הפופולריות הגואה של הערפדים גרמה לי להתעניין בהם. מכיון שאני די בורה בנושא חיטטתי קצת בויקיפדיה כדי להבין במה מדובר, וגליתי להפתעתי שערפדים הם נושא עתיק יומין: מסתבר שהוא הוזכר כבר במאה ה - 4 לפני הספירה, וסיפורים על ערפדים מסופרים בכל התרבויות - מתקדמות כפרימיטיביות, ואפילו לורד ביירון כתב עליהם שיר ("הכופר" 1813). בכל הסיפורים האלה יש גרעין דומה: הערפדים שותים דם של אדם, הם בעלי כוח עצום, לא מזדקנים וחיים פחות או יותר לנצח, שמש וכסף מסוכנים עבורם, ושום, צלבים, מראות ומי קודש מרתיעים אותם.
הספר הזה עוסק בוידויו של ערפד בשם לואיס, שהפך לערפד במאה ה 18 בלואיזיאנה, וחיפושו אחרי מזור לרגשות האשם העצומים שלו על עצם קיומו, על מעשיו כערפד ועל בחירותיו. לואיס קולל ברמה גבוהה של אנושיות הגורמת לו לדחות את קיומו ולחפש פתרונות בלתי אפשריים לחייו. ערפדים הם טורפים בודדים בניגוד לבני אדם, המחפשים את בני מינם וזקוקים לקשר. ולואיס טובע בשאיפתו לקשר, הסותרת את מהותו. הספר כתוב היטב, כסיפור אפל וגוטי, ועוסק בהתלבטויות מוסריות ופילוסופיות, ובסיפור הרפתקאות.
אן רייס כתבה את הספר הזה בשלושה חודשים ב 1973, אך רק 3 שנים אח"כ הוא יצא לאור, וזכה להצלחה, שתורגמה לכמה ספרי המשך. היא נולדה כקתולית, נטשה את הדת בגיל 15, ושבה אליה באמצע שנות החמישים שלה, רק כדי לנטוש אותה שוב בהתרסה נגד דרישות הכנסייה הלא הומניות (התנגדות לאמצעי מניעה, הומוסקסואלים, פמיניזם וכו'). בספר ניכרות ההתלבטויות הדתיות וגם עקבות של אמונות תפלות שאיכלסו את ניו אורליאנס - שאוכלוסייתה מגוונת - בה גדלה.
נהניתי למדי מהספר. האם הפכתי לאוהדת ערפדים? לא ממש. נראה לי שדרושה לזה נכונות רבה יותר להאמין ביצורים על טבעיים, ממה שיש לי. אבל מנסיון - אפשר להנות מהסיפור גם בלי להאמין...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
