ביקורת ספרותית על כשהמתים חזרו מאת אילן שיינפלד
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 15 בינואר, 2013
ע"י Keel


אני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, דקות מספר אחרי שהנחתי את הספר, וכעס בליבי. כעס על שנגזל ממני הסיפור הנוגה על משפחה פשוטה ויראת שמיים באירופה של תחילת המאה ה-20.
אומנם ישנם ספרים רבים כאלו, אבל אין כדרמה הגדולה בתולדות עמי כדי לפרוט, חזור ושנה, על מיתרי נפשי.

ואז הכל השתבש.

אני אתייחס לספר בשלושה חלקים, כפי שאילן שיינפלד חילקו, בתקווה שכך לא אעשה לו עוול.
ה"ספר הראשון" (חלוקה מתארת להפליא) נפתח בתיאור קורותיה של משפחה יהודית בעיירה נובוסליץ', הניצבת על גבול רוסיה-אוסטריה. שפתו של שיינפלד עושה פלאים בתיאורי המקום והאווירה, אך נראה שמוותרת קליל על התעמקות בדמויות. אולי משום ריבויין, שעל שמות כולם לא הצלחתי לעמוד עד סוף הספר (ויתברך עם ישראל בזרעו.)
הכתיבה הזו יוצרת כביכול תפאורה מעולה לרומן התקופתי הזה, אבל השחקנים לוקים בחסר. וכך, ללא רגשות אמיתיים להתחבר אליהם, אני ממשיך לגלוש מעל המילים בתקווה למצוא נקודת עוגן להתחבר אליה.
הנקודה הזו מגיעה בשבילי עם פרוץ המלחמה. אבידות הנפש ששיינפלד מתאר פורטות על מיתרי ליבי כתמיד כשמדובר בסיפורי השואה. הדמויות בשבילי נותרות שטוחות ואף אחת מהן לא הופכת בשבילי לגיבורת הסיפור, אך עצבו של עם שלם נבזק עליהן ומוסיף את הנפח הגשי ששיוועתי לו.

בעודי ממשיך וקורא בקורותי המשפחה אני מבין שלא עברתי עוד את סימון השליש הראשון של הספר, וכבר נראה הסיפור בשיאו. אני מנחש שעתיד לבוא סיפור תקומה, והתאחדות המשפחה, הסיום ה"קלאסי" לסיפור מעין זה, אבל לא מבין כיצד הוא עתיד להתפרס על פני 600 עמודים.

ה"ספר השני" משיל מעליו פתאום את סיפור המשפחה ומתמקד בסיפורו של מיכאל, הבן האובד. הרומן התקופתי לוקח תפנית חדה והופך למלודרמה לטינ-אמריקאית בשיא תפארתה. הזר שמגיע ומשתכן על גדות האמזונס, מתאהב בצעירה מקומית, שמתה בלידת בנם יחידם, שמתברר כהומוסקסואל שלא יביא לו המשכיות. ההתמקדות בדמויות ספורות לא עוזרת לשיינפלד להתעמק בנשמתן. הדמויות נותרות שטוחות ומופשטות למרות הקשיים והטרגדיות במיטב המשנה הארגנטינאים/פרואנית/אקוודורית שהוא מטיל עליהן. הסיפור הופך קשה יותר ויותר להתמדה, ואני מוצא את עצמי לעיתים מדלג על מילים כדי להחיש ולהגיע לסיומת הקלאסית לה ציפיתי. במיוחד עתה שמתגלה לפנינו הנצר האובד למשפחה, מה שמחזק את ביטחוני מה יהי סופו של הסיפור.

ואז מגיע "הספר השלישי".
All hell breaks loose.
הרומן התקופתי-מלודרמה לטינאמריקאית משנה עורה בשלישית! והופכת למדע בדיוני זחוח ומביש. מנסה לעטות את עצמו במעטה היהדות ומתערטל בעוסקו בסיפורי תמהוניים למיניהם מימים עברו. בעוד עצבי עוד חמים מההבנה שאיבדתי כאן ספר שיכולתי להינות ממנו במידת מה, חוזר שיינפלד לחתוך בעצבי המגורים ומחליט להחזיק את סיפור נטייתו המינים של גיבורו לתוך הקלחת.

אולי כאן המקום לגילוי נאות למינו. אני עצמי ביסקסואל, וחי בשלום רב עם עצמי, זהותי, ובן זוגי מזה שנה. אני גם מעודד כל עיסוק בנטיה מינית בספרות, מוזיקה, קולנוע, וכל מדיה אחרת שתעזור אם לקהילה ככולה בביסוס זכויותיה, ואם לצרכני המדיה הצעירים בהבנתם את עצמם.

ברם, העיסוק במשיח ההומו היה מיותר, ואף מכעיס. מתוך כל כך הרבה נושאים שאפשר לפתח; הכמיהה לפרטיות, למשפחה, קטנות מול המעמד והשליחות, התחבטות על צדקת הדרך, משמעות "קץ הימים" וכו' וכו', בוחר שיינפלד לעסוק בכמיהתו של גואל ישראל לזיון במועדון תל אביבי.
כשאתה בוחר נושא כל כך סבוך וטעון כדת כדי לעסוק בו בספרון המדע הבדיוני שלך, עליך לברור גם את הנושאים שתצרף לדיון. אולי אם הספר השלישי היה עוסק בגילוי כי אימו של סלומון היתה חיזרית, הייתי כועס פחות.
כך היתי מאבד רק הספר.

שפה רהוטה ויפה, שמפליאה לתאר את העולם החוצה, אך לא את הדמויות פנימה. הדמויות נותרות יבשות ושטוחות, ולא ניתן להזדהות אם אף אחת מהן, בשום שלב של הסיפור.
בחירת הנושאים תמוהה, והמעבר הפתאומי למדע בידיוני לא עושה לספר חסד. אולי כל "ספר נפרד" מן השלושה ששיינפלד מנה בתוך ספרו, היו מוצאים את קהלי יעדם.
יחדיו? 630 עמודים של בזבוז זמן משווע.
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מתוקה (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
מכל אלפי הביקורות שקראתי באתר, זו הביקורת שאני הכי מזדהה איתה. אם הייתי יכולה לעשות לה 100 לייקים - הייתי עושה. תיארת כאן בדיוק, אבל בדיוק מה קורה בספר. אני מסכימה איתך לחלוטין (בצער אגב), שהספר הוא פשוט בזבוז של זמן. יש רק בעיה אחת - איך אני אכתוב עכשיו ביקורת? (: לקחת לי פשוט את כל המילים מהמקלדת...
שיווה (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
נהניתי לקרוא, ביקורת נפלאה, מעמיקה ומנומקת כל הכבוד.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת רהוטה ומעניינת. סחתיין





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