בראש. אני לא בטוח באף ספר, אף סרט שראיתי. אני צריך לשקול אותם מחדש. אני צריך להפיץ את התובנה הזאת, יש לי את הזכות.

451 פרנהייט. הטמפרטורה בה הראש שלי בוער.
אני בוהה בקיר.

לא בדיוק רומן, אם כבר קומדיה רומנטית. אני יכול כבר עכשיו לראות מולי את העיבוד הקולנועי.
כתיבה נעימה, זורמת ומשעשעת. למרות הדמיון וההמשכיות הרעיונית בספריו של הייטנר הוא מצליח להעביר נקודה מסויימת בכל ספר. הוא עושה זאת ללא מוטיבית המשתחלים בין המילים, אלא ישר ולפרצוף.
מרענן, קליל, נעים. אחלה דרך להעביר נסיעה. אבל למרות כל התשבוחות, אפילו בשביל הייטנר לא פסגת היצירה.

אני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, דקות מספר אחרי שהנחתי את הספר, וכעס בליבי. כעס על שנגזל ממני הסיפור הנוגה על משפחה פשוטה ויראת שמיים באירופה של תחילת המאה ה-20.
אומנם ישנם ספרים רבים כאלו, אבל אין כדרמה הגדולה בתולדות עמי כדי לפרוט, חזור ושנה, על מיתרי נפשי.

ואז הכל השתבש.

אני אתייחס לספר בשלושה חלקים, כפי שאילן שיינפלד חילקו, בתקווה שכך לא אעשה לו עוול.
ה"ספר הראשון" (חלוקה מתארת להפליא) נפתח בתיאור קורותיה של משפחה יהודית בעיירה נובוסליץ', הניצבת על גבול רוסיה-אוסטריה. שפתו של שיינפלד עושה פלאים בתיאורי המקום והאווירה, אך נראה שמוותרת קליל על התעמקות בדמויות. אולי משום ריבויין, שעל שמות כולם לא הצלחתי לעמוד עד סוף הספר (ויתברך עם ישראל בזרעו.)
הכתיבה הזו יוצרת כביכול תפאורה מעולה לרומן התקופתי הזה, אבל השחקנים לוקים בחסר. וכך, ללא רגשות אמיתיים להתחבר אליהם, אני ממשיך לגלוש מעל המילים בתקווה למצוא נקודת עוגן להתחבר אליה.
הנקודה הזו מגיעה בשבילי עם פרוץ המלחמה. אבידות הנפש ששיינפלד מתאר פורטות על מיתרי ליבי כתמיד כשמדובר בסיפורי השואה. הדמויות בשבילי נותרות שטוחות ואף אחת מהן לא הופכת בשבילי לגיבורת הסיפור, אך עצבו של עם שלם נבזק עליהן ומוסיף את הנפח הגשי ששיוועתי לו.

בעודי ממשיך וקורא בקורותי המשפחה אני מבין שלא עברתי עוד את סימון השליש הראשון של הספר, וכבר נראה הסיפור בשיאו. אני מנחש שעתיד לבוא סיפור תקומה, והתאחדות המשפחה, הסיום ה"קלאסי" לסיפור מעין זה, אבל לא מבין כיצד הוא עתיד להתפרס על פני 600 עמודים.

ה"ספר השני" משיל מעליו פתאום את סיפור המשפחה ומתמקד בסיפורו של מיכאל, הבן האובד. הרומן התקופתי לוקח תפנית חדה והופך למלודרמה לטינ-אמריקאית בשיא תפארתה. הזר שמגיע ומשתכן על גדות האמזונס, מתאהב בצעירה מקומית, שמתה בלידת בנם יחידם, שמתברר כהומוסקסואל שלא יביא לו המשכיות. ההתמקדות בדמויות ספורות לא עוזרת לשיינפלד להתעמק בנשמתן. הדמויות נותרות שטוחות ומופשטות למרות הקשיים והטרגדיות במיטב המשנה הארגנטינאים/פרואנית/אקוודורית שהוא מטיל עליהן. הסיפור הופך קשה יותר ויותר להתמדה, ואני מוצא את עצמי לעיתים מדלג על מילים כדי להחיש ולהגיע לסיומת הקלאסית לה ציפיתי. במיוחד עתה שמתגלה לפנינו הנצר האובד למשפחה, מה שמחזק את ביטחוני מה יהי סופו של הסיפור.

ואז מגיע "הספר השלישי".
All hell breaks loose.
הרומן התקופתי-מלודרמה לטינאמריקאית משנה עורה בשלישית! והופכת למדע בדיוני זחוח ומביש. מנסה לעטות את עצמו במעטה היהדות ומתערטל בעוסקו בסיפורי תמהוניים למיניהם מימים עברו. בעוד עצבי עוד חמים מההבנה שאיבדתי כאן ספר שיכולתי להינות ממנו במידת מה, חוזר שיינפלד לחתוך בעצבי המגורים ומחליט להחזיק את סיפור נטייתו המינים של גיבורו לתוך הקלחת.

