באחד מהפיקניקים של שבת בצהריים כשהשמש הייתה גבוהה בשמים, גילינו אחי ואני גופה. היה זה באזור שבע טחנות בפארק הירקון, הרבה לפני השיפוץ הנרחב שעבר.
מקור משיכה בלתי נדלה למתבגרים בגיל 12.
עשבים שוטים וקני סוף הצצים מתוך ביצה ירקרקה וכמעט מוצקה, סלעים חדים מזדקרים מסביבה והזדמנות יוצאת מן הכלל להיחתך משברי בקבוקים ופחיות חלודות.
אחי היה הראשון לראותה ועל אף שלא היה בטוח במראה, ידע כי נתקל בדבר חסר תקדים. הוא משך בשרוולי ועמד מאחוריי ליתר בטחון.
נפניתי להביט בתגלית רק מאחר שלא הצלחתי לעמוד על תוכנו התכלכל-זרחני של מזרק מעוקם ותקעתי את חודו קרוב לגדה הבוצנית.
הגווייה הונחה או הושארה בין שני סלעים גדולים, שכובה על בטנה וראשה כמו נושק את הקרקע, היה זה איש זקן.
לקרוא לאבא ואימא? תהה אחי בקול רם ומישהי ענתה לו "עוד לא" בבטחה.
התקרבתי לאדם חסר החיים שהיה מוטל שם, פוחדת-נגעלת-מרותקת עד אימה.
הריח היכה בנחיריי כמו היו סביבי עשרה חתולים דרוסים אך המשכתי הלאה לכיוונו, אוספת ענף יבש מהארץ עד כי הייתי למרגלותיו.
נגעתי עם הזרד בגוף הצפוד, המגע הקלוש בגבו של האיש העביר בי תחושה כאילו דשתי בקערת דגנים ונרעדתי.
המכסה מולאה.
"בוא נקרא לאבא" אמרתי כי ידעתי שהשתתף באיזו מלחמה ולכן לא יזדעזע בקלות. עזבנו את המקום בריצה לכיוון הדשא והמחצלות והשיפודים שניצלו על האש. הפיקניק הסתיים כשהגיעה ניידת לסרוק את המקום והאיצה בנו לעזוב אך המראה והריח נחרטו בי לעד.
מה שהופך סיפור פיקטיבי לביוגרפיה, פיקציה לידיעה שאמנם התרחשה היא היכולת של המחבר לחטט בעברו ולזכור דברים שעדיף היה לשכוח.
לדלות את הזיכרונות המרירים ביותר, הנוראיים שבהם ולהעלותם על הכתב.
"נוצות" של חיים באר נפתח בחיפוש אחר שרידי גופות חיילים בשולי העיר סואץ.
לא משהו שנעים להיזכר בו אך אותה פרצה קראה לגנב או במקרה שלי, הקוראת, שעמדה "בצומת ספרים" ושקלה איזה ספר יגרום לה הפעם להרהורים נוגים.
אני מודה שהייתי קצת משוחדת והלא לפני מספר שבועות קראתי את "חבלים" אך מעבר לזיכרונות ילדות ואירועים (גם הסטורים) המשתמרים בזיכרון, פשוט האמנתי לו.
הוא שכנע אותי שכך אמנם היו פני הדברים.
אם שמים לרגע בצד את המילים היפות, הנוסח הנכון והדמויות, הדבר הנוסף שעבורי הכרחי בעלילה הינו חלון למציאות, ריאליזם חריף שבלעדיו אינני יכולה לדמיין את הסיפור באופן המתבקש, אינני מזדהה.
כשתיאר למשל באיזו סצנה את מאמציה של אמו להקנות לו חינוך משובח ולרושמו לבית ספר מעולה במרכז העיר, יכולתי לראותה בדמיוני מחליפה קווי אוטובוסים ונוסעת לכיוון העירייה, עוברת ממשרד למשרד ומנסה לשכנע את הפקידים מדוע ראוי שבנה ילמד במוסד המכובד ולא בחורבה שליד ביתם המשמשת ככיתת לימוד.
ראיתי תחילה את התסכול בעיניה ומאוחר יותר את תחושת ההקלה כאשר הצליחה במשימתה.
את הבוז והטינה מצד האם לאב שראשו היה בעננים, שלא הצליח לתפקד כבעל אוהב, כאב המבין את נפש בנו ובכלל, הרושם שנוצר מאותם הזיכרונות משברי הרגעים המתוארים בסיפור הוא: שהילד מבוגר והוריו הם הילדים.
ראייתו בוגרת ומפוכחת והוא מעדיף להקשיב ולהתבונן מאשר לדבר.
השחקנים במחזה שרקם, מיידעות אותנו לגבי אופיו וכך אין לו צורך לכתוב על עצמו ואולי אף להסתכן בהאדרה או העלבה של תכונותיו.
מעבר לצניעות בה התברך, הוא יודע לעורר בקורא תחושת הזדהות עמוקה וחמלה וכל זאת מבלי לגרום לרחמים אפילו פעם אחת.
מעניין בעיקר החיבור של הסופר כילד עם דמותו הנלעגת האקסצנטרית של לדר הזקן.
אדם שרבים בשכונה החשיבוהו למשוגע מכיוון ששאף לשנות את העולם הקיים באמצעות רעיונותיו המהפכניים.
הוא מקשיב לו בתשומת לב, מתעניין בו וכרוך אחריו. לרגע אף חשבתי אני, שיש דבר מה הגיוני בשיגיונו של האיש. תיאורי הדמויות גם אם אינן חיוביות, שובי לב ואנו למדים כי כל אדם הינו עולם ומלואו.
היצירה משופעת בתיאורים מסקרנים של העיר העתיקה, הווי חייהן הפעלתני של הנפשות הפועלות. בעבר גם הומחזה.
לצערי לא זכיתי לראותה אך נהניתי מאוד מהתיעוד האמיתי ומהשפה היפה.

הספר הזה חיכה זמן רב לתורו ולאור הביקורות היו לי הרבה ציפיות ממנו. אני אוהב את ספריו הדוקומנטריים של באר, הם מאוד מוצלחים, הוא כותב מעניין ומעשיר.

זהו סיפורו של ילד/נער/בוגר תלוי באיזה חלק של הספר מדובר שנקשר לדמות שנויה במחלוקת במשפחה ומושפע ממנה. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עמוקה והיא שורש הסיפור כשברקע ירושלים של שנות החמישים והשישים.
רומן זה לא סיפק את ההנאה לה ציפיתי, הוא עמוס לעייפה בפרטים ודמויות והטקסט קופץ מנושא לנושא לעיתים קרובות מידי וכדי להוסיף תחכום ואתגר גם הזמנים משתנים מעבר רחוק לעבר קרוב ולהווה בתדירות גבוהה, בנוסף העלילה לא הייתה מעניינת מספיק.
לערך כל 10-20 עמודים רציתי לנטוש והתעקשתי להמשיך, באמת שחיפשתי להפיק הנאה מהספר, אך שורה תחתונה לא סיפק את שציפיתי.
לעיתים יש קטעים של פרוזה נהדרת.

תאור יפהפה של ירושלים בשנותיה הראשונות של המדינה ושל הטיפוסים המיוחדים והמשונים שאכלסו אותה. המשיכה לשונה עוברת כחוט השני במשפחתו של הילד המספר החל מהסב ודרך האב ובאה לביטוי בהתבוננות הבוגרת, הפתוחה והמקבלת של הילד את הטיפוסים השונים שיצרו את סביבת התבגרותו. הספר מנתק אותך משגרת היומיום ומכניס אותך לעולם שבו הגבולות בין מציאות לאגדה מטשטשים

סיפור שמתחיל בידידות מוזרה בין ילד מתבודד בירושלים של שנות החמישים ותמהוני משיחי המבקש לשנות ולגאול את העולם. ומסתיים על גדות האגם המר במלחמת יום כיפור.
ירושלים של פעם קמה לתחיה בצבעים, במילים, בריחות וטעמים, בשפתו הציורים והמיוחדת של חיים באר. דרך הטיפוסים המיוחדים והמשונים שאכלסו את העיר ומאכלסות את דפי הספר. ירושלים שמגבשת זהות בין דת לחילוניות, בין אוטופיה למציאות, בין שרידי השואה ושמירה על אורח החיים של פעם, בין יצירת זהות "ישראלית" ביאליקית חדשה לבין שמירה על מסורת.

שלושה ימים ו- 18 עמודים. בדרך כלל אני סבלני יותר. הפעם באמת שלא יכולתי. מילים מילים שלא מתחברות לכלום.