ביקורת ספרותית על בעיית שפינוזה מאת ארווין ד' יאלום
ספר בסדר

---

אפיקורוס נמצא בראש רשימת הפילוסופים האהודים עלי. הטענה שלו שכדי לחיות טוב צריך בסך הכל להגיע לשלווה או לאיזון נפשי תופסת אצלי מקום חשוב. אחריו ברשימה נמצא ברוך שפינוזה עם הטענה שאלוהים הוא הטבע ועוד כמה טענות מעניינות. האחרון ברשימה שלי הוא פרידריך הגל שרק ניסה למצוא תירוצים למה שקורה במציאות. בין לבין מסתובבים להם כל שאר הפילוסופים עם טענות מעניינות אבל גם עם נושאים שאין לי עניין בהם. ומכאן שכשהציעו לי מתנה את "בעיית שפינוזה" בדקתי על מה הספר והתחלתי לקרוא בסקרנות.
הספר הוא כאילו ביוגרפיה של שני אנשים: ברוך שפינוזה מן המאה ה-17 ואלפרד רוזנברג, מן המאה ה-20, שהיה אחד מראשי הנאצים ומהוגי ההשמדה של היהודים, אדם שחשב עצמו נעלה מבחינה תרבותית ולכן לקח לעצמו את תפקיד האחראי על איסוף חפצי התרבות היהודית. ובין היתר בזז גם את מוזיאון שפינוזה בהולנד.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מאולץ מדי. שיחות פסיכולוגיות ודיונים פילוסופים יכולים להיות מעניינים, אבל בספר הזה נדמה שהסופר מחפש בכוח אחרי נושאים לכתוב, שוב ושוב הוא חוזר לאותן הבעיות, מכיוונים שונים - יש לומר, אבל הבעיה היא אותה בעיה ובסופו של דבר זה מתיש.
אולי פסיכולוגים ופילוסופים ימצאו בספר עניין. הקורא הממוצע צריך כאן הרבה מאוד סבלנות.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על בעיית שפינוזה