אולי כאן המקום לגילוי נאות למינו. אני עצמי ביסקסואל, וחי בשלום רב עם עצמי, זהותי, ובן זוגי מזה שנה. אני גם מעודד כל עיסוק בנטיה מינית בספרות, מוזיקה, קולנוע, וכל מדיה אחרת שתעזור אם לקהילה ככולה בביסוס זכויותיה, ואם לצרכני המדיה הצעירים בהבנתם את עצמם.

ברם, העיסוק במשיח ההומו היה מיותר, ואף מכעיס. מתוך כל כך הרבה נושאים שאפשר לפתח; הכמיהה לפרטיות, למשפחה, קטנות מול המעמד והשליחות, התחבטות על צדקת הדרך, משמעות "קץ הימים" וכו' וכו', בוחר שיינפלד לעסוק בכמיהתו של גואל ישראל לזיון במועדון תל אביבי.
כשאתה בוחר נושא כל כך סבוך וטעון כדת כדי לעסוק בו בספרון המדע הבדיוני שלך, עליך לברור גם את הנושאים שתצרף לדיון. אולי אם הספר השלישי היה עוסק בגילוי כי אימו של סלומון היתה חיזרית, הייתי כועס פחות.
כך היתי מאבד רק הספר.

שפה רהוטה ויפה, שמפליאה לתאר את העולם החוצה, אך לא את הדמויות פנימה. הדמויות נותרות יבשות ושטוחות, ולא ניתן להזדהות אם אף אחת מהן, בשום שלב של הסיפור.
בחירת הנושאים תמוהה, והמעבר הפתאומי למדע בידיוני לא עושה לספר חסד. אולי כל "ספר נפרד" מן השלושה ששיינפלד מנה בתוך ספרו, היו מוצאים את קהלי יעדם.
יחדיו? 630 עמודים של בזבוז זמן משווע.

רומן נעורים לא מתפשר. פוצע וחותך עמוק לתוך הלבטים והצרות של נוער בגיל תיכון.
דורש היכרות מסויימת עם תרבות אמריקאית של שנות ה90, אבל אני לא מאמין שחוסר בה יפגע באמת בחוויה החזקה שהספר מספק.
בנגיעות קלות ומלטפות נוגע צ'בוסקי בנושאי השימוש בסמים, הנטייה המינית, התנסות רומנטית בכללי, מרידה במוסכמות, בדיקת גבולות וחיפוש אחר נקודת השתלבות והגדרה עצמית.
תענוג.
ממש אהבה ראשונה.

כתיבה ובניית עלילה לתפארת. אני קורא את המילים וחושב לעצמי שאני אמור להנות מהספר הזה עד מאוד. ובכן מדוע לא?
נהנתי ממנו במידה מסויימת, מאוד מחושבת ומודעת. פשוט לא הצלחתי להתחבר לספר הזה רגשית.
אין לי בעיה בדרך כלל עם דמות ראשית אנטי-הרואית בספר, אבל דמותו של ז'ן באטיסט היא פשוט רוע חד מימדי ודוחה. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להרגיש איתו.

אולי זה סימן טוב.

כמה פעמים בחיים יוצא לך לקרוא ספר על עצמך?
זאת ההרגשה שליוותה אותי לפני 7-8 שנים כשקראתי את התפסן בפעם הראשונה, וזו הרגשה שכל נער או נערה בגיל הזה יוכלו לקבל במידה זו או אחרת.
מראה שמהדהדת דרך העשורים המפרידים בין הסיפור לימינו, ומשקפת בצורה כל כך חדה, מדויקת וכואבת נפש של מתבגר בשנות אלפיים.
הקושי שבמעבר לחיים הבוגרים, ההכרה והתפיסה העצמית, וקבלת אחריות אישית.
הרבה בזכות ספרו של סלינג'ר צעדתי בבטחה מעבר לקצה שדה השיפון.

מפכח ומוכיח, טקסט חובה על כל מדף.
הרעיון עצמו מופלא, מסגרת העלילה ו"מסלולה" יוצאים מן הכלל, אבל כאן זה נגמר.
כתיבה יבשה ואפורה, שתואמת מן הסתם את הלך הרוח בספר, אבל לא מאפשרת להתחבר אליו באמת.

לשקוע בסיפור. רומנטיקה במיטבה, נוגה וסוחף.
סגנון הכתיבה (או התרגום יש לאמר) לוקה בחסר. שפה דלה יחסית שלא מעבירה כיאות את התיאורים הציוריים.