• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של פחד

תמונה של פחד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של פחד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של פחד
הוצאה לאור: משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רייצ'ל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

קראתי בגלל שאמא שלי דחפה לי לידיים - אבל לא התאכזבתי בכלל!
איזו כתיבה, איך הכמיהה בין דימיטריס לקטרינה נמשכת לאורך כל הסיפור...
ממש יפה. הבעיה היחידה היא הזמן הארוך שהם לא יחד (כשדימטריס המלחמה) וזה שהם כבר זקנים בסוף הספר, אפילו שזהו כל העניין.
אהבתי מאוד, מומלץ לכולם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ש
שעיונת
1קורא|גיל ממוצע36|100%נשים

על המבקרת

תמונה של פחד

פחד

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
85 ביקורות•2 נבחרות•247 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•מקור (נוער)
תמונה של פחד
פחד
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות85
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה247
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)27מדע בדיוני ופנטזיה25מקור (נוער)10

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של פחד

גרם המדרגות הצורח

גרם המדרגות הצורח

ג'ונתן סטראוד

לוקווד ושות' - וואי, השם של הסידרה גאוני :)

טוב, כיכה בסדר, שם פצצה מלא מיסתורין, תקציר וביקורות שמושכות את העין.. ומה הלאה?
הספר טוב בעיני,טוב מאוד, אפילו. הדמויות הם מיסתוריות אבל הם נעריות, וכיף - פשוט כיף - לקרוא עליהם. הכתיבה זורמת וקלילה, אפילו ברגעים המותחים ביותר, וההומור גאוני! שלא לדבר על ההמצאות למיניהם... לשתות תה כשרודפים אחרי רוח רפאים? - פנטסטי!
המיסתוריות כובשת, והעלילה נרקמת בהדרגה איטית שמשאירה אותך סקרן ומתוח עד הרגע האחרון. בעיני, שום דבר לא היה ברור מידי.

והכי חשוב... זה ספר מ-ר-ע-נ-ן!
'למה מרענן?'- אתם שואלים...
ובכן, אין פה משולשי אהבה (יייששש) אין פה רומן עתידני, אין קבוצות עוינות של אנשים מלאי שוד... זה ספר לילדים-נוער, כיפי, מעניין, והעולם שלו בנו בצורה מעולה: מגפות,פצצות מלח, ברזל ופצצות למיניהם...
'רוחות רפאים' זה רעיון מעניין, ובניגוד להרבה רעיונות אחרים - הוא לא מיצה את עצמו כלל וכלל בעולם הספרות. אפשר לומר בקיצור נמרץ שהספר הזה מקורי בבסיסו בהרבה יותר מרוב הספרים שרואים על המדפים.

הדמויות הן לא הדובדבן שבקצפת בספר, אבל גם הן טובות לדעתי. אומנם לוקווד נשמע קצת נדוש, אבל האמת שהתלהבות ומרץ בכמויות שיש בו עוד לא ראיתי בספרים (סוף סוף גיבור שמח :) והדמות של ההוא השמן מעולה בעיני! ילד כאפות טיפוסי, לא פחדן, לא מטומטם, אבל חסר חן... בחיי, יש כל כך הרבה כאלה בחיים האמיתיים, שמעניין שאין כמעט דמויות כאלו בספרים!
והדמות של לוסי... מממ... ובכן, מה שאני הכי אוהבת בלוסי זה שהיא כל כך ר-ג-י-ל-ה! היא נורמאלית, היא נערה טיפוסית. אין בה משהו מיוחד יותר מידי חוץ מהחושים המפותחים שלה ונראה לי שכל נערה היתה מתנהגת כמוה במצבים בנ"ל.... מעולה! סוף סוף דמויות הגיוניות ורגילות מהסוג שאפשר לפגוש בקניון או בבית ספר...

ולנקודה האחרונה: לכל הגיבורים שאמרו שהספר הזה לא מפחיד בכלל... סליחה, אבל אני חולקת על דעתכם.
אני לא מהסוג הפחדן בכלל, ולכן בספר הזה הרגשתי שאני צריכה לתת לסופר פרס - הוא הצליח להפחיד אותי, ובכנות, אפשר לומר 'להפחיד מאוד'...

בקיצור, ארבעה כוכבים ניתנים ממני בלב שלם, ואם החסרתי כוכב, זה רק כי חמישה כוכבים שמורים אצלי לספרים שאני הכי מפרגנת להם...
שווה קריאה! אבל לא מומלץ אחרי השעה 12 בלילה...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

את הספר הנ"ל קראתי בארבע וחצי שעות ללא הפסקה.
למה?
מממ, שאלה טובה.

(הרבה ספויילרים, קוראים חביבים, ראו הוזהרתם!)

אז כמו שהעלו פה בכמה תגובות - מה הקטע שחבורת בנים מתבגרים מטומטמים מצליחים לשרוד כל כך יפה?? איך? להקים שילטון מחוזק והגיוני ולחיות לפי חוקים - הי, הי, זה ממש נוגד את בעל זבוב!
אז זהו, שג'יימס דשנר די מסביר את העסק הזה. אומרים לנו מהתחלה - כל הרעיון של "נתעב" זה להשיג חבורת נערים שיכולה להתמודד עם מצבים שאי אפשר להתמודד איתם. להיות אפשריים במקום בילתי אפשרי. כל הנערים שהגיעו לשם, עד האחרון, היו מחוננים, חזקים וכו' בהרבה מנערים רגילים.
אז אתם מסכימים איתי שהגיוני מאוד שחבורה של ילדים כאלה תצליח לחיות בשלום במשך כמה שנים?
דבר שני, למי ששאל: איך הם לא התייאשו?
אז זהו, זה מה שהכי אהבתי. שהם לא י-כ-ו-ל-י-ם להתייאש. השתילו להם במוח שיש להם חיים לחזור אליהם, ושכל זה נמצא מעבר לפינה, אם רק יצליחו לפתור את המבוך.
איך הם יכולים להרשות לעצמם להתייאש?

בעצם, מה שצריך באמת לספר הזה זה הרבה סבלנות ובעיקר הרבה סקרנות: נפרשת לפנינו עלילה מותחת, כתובה בשפה סבירה, עם סלנג מיוחד, קבוצות שונות והיגיון עלילתי - הבעיה היא המבנה. 110 עמודים ראשונים זה שאלות, ה-50 הבאים זה שוטטות ומצבור של כעסים, אח"כ עוד כמה עשרות עמודים שבהם מתקדמים ולבסוף העלילה תופסת תאוצה.
מבנה מעצבן, לא? אבל מי שיכול להתמודד עם זה, ומספיק סקרן כדי להמשיך לקרוא בשטף, יהנה מכל רגע.

דבר שראוי לציון ואהבתי במיוחד זה ההתמודדות עם הבילתי אפשרי. המאמללים אינם יצורים שאפשר לעמוד בפניהם - הם הורגים, גוזרים, מטפסים וכו' בכל דרך אפשרית. הם מייצגים את הדבר החולני ביותר שאפשר להעלות בדעתכם. להתמודד עם כזה דבר?! ממש לא, עדיף לברוח!
ואז מגיע תומס, שהוא ה"זרז" של הניסוי. וכן, זה הגיוני שמי שיהיה הזרז הוא גם יהיה הגיבור המושלם לעלילה כזאת: סקרן, חכם וחזק, הגיבור הקלאסי (שזה דווקא אחלה בחלה)
ותומס מחליט להתמודד עם הבילתי אפשרי. ואני ממש אהבתי את זה.

הדמויות הם גם טובות לדעתי. הם לא נראו לי דומות מידי או קשוחות מידי בהתאם לנסיבות, הם דווקא היו מגוונות ונראו בדיוק כמו ש... טוב, כמו שכמה נערים שתקועים במבוך ייראו. דמות שראויה לציון בעיני היא צ'אק, ומה שאהבתי בה היה זה שהיא היתה דמות מ-ע-צ-ב-נ-ת, אבל אחת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הילד הקלאסי: מעצבן, תמים, שמנמן. הקשר שלו ושל תומס דווקא יצא די טוב, כי זה משהשאיר את תומס שפוי. החפירות, ההצקות, העצבים. תראו, זה ממש מזכיר יחסי אחקטן-אחגדול, וזה אדיר בעיני.
ניוט הוא דמות חביבה, גם המרפאים, מחבת הוא בחור משוגע(בקטע טוב, כע?) וגאלי קצת פחות. אלבי הוא מה שהוא אמור להיות - ילד, שלא רוצה לחזור. זה הגיוני, זה אמיתי, זה מגוון, ויש גם דמויות מישניות כמו מינהו וווינסטון, שלדעתי היו בנויות טוב בסך הכל.

מה שלא אהבתי זה הקטע עם הנערה. תראו, אחלה רומנטיקה נחמדה לאחלה ספר נוער, אבל יש בזה קצת פערים. איך נערה הגיעה אחרי עשרות נערים? למה יש להם טלפטיה? מה? מי? מוווו? אאאה, בנאלי.
טוב, נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.

בסך הכל, הרבה פעמים אני שוכחת שלהנות מספר זה לא לנתח אותו, זה לאהוב אותו.
והאמת, שנהנתי מהקריאה, הסתקרנתי, התמתחתי.
כנראה שזה דורש לפחות ארבעה כוכבים :) אחלה ספר, מומלץ מאוד לסקרנים, ובעצם לכל מי שבא לו על זה :)

נ.ב. מתרגלים לסנלג, ואני מעדיפה את זה פי ארבע מקללות אמיתיות. בסך הכל - זה חבורה של נערים, זה דורש כמויות של קללות, אבל הסופר עשה עימי חסד והכניס להם מילים מפגרות אחרות - תחליפים זולים, אבל שכיף לקרוא אותם. :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
ואדם אין

ואדם אין

שירה סטופל

קשה.
כל כך קשה.
קשה עד דמעות.
קשה עד צעקה.
כך אני בוחרת להתחיל את הביקורת שלי על הספר "ואדם אין". כריכה מהורהרת, מסקרנת משהו, ושם כואב שמתאים לכל פינה בסיפור - זה מה שגרם לי לקחת את הספר. מה גרם לי ל-ה-ש-א-י-ר אותו אצלי גם אחרי הקריאה, זאת השאלה...
לחוות על בשרי. המילים האלה נצרבות לי במוח גם כשאני מנסה להיפטר מהם, כי זו הפעם הראשונה שקראתי ספר, וחשתי אותו.
כי זו הפעם הראשונה שסיפור של מישהו אחר צמח לי בתוך הלב. ועכשיו, חסל סדר תיאורים מצויירים, אפשר לומר את זה גם במילים פשוטות: פעם ראשונה שהרגשתי שאני אחת מהדמויות, ולפעמים אני מרגישה כל כך הרבה כאב, ובלבול, ומילים שמרקדות סביבי בסחרור מדהים. כתיבה שיצאה מהרגיל, תיאורים שיכולים להפוך את קצות אצבעותי לעפר. אהבה! כל כך הרבה אהבה! זו אהבה! בין בעל ואישה, בין זקן לזקנה, בין זוג צעירים... כל כך שונה מספרי הנוער הרגילים שאפשר להשתגע. איך בלי חיבוק, כמעט בלי מילים, אפשר לטוות כאלה חוטי קסם סביב ההורים, סביב ענבל ואדם. אהבה! אהבה בין אח ואחות, עד אובדן חושים...
אהבה... מעולם לא חשבתי שמישהו יכול להתאהב באדמה. עכשיו לי זה קורה.
במילים קסומות, חדות, חריפות, פורשת לפנינו הסופרת סיפור רקום היטב של מה שקרה, ומה שקורה. את הטוב בכל כולו - ואת המשבר. את הדמויות המהוססות, המבולבלות, שמבינות בעמצים יותר מאשר בבני אדם. יומן מלווה את דפי הספר, ומכאן לכאן הכתיבה משתנה. פה היא נערית, מקסימה, חריפה ומהדהדת, ובספר עצמו הכתיבה מהוססת אך מלאת קסם. פשוט אפשר להישבות אחרי המילים האלה שכורכות סביבך את מחושיהן ומעוררות את הדמיון שלך,
כי מי יעמוד מול פסקה כזו ולא יחוש איזה כאב?
# "סימתי, המפקד", היה מצדיע בערבו של יום, נשימות עולות ויורדות בו בסיפוק, ועיני הילד שלו צוחקות. באותו היום הוא באמת סיים. כדור קטף אותו אגב נסיעה, שורק מול פניו המבוהלות, ההמומות. הוא הוטח בצד הדרך, דמו נמהל במיץ תפוזים שהותז אל הכביש מכוח הבלימה, כאילו נידבה האדמה דמעות יבול משלה כדי לתבוע את עלבונה. מנחמת, אספה אותו בערב אל חיקה.#
מי יעלה בליבו ש"דווקא קריר היום" כשהוא קורא פסקה כמו זו:
#הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים בבהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה למול עיניו לשורות שורות של גבעות חום-צהוב-אדום, המתנשאות ביהרות בחוצפתם של איתני הטבע...# לא חם לכם??

הכתיבה מיוחדת, מתוארת, מרקדת - והסיפור... הסיפור הוא משפחה. משפחה שעברה הרבה, ועם כל מילה שאני ממשיכה לקרוא אני מרגישה שזאת המשפחה שלי!

קשה. כל כך קשה. ומדהים. ועולה, ויורד ומחזק ומחשל.

בכיתי על דמויות שהכרתי במשך ספרים, במשך שנים, על דמויות שתליתי בהם תקוות.
פעם ראשונה שאני בוכה על מוות של מישהו שהכרתי כעמוד וחצי.
ופעם ראשונה שהדמעות שלי מתגלגלות וניתזות על גירוש.

לאחר חפירות רבות רושם אלה אני רק יכולה להבטיח שאם יש לך מעט סבלנות, קצת דמיון והרבה אהבה אתה תתחבר. גם אם לא הכל מונח במקומו במדויק, גם אם העלילה מבלבלת והכתיבה מלאת תיאורים עד תמיהה.
נכון שקטעי היומן רשומים ממש כמו ספר, נכון שהקפיצות מדמות לדמות מבלבלות, ויכול להיות שהעלילה נחשבת בנאלית ויש בה הרבה חורים. אבל זה לא תירוץ.לא תירוץ לא להתאהב בספר הזה.
ואסיים בפסקה שעליה נכתב כל הספר. הפסקה שחותמת, והפסקה שחודרת.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

אני כל כך כועסת.
לא, לא על מי שהתעלל בהאנה. לא, לא על קליי.
אני כועסת על האנה.

*****

אני לא אוהבת מתאבדים. מישהו יודע מי דוד-אל? זה ילד מישראל שהתאבד... ואני כל כך מבינה כמה זה קשה, אני לא טיפשה, אני לא אטומה... אבל אני כן כועסת.
אני מטבעי אדם פשוט. אדם וותרן. אתם יכולים לקרוא לי "מיס רכרוכי" - אני לא אכעס. אין לי בעיה לוותר על שומדבר. תמיד אני הראשונה שמתנדבת כשצריך משהו, מוותרת מעצמי למען אחרים אם צריך, הכל.
אבל אני לא מוותרת לעצמי.
אסור לעצור, אסור להתייאש, אסור לוותר לעצמך.
ואני כל כך כועסת.
כי האנה וויתרה לעצמה.
היא רצתה שיהיה לה שחור.

במוות שלה אשמים כ"כ הרבה אנשים. 13 אנשים, ליתר דיוק. לא סליחה, לא שלוש עשרה אנשים. ארבע עשרה. והאיש מספר 14 הוא האשם העיקרי. נחשו מיהו מספר 14?
האנה. האנה בייקר היא מספר 14.
היא היתה עמוק בשחור, עמוק באפלולית. לא עצרה לרגע כדי להסתכל למעלה ולחשוב על אור, אור כלשהו, שיגיע אליה.
היא ר-צ-ת-ה למות.
נו, בטח, הרבה יותר קל לוותר, להרים ידיים. למה להתמודד עם כל זה? למה להתמודד עם העולם? בשביל מה, הרבה יותר פשוט לבלוע כדור, וללכת... ללכת בלי לחזור.
אתם יודעים מהי המנגינה החזקה בעולם? מכירים את ההמנון של המדינה, התקווה? כן, כן, זה שמחייבים אותכם לשיר בכל טקס יום זיכרון... כשכל התלמידים המצחקקים מנסים לעטות ארשת פנים חמורה ולשיר בלי לעשות קולות מטופשים.
אתם יודעים למה לתקווה הלחינו את המנגינה המסויימת הזאת? כי היא כל כך מלאת תקווה.
תנסו רגע להיזכר במילים... "עוד לא אבדה תקוותנו... התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים..."
מישהו שם לב למנגינה בתחילת המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו"?? אז אני אספר לכם. המנגינה העמוקה, האיטית, שבתחילת השיר מפנה מקום למנגינה... מרגשת. עוצמתית. חזקה.
תקווה.
אפשר להרגיש אותה מבעד למילים.
האנה לא רצתה בתקווה. היא לא חפצה בה. היא רצתה לשקוע עוד יותר עמוק בעולם השחור שלה, בביצה הטובענית של החיים שלה. כככה יהיה לה קל יותר, פשוט יותר.
אז היא מתה. כמה נוח.

שלא יהיו כאן אי הבנות - אני לא מסירה מעל האחרים את האשמה. אני לא נותנת לכל מי שהתעלל, שהטריד או שלעג לחיות בשקט. גם הם אשמים במוות. אבל האשם המרכזי הוא האנה.
כי היא לא רצתה לחיות. כי היא וויתרה לעצמה. כי היא ראתה שהעולם הוא מקום - מה לעשות - לא כל כך מושלם, אז היא העדיפה לעבור לגן-עדן. שם יהיה לה כיף יותר.
אז מה אם העולם לא מושלם?!?! א-ז מ-ה?
נכון שקשה, האנה, אני זועקת, אני צורחת, כדי שתביני שאני מזדהה איתך, עם הרגשות שלך... אבל נאי ואת שונות, את יודעת למה?
כי אני בחרתי לראות גם את הטוב...
היו לך שני הורים מדהימים. היה לך את קליי, היה לך את הנופים ואת הבית ואת החיים.
ואת בחרת לוותר עליהם. בחרת לא להעיף בהם אף מבט. להתמקד ברוע ולהשלים איתו.
הכל באשמתך.

אז הספר הזה נכתב מתוך טענה שגויה. אני כועסת גם על האחרים, על כל מי שאשם, אבל מי העיקרי - נו, אתם כבר יודעים מה אני עומדת לומר.

***

אנחנו חייבים להשים לב יותר. לפתוח, להציץ מבעד לחומות שלנו, ל-ר-א-ו-ת את האחרים, אולי יש עוד מישהו כמו האנה בייקר. מישהו שנוכל להציל... מישהו שנוכל להקים, להאיר אותו, לתת לו את ההזדמנות להכיר את המילה "תקווה".
אנחנו בני האדם, כל-כך אטומים... אני חושבת שבגלל זה האנה התאבדה. בגלל שהיה לה קשה. עם בני האדם, עם היצורים האלה, עם עצמה. כן, גם האנה בן אדם.
אבל אני לא אוהבת את הקשקושים האלה, כל סגנון ה"ההעולם אפל וקר", "אני שונא את החיים" וכו'.
אני פשוט מודה בעובדה.
בני האדם הם יצורים אטומים.
אבל אנחנו חיים, לא? ומה המטרה בחיים שלנו אם לא להתמודד? להתמודד עם עצמנו? עם האטימות שלנו?
אולי... אולי זאת המטרה שלנו.
אז קדימה, קומו על הרגליים. אני מקווה שתלמדו משהו מהחפירות האלה כאן למעלה... יש לכם הרבה עבודה:
להתמודד.
אולי כבר הזהרתי אותכם, ואלי לא, אבל...
להתמודד זה לא הדבר הקל ביותר. זה הדבר הנכון ביותר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
תיכון לילה

תיכון לילה

סי ג'יי דוהרטי

אוקי... מאיפה להתחיל??

טוב, התתחלה טובה, בזה אין ספק. אלי (האלופה וה'אני-חייבת-צומי-כי-אחי-נעלם') היא מורדת קטנה (או בעצם לא כל כך קטנה) ומעיפים אותה מביה"ס. יפה, טיפוסי, מרדן.
אז ככה הכרנו את אלי. ממש ממש ממש לא הטיפוס הרומנטיקן, החברותי וה - במילים עדינות - רכרוכי שהיא נעשית בתיכון המטופש הזה.
כלומר, אלוהים ישמור! גברתי הסופרת הנכבדה, אם את רוצה לכתוב ספר על בית ספר מושלם ובו דמויות מושלמות עם יופי מושלם - למה הכרת לנו את אלי ככה? איזה מין בן אדם מתהפך תוך שבועיים מנער חסר שליטה לאדון המושלמות והצחקוקוים-הנשיים?!?!?
ססס... זה היה פשוט מבאס. אני לא אוהבת דמויות רכרוכיות.
(נ.ב. אין לי בעיה עם דמויות של "ילדות טובות" - חס וחלילה! דווקא כבר נמאס לי לשמוע על הדמות החרושה של "המרדנית"!! אבל זה באמת מוגזם! לקחת מרדנית ולהפוך אותה למושלמת??! איכככססס!)

אבל העניין עם כריסטופר, וגם הדמות המסקרנת של אלי, כן עניינו אותי.
אז היא מגיעה לביצפר, והוא נראה כמו טירה מהאגדות וכו וכו'...
איזה יופי... זה מעניין, ומסקרן, ומטורף - מה נסגר עם הביה"ס הזה? למה שלחו אותה לפה? למה אין תלמידים במיסדרונות?
טוב מ-א-ו-ד! זה מעניין אותי!
אבל אז... הם הגיעו. משולשי האהבה... (נאנחת בדרמטיות)
ווא, זה היה כל-כך צפוי.
טוב, אז כמובן שאלי שרידן שלנו, מלבד היותה כזאתי מאגניבה, היא גם מהממת-בלי-לדעת-שהיא-מהממת, שמשום מה זה נשמע לי מוכר מאוד... לכן כל הבנים מתלהבים ממה וכו'... חוץ מהעובדה שהיא מסתורית וכל זה בגלל זה שאין לה משפחה בבציפר (לא אכפת לי שאני כותבת ספוילרים... :) אי אפשר לרשום ביקורת בלי להדליף קצת פרטים)
בכל אופן, זה היה כל כך מטומטם... ישר שני בנים מושלמים מאוהבים בה. אההה???
אז סילבן מעצבן אותי מהרגע הראשון, כי הוא "מושם" ואני לא סובלת אנשים מושלמים. באמת.
ישר ידעתי שהיא תלך בסוף לקרטר, אבל מזה משנה? אני קופצת רחוק מידי. בואו נחזור לסילבן.
אז סילבן הוא חתיך יפיוף, ואז הוא הורס הכל עם ההתנהגות ה... מטרידה שלו, אז כמובן שקרטר - האביר על הסוס הלבן - בא ומציל את העניינים...
מזלו של קרטר שאני מתה עליו. כן, ניחשתם נכון: אני אוהבת אותו כי הוא - לשם שינוי - לא מושלם.

(נ.ב. מספר 2: מי הטיפש המדופלם שקורא לספרים האלה ספרות נוער וילדים? אתם באמת רוצים לתת לילדים שלכם, בני ה12 לקרוא את הדבר הזה! את הקללות, את הפרטים בנוגע לסילבן... אוף, חייב לעשות משהו עם ההתעסקות הנוראית הזאת שיש לבני נוער בדברים האלה! אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בתכנים כאלה בלי בכלל להשים לב! אפילו ספר נקי ופשוט אחד כבר אי אפשר למצוא!!
ולא, לא אכפת לי שאני נשמעת שמרנית. זה נכון, ואתם יודעים את זה. ההתעסקות בדברים האלה פשוט רדודה. וזה עצוב.)

בכל אופן, הכל טוב, העלילה נכנסת לעוד פרטים מעניינים, וזונחת (סוף סוף) את ההתעסקות המטומטמת והמצחחקת רומנטיקה.
הופה... נתניאל. כריסטופר. כיתת לילה.
מעניין.

וככה זה ממשיך.

אז איך לסכם הכל??
בתכל'ס, בואו נודה באמת - הכתיבה הורסת ת'בריאות. היא מעולה, סוחפת, נערית, מעניינת. העלילה בנויה בסדר, הפרטים טובים, הסיפור הכללי מצויין.
הדמויות - כמו שאולי כבר ניחשתם מהכתוב למעלה- אני לא אוהבת את העבודה שלה עם הדמויות. הם לא הגיוניות., הם לא אנושיות.. הם פשוט ל-א.
אלי טובה, וקרטר הוא דמות מיסתורית די סבבה אבל... גם סילבן, גם ג'ו, גם קייטי... הם או מרושעים ותינוקיים מדי, או משוגעים מידי או מושלמים מידי. זה כל כך מפגר. נראה שלסופרת יש בעיה קשה עם הערכת דמויוןת.
ובכל זאת, כל כך נהנתי. ראוי לציין שאצלי המחמאות תמיד באות בסוף, אחרי שאני גומרת להתעצבן על מה שלא אהבתי.
אז הנה המחמאות:
הכתיבה מעולה, העלילה מצויינת, הדמויות - חלקם טובות וחלקם לא, ואני... מה איתי?
אני נהנתי :)
ואולי אני עושה את זה בכל ביקורת, אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי חושבת: "אלוהים ישמור, אף אחד לא רשם את הספרים האלה כדי שתנתחי אותם. רשמו את הספרים האלה כדי שתהני מהם!!"
ונהנתי? -כן.
אז כן, אולי הינדסתי יותר מידי את הפרטים הטכניים, אבל באמת הרגשתי שאני חייבת!

מומלץ, לא לקטנים מידי... זה יפה וטוב.
טוב, אני מודה באשמה. לא ישנתי לילה שלם כי קראתי את זה! מה לעשות, אני נסחפת לספרים בקלות... :-)

לפני 12 שנים•פחד
זהירות: סופה

זהירות: סופה

לינדה סו פארק

טוב, מאחר וממש אין לי כח לכתוב על שמונת הספרים הקודמים בסדרה גם ביקורת, אני ארשום פה, בספר התשיעי, את הביקורת על כל הסדרה.
קודם כל, אני אתחיל בזה שילדותי או לא ילדותי, הגיוני או לא הגיוני - אני אף פעם לא מצליחה לעזוב את הספר הזה... משהו בצייד אחר הרמזים גורם למתח מוזר שלא מפסיק, וכל ספר נגמר גם בתחושת מתח קשה שמשאירה טעם של עוד.
בסך הכל - עוד אחד מהסוג של הספרים החביבים ממש, שאני אוהבת: ילדים קצת שיטחיים, אבל בסך הכל לא מזיקים. ההומור הערוך היטב, הדמויות האמריקאיות הטיפשיות והשובות, ההיגיון המדהים והתחכום שטמון בכל צמד בדרך וברמזים בכלל - מסוג הדברים שאני אוהבת. חייב לציין שזה גם ספר שסוף סוף מתאים לכל הגילאים בטווח של 10-20, בניגוד לשאר הספרות ה'מדהימה' שיוצאת בכל מקום וקוראים לה "ספרות נ-ו-ע-ר", ולדעתי מתאימה לעשרים ומעלה... עזבו, זה לא קשור לעניין. בחזרה לספר.
העלילה - מצוינת. תגידו מה שתגידו, היא יחסית מקורית... בכל זאת, בחיים לא שמעתי על מירוץ מסביב לעולם, חפש תמטמון משוגע ומסוכן עוד לא נכלל ברשימות הספרים שקראתי...
אז נכון שהסגנון קצת מזכיר את ריק ריירדן (כן, אני יודעת שגם הוא אחד מהכותבים של הסדרה, אבל זאת לא סיבה להפוך את כל הסיפור לדומה לספרים שלו) אבל בכל זאת... מקורי!:)
אני נהנתי... עזבו אותי משטויות של שיטחי לא שיטחי, הגיוני לא הגיוני וכו'... כשאני קוראת אני נהנית. אולי לא לוקחת איתי משהו לחיים, אולי לא לומדת איזה מוסר, אבל נהנית. מאוד.
בספר התשיעי חלה נקודת מפנה קשה כי מגלים את כל הסיפור המסתורי של האיש בשחור. אני הייתי מוסיפה קצת מתח לכל הסוף, ולא הורגת את ההוא הצעיר ההוא, כי המוות שלו לא ריגש. הוא פשוט הוסיף פרט מאוד לא מעניין בספר, כי בכלל לא נראה הגיוני שהם עד כדי כך עצובים על מישהו שהם הכירו בערך שעה. אבל כרגיל - האקשן, הקפיצות ממשפחה למשפחה, מגילוי גילוי - זה מה שגאוני פה, וכל דבר שלא אהבתי בכל הסיפור הזה לא מצליח להעיב על ההנאה שבקריאה... איך חושפים כל פעם עוד חלק מהשמיכה שמכסה את המירוץ.
מדהים.
והכי מיוחד - איך כל פרט קטן בעלילה תוחקר עד הסוף, בדיוק מופלא. איך כל דבר מתוכנן לפרטי פרטים כדי שיארג לרגע של עוד מציאת רמז.
נהנתי. כוכב אחד מחוסר מהציון הסופי בגלל ילדתויות יתר, שיטחיות וקטעים לא משו בספר שקצת הרסו... כל הסיפור עם איזבל שרצחה את ההורים שלהם מודגש יותר מידי, וגם זה שהם רבו עם נלי, והכי עיצבן אותי הסוף הפתור בצורה לא מיקצועית כל כך.
אבל ארבעה כוכבים גם הוא ציון מעולה לדעתי.
מומלץ:)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
כנפיים

כנפיים

אפרילין פייק

מאוד לא מתאים לי לקרוא את הספר הזה, וגם לא מתאים לי לרשום ביקורת כזאת, אבל בהתאם לנסיבות חשבתי להתאים ביקורת קצת... חריפה יותר מהרגיל...
טוב, יש הרבה מה לכתוב, אז יאללה לעבודה!
ברשותכם, נתחיל בכריכה: זה מזוויע! היא מכוערת, הבגדים שלה מכוערת... משו להוסיף? אה, כן, הדבר שיש לה על הגב נראה כמו פרח מכוער שנראה כמו שמלה!!!
אוקי, ולביקורת.
נו, באמת, אפרילין פייק או איך שלא קוראים לך, את רצינית?
עם כל הכבוד למשולשי האהבה הסוחפים, הדמות החתיכה והמושלמת והעלילה הכל כך צפויה שמאפיינים הרבה ספרים אמריקאים, זה עבר כל גבול!
קחו ילדה, תוסיפו לה שם יפה, פרצוף יפה וסיפור חיים מוזר, תכניסו לסיפור איזה חבר חתיך עד חוסר נשימה וחברה טובה - שברור שהיא פחות יפה מהגיבורה פי עשר! - ולסיום גם תעשו שהיא יצור קסום יפיפה שמציל את העולם, את ההורים ואת החבר... אה, ושכחתי, גם יש בסיפור את התוספת המרכזית: המאהב המסתורי והקשוח שכל ילדה נופלת כשהיא רואה אותו.. וואו, איזו מקוריות.
אז כן, זה "כנפיים". חבל ששכחתי להוסיף קצת מילים לגבי הטרולים המרושעים, התקציר המטומטם עד טירוף וכפכפי האצבע - בכלל לא ילדותי!
למזלה של הסופרת הסופר-לא משו הזאת שהיא רושמת בצורה קלילה וזורמת שלא גרמה לי להשתעמם... אפילו שהיו כל כך הרבה דברים שלא אהבתי עד שזה הפריע לי בקריאה!
"חיי חברה מסובכים"?!?! - עאלק!
כל התתחלה מושלמת כל כך שבאלי להקיא! לפחות בהמשך נכנס קצת עניין, אבל עם כל סיפור האהבה (הבכלל לא קיטשי) עם דיוויד אתה כבר קצת שוכח מהמתח העיקרי: צומח לה פרח על הגב, ואנחנו עסוקים בלקרוא על הצורה שבה הריסים של דיויד מטילים צל על העיניים הכחולות שלו! כאילו, הלוווו? מה פה העלילה המשנית ומה פה המרכזית?
אבל בסך הכל הספר היה בסדר. כל עוד לא השתעממתי בו עד מוות, כל עוד נשארה בו טיפת מתח - הוא היה בסדר.
אבל... ?(וזה אבל גדול) הנה הגיע החלק שאני הכי לא אוהבת: הבנו שללורל אין לב כי היא פיה, אבל לא חשבנו שבאמת אין לה רגשות! כאילו, מה נראה לה שהיא בוגדת בדיוויד? ואיך היא אמורה להתאהב באיזה נער יער סופר-מכוער אחרי פעמיים שהיא פגשה אותו? ולא אכפת לי שהוא חבר ילדות שלה, אחרי יום וחצי לא מתאהבים, ובטח שלא בוגדים בחבר שלך! יאללה, יאללה, כאילו העלילה הזאת הגיונית מבחינה אנושית...
ספר טיפשי.
אבל לא הפסקתי לקרוא אותו באמצע.
אחרי כל קטילה שלי יש כמה דברים טובים. הנה הם:
הספר היה בסדר על גבול הבסדר. נהניתי בחלקים שאהבתי. לא התרגשתי, לא נמתחתי עד הקצה, לא התעניינתי לגמרי לגמרי בעלילה.
אבל בסך הכל זה בסדר, ויכול להיות מאוד שאחרים יאהבו את זה. עובדה - אני ממשיכה לקרוא את ספרי ההמשך, כי אני כן מעוניינת לדעת יותר על הדברים החשובים באמת, כמו הממלכה של הפיות למשל...
אז בסדר. הכל בסדר. :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
עלובי החיים [מהדורה מחודשת]

עלובי החיים [מהדורה מחודשת]

ויקטור הוגו

ליד המבינים יותר מבינינו, הבוגרים או המבוגרים יותר, אני קצת מתביישת לרשום את הביקורת שלי, אבל דחף עמוק גורם לי לדחוף את עצמי ולהסביר לכם מהי מהות "עלובי החיים" בשבילי.

עלובי החיים - השם הזה נראה כל כך פשוט בהתחלה, אבל עם כל עמוד שעובר אני מ-ב-י-נ-ה אותו. האנשים האלה שהעוני, העצבות, שברי הכלי שנשארו מהם הפכו אותם ל"עלובי חיים"... וזה נורא, כי עם כל דפיקה בדלת שז'ן ולז'ן מנסה, יורד המסך הזה שמסתיר מעינינו את האחרים ואנחנו רואים את העליבות הזאת, את מה שנשאר מאדם שהיה, ואני לא נוהגת בדרך כלל לקחת ספרים ללב יותר מדי, אבל אני לא יודעת למה בספר הזה המילים חדרו עמוק, הורידו אותי, גרמו לי להרגיש את הגיבורים באופן שגם ספרי שואה לא הצליחו להעביר לי את האומללות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מנחשת.
בגלל המילים הגאוניות האלו, של ויקטור הוגו, בגלל הדמויות שובות הלב האלו, שלא ציפו להרבה וגם לא קיבלו הרבה, בגלל העובדה שנשאר בהם "הטוב" שבי לא היה נשאר במצבם. בגלל האנושיות!
כמובן שהדמות שהיתה הרצינית מבין כולם אבל גם חדרה הכי עמוק אצלי היתה ז'ן ולז'ן, אדון מדלן, אולטום פושלוון או כל שם אחר. אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת נתן. אדם שהבין את משמעות הניתינה באופן כללי, וידע לאהוב ולהיפגע בשביל אחרים. "מצפון" אפשר לקרוא לו, או אדם טוב, או "קדוש מעונה" כמו שהנוצרים אוהבים לומר.
קוזט, מריוס, טנרדיה,פנטין - הם פשוט דמויות אנושיות. הם יודעות לשנוא, להיפגע, לעשות הכל בשביל עצמך, וחלק מהן גם יודעות לעשות הכל בשביל אחרים. החשיבה הפשוטה הזאת ש"כל מה שיש לך אינו שלך, ולכן אתה אמור לתת אותו לאחרים" המחויבות הזאת, כי אתה נולדת לעזור - זה פשוט מדהים. טוב מדי, פשוט מדי.

האהבה האמיתית של מריוס וקוזט, גברוש האמיץ חסר הפחד, אנז'ולרה נלחם - הכל מתערבל, ואתה מרגיש את האומץ של הדמויות, האהבה שלהם, הפגיעות שלהם, עקרונות חייהם.

אני לא יודעת להסבר את זה כמו שצריך, את הצמרמורת שעברה בי כי לא הבנתי למה לעזאזל אדם כמו ז'ן ולז'ן מקריב הכל למען אחרים - למה? הוא היה יכול לחיות חיי שלווה מאושרים אם לא היה עושה את זה, בעיקר בסוף של הספר, שבו הוא מחליט להתרחק מקוזