הפופולריות הגואה של הערפדים גרמה לי להתעניין בהם. מכיון שאני די בורה בנושא חיטטתי קצת בויקיפדיה כדי להבין במה מדובר, וגליתי להפתעתי שערפדים הם נושא עתיק יומין: מסתבר שהוא הוזכר כבר במאה ה - 4 לפני הספירה, וסיפורים על ערפדים מסופרים בכל התרבויות - מתקדמות כפרימיטיביות, ואפילו לורד ביירון כתב עליהם שיר ("הכופר" 1813). בכל הסיפורים האלה יש גרעין דומה: הערפדים שותים דם של אדם, הם בעלי כוח עצום, לא מזדקנים וחיים פחות או יותר לנצח, שמש וכסף מסוכנים עבורם, ושום, צלבים, מראות ומי קודש מרתיעים אותם.

הספר הזה עוסק בוידויו של ערפד בשם לואיס, שהפך לערפד במאה ה 18 בלואיזיאנה, וחיפושו אחרי מזור לרגשות האשם העצומים שלו על עצם קיומו, על מעשיו כערפד ועל בחירותיו. לואיס קולל ברמה גבוהה של אנושיות הגורמת לו לדחות את קיומו ולחפש פתרונות בלתי אפשריים לחייו. ערפדים הם טורפים בודדים בניגוד לבני אדם, המחפשים את בני מינם וזקוקים לקשר. ולואיס טובע בשאיפתו לקשר, הסותרת את מהותו. הספר כתוב היטב, כסיפור אפל וגוטי, ועוסק בהתלבטויות מוסריות ופילוסופיות, ובסיפור הרפתקאות.

אן רייס כתבה את הספר הזה בשלושה חודשים ב 1973, אך רק 3 שנים אח"כ הוא יצא לאור, וזכה להצלחה, שתורגמה לכמה ספרי המשך. היא נולדה כקתולית, נטשה את הדת בגיל 15, ושבה אליה באמצע שנות החמישים שלה, רק כדי לנטוש אותה שוב בהתרסה נגד דרישות הכנסייה הלא הומניות (התנגדות לאמצעי מניעה, הומוסקסואלים, פמיניזם וכו'). בספר ניכרות ההתלבטויות הדתיות וגם עקבות של אמונות תפלות שאיכלסו את ניו אורליאנס - שאוכלוסייתה מגוונת - בה גדלה.
נהניתי למדי מהספר. האם הפכתי לאוהדת ערפדים? לא ממש. נראה לי שדרושה לזה נכונות רבה יותר להאמין ביצורים על טבעיים, ממה שיש לי. אבל מנסיון - אפשר להנות מהסיפור גם בלי להאמין...

את 'ראיון עם ערפד' טוב לקרוא, בעיקר, בגלל המטען הרגשי שהוא מכיל ומדביק בו את הקוראים במהירות. דילמות וקונפליקטים רגשיים שלכאורה לא יכולים להתקיים בעולם האמיתי אלא רק בעולם הפנטזיה של הערפד, גודשים את הספר וסוחפים במהירות ובלי קושי.
הבחירה הגורלית של הערפד לואי בין הטוב והמוסריות לבין הרוע הקיומי והיסודי שבעצם מרכיב את עולמו; המתח והאהבה העצומים בין לואי וקלודיה הקורצים בין השורות לכל אורך הספר כמעט; ומעל הכל הרצון העמוק והחזק של לואי לחקור את קיומו האלמותי, את הסיבה להיותו מי שהוא ומה שהוא והתאווה הבלתי נדלית שלו לתשובות ולידע.
'ראיון עם ערפד' סוחף בעיקר בגלל העולם החדש, הבדיוני והלא מוכר לנו שסיפורו מגולל בין דפי הספר, בדיוק כמו כל ספר פנטזיה, אך יחד עם זאת גם בגלל הרגשות וההתלבטויות האנושיים כל כך המעסיקים את גיבורי הספר כאילו מדובר בתיאור ראיליסטי של החיים והמציאות כפי שהם.
מומלץ כי אן רייס היא מספרת סיפורים טובה ביותר, ובנוסף בגלל העולם הרגשי השלם והבדיוני שהשכילה לתאר בצורה מצויינת כאילו היה קיים מאז ומעולם.

נהנתי. ממש נהנתי. בתור מי שהסתכלה על כל ז'אנר הערפדים באור סולד- יותר מרק "הופתעתי לטובה". לא קלישאתי מידיי (בכל זאת, מדובר על ספרות ערפדים ולאחר החשיפה של ימינו, דימדומים וכו, קשה להרגיש את המקוריות מכיוון שהיא כבר נלעסה ונשחקה בהרבה עיבודים מודרניים שרוב הקוראים נחשפו להם עוד קודם), המתח לא מופרח ודיי ריאלי. החוויה אמינה מאוד וההזדהות עם רגשות הדמויות, מצוקתן, אושרן, כאבן- חזק ביותר. האופן בו אן לוכדת את העולם ומתארת אותו מרהיבים ביופיים ומעניקים אפילו לאדם הפשוט, חסר כישורי הערפד, את היכולת להבין, להפנים ואף לחפש את התחושות והמראות הללו סביבו. יש רק דבר בעייתי אחד שאני יכולה לחשוב עליו... ואנסח זאת בשאלה: איך לעזאזל היא מצליחה לתאר הכל בצורה כזו סקסית (בחיי, כל התיאורים שלה מעוררי משיכה באופו מקריפ קלות)?!

לרוב סיפורי ערפדים נוטים להיות מטופשים, אך זה כמובן מתעלה על הכל- ספר אפל עם כתיבה שמכניסה לאווירה של פעם- המאה ה-19,
וסיפור מרהיב.

סיפור מעורר השראה, עם בניית דמויות עמוקה, כתיבה שובה ועלילה עוצרת נשימה. האווירה נעימה ומותחת עם נגיעות של גותיקה מעודנת. אן רייס לא משחקת משחקים כשזה מגיע ללספר סיפור, והיא עושה את זה כל כך מושלם שאתה מוצא את עצמך פשוט שוכב על הגב במיטה ומהרהר בסיפור גם שעתיים אחרי שסיימת אותו.

לואיס דו פואנט די לאק, הערפד הממורמר ויפה התואר, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו הטרגי. לאחר מותו של אחיו, כשמאס בחייו ורצה למות, הפך אותו לסטט, ערפד חסר מצפון ותאוו בצע, לערפד. הם חיו ביחד במשך מאות שנים ולסטט לימד את לואיס את כל מה שהוא יודע, או לפחות כמעט הכל... הוא מלמד אותו כיצד לצוד בני אדם כדי לשתות את דמם שבלעדיו הוא עלול למות, אבל לואיס לא מסוגל, מצפונו גובר עליו, והוא לא רוצה להרוג אנשים. הוא הופך לערפד צמחוני וניזון מבעלי חיים בלבד. לסטט ממשיך לנסות לפתות את לואיס לצוד כערפד מן השורה, אבל לואיס לא נכנע ומתחיל להתעניין בקיומם של ערפדים אחרים כשהוא חוקר היכן אפשר למצוא אותם.
כל כך הרבה רגש ותיאוריות על מטרת החיים. ערפד שכל הנצח לפניו מהרהר בלי סוף על השאלות מי אני ומה אני עושה כאן, מה הטעם בכל זה והאם יש פואנטה לחיים חסרי הערך והמוסר האלו. סוף סוף רומן ערפדים שלא מתמקד רק בדם וסקס (יש מזה ולא מעט, אבל זה לא העיקר) אלא גם בעומק ובערך של חיי נצח.

אהבתי את לואיס ואת לסטט, מה שבאמת מיוחד, כי שניהם כל כך הפוכים זה מזה. אהבתי את קלודיה בת השש הנצחית. רייס תמיד אמרה שלואיס מאפיין אותה. היא כתבה על עצמה כשכתבה עליו, עפי שאמרה, "אני האישה הראשונה שבראד פיט מגלם בסרט." אבל בתוך הקריאה דווקא התחברתי יותר ללסטט. הוא בסך הכל מנסה לשרוד בתוך חיי הנצח שהוא כלוא בהם. הוא לא נכנע לחולשות כמו רגש ומצפון והוא שטני בעל אגואיזם טהור. ערפד הרבה יותר אמין, לטעמי. הוא עושה הכל למען האינטרסים האישיים שלו ומפיק הנאה מרצח ושפיכות דמים, כיאה לערפד. לדעתי, יש בו משהו יותר אנושי אפילו מלואיס. אני יודעת שזה נשמע משונה, אבל הוא הרגיש לי יותר קרוב לאנושיות שלו. לסטט אמנם נוטה יותר לצד הערפדי שלו, אבל האנושיות שלו יותר ריאליסטית. הרי לכל אדם יש מפלצת מפנים. אצלו היא בחוץ והאדם בפנים.

ספר מאוד מומלץ, ולדעתי, תקראו אותו לאט ותהנו ממנו. רייס כותבת מדהים ומכניסה אותך לעולם אחר.

כמי שאוהבת אגדות החלטתי שהגיע הזמן להכיר את עולם הערפדים שאין כמוהו אגדה גותית עם כל הקסם האפלולי והסקסאפילי.
אן רייס עושה כאן עבודה טובה כשהיא מספרת על עולם ליילי שבתוך המסתורין שבו קיימים תסכולים ואכזבות, היא עושה זאת דרך סיפורו של ערפד מיוסר שנואש מלחפש משמעות ואהבה בחיי הערפדים.
לא תמיד הוא היה כזה, כבחור צעיר הוא הותקף וננשך על ידי ערפד, עימו היו לו יחסים אמביולנטיים ובהיותו סקרן קיווה
ללמוד ממנו את כל הנסתר והמיוחד בחיי הערפדים.

גיבורנו הערפד, לואיס, לומד שעם כל הזוהר של להיות צעיר לנצח ובן אלמוות, יש את התסכול של להרוג מדי לילה כדי להתקיים, שסך הכל אין משמעות מיוחדת מאחורי הקסם החיצוני של הערפדים אותם הוא פוגש במהלך מאות השנים בהם הוא חי, וגם חיי האהבה שלו בעייתיים.

אן רייס מארגנת לערפדים חיי אהבה משולחי רסן. ללואיס יחסים פדופיליים עם ילדה ערפדית בעלת נשמה של אישה בה הוא מאוהב לחלוטין, יחסיו הרציניים האחרים הם עם ערפדים גברים.

הספר מעניין מלבד הסיום המלאכותי והמטופש.

במילה אחת - משעמם.
התחלתי,וויתרתי לקראת הסוף.
ההתחלה מענית וטובה וזהו הולך ומדרדר, כול פרק יכול להצטמטמם לשוש עמודים והעלילה הולכת ונמרחת ואני מוצאת את עצמי , חמישים עמודים אחרי העצירה הקודמת שלי, ושום התקדמות, כלום.
לכו לקרוא משחק כושהו (משחקי הרעב או המשחק של אנדר)

ספר מעולה, סוחף, ומותח.
אני בדרך כלל לא טיפוס של סיפורי ערפדים, אבל את זה מאוד מאוד אהבתי בלי קשר.
הסיפור ממש מראה את הרגשות והכב של לואיס, אך גם את ההאבקות של מה שהוא נאלץ להיות עם האידיאולוגיה שלו השונה מאוד מיצרו.
מותח מאוד, כורם לקורא לרצות ולהמשיך לקרוא אותו.
השפה בה הספר כתוב, העלילה והתאורים מעולים ומצמררים.
ספר מעולה, מומלץ בחום!

סופרת מעולה,אני רוצה לקרוא את כל כרוניקת הערפדים שלה,מקווה להצליח=)
ספר מעולה,אך חובה לקרוא את כל השאר,נקודות מבט שונות שבסופו של דבר נותנות תמונה רחבה לעלילה הממושכת.