ביקורת ספרותית על בעיית שפינוזה מאת ארווין ד' יאלום
ספר בסדר

---

אנקדוטה היסטורית - החרמת ספריית שפינוזה בידי הנאצים ממוזיאון שפינוזה הקטנטן בהולנד -- שימשה תירוץ לחיבור בין ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי פורץ דרך, לבין אלפרד רוזנברג, "פילוסוף" התורה הנאצית. יאלום נמשך אל שתי הדמויות - שפינוזה הגאון, בעל השפעה אדירה על דורות רבים של אנשי רוח, שהוחרם על ידי קהילתו וחי חיי הגות ובדידות - ומדומיין על ידי יאלום כדמות מיוסרת - ואל רוזנברג שהיה ללא ספק בודד ומיוסר, "פילוסוף" זניח שכל ייחודו בהשפעתו המסויימת על האידיאולוגיה הרצחנית הנאצית. מכל זה רוקם יאלום שתי עלילות משתלבות המנסות להתחקות על ההתנסויות הראשוניות והמבנה הנפשי של שני הגיבורים שהפכו אותם למה שהם.
נניח שזאת מטרה ראויה.
אבל מה עם הביצוע?
עלילה תפורה בתפרים גסים, דיאלוגים מאולצים שאינם מתאימים לתקופתם (כולל מין אנליזה של שפינוזה בידי החבר המדומיין שלו, במאה ה 17, הכוללת מונחים כמו "חוויות" ו"חרדות"... נו...), דמויות שטוחות ורדודות שנוצרו על מנת לאפשר לגיבורים, שטוחים ורדודים גם הם, לבטא את משנתם. והמשנה הזאת גם היא פלקטית: רוזנברג, מרוב שהוא פתטי, אפילו אינו מקומם. ושפינוזה מרצה עוד ועוד, לזעזוע שומעיו בני תקופתו, על אותם דברים בדיוק.

אינני חובבת רומנים היסטוריים, כנראה .תוך דעה קדומה שהסיפור ההיסטורי בהם חשוב יותר מאיכות הכתיבה. ברומן הזה, הפילוסופי פסיכולוגי היסטורי, גם איכות הכתיבה וגם הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וההיסטוריה יוצאות מופסדות.
למה לא הפסקתי באמצע? כי בכל זאת הספר קריא, למדתי משהו על שתי הנפשות, ולא התעצבנתי יותר מדי.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על בעיית שפינוזה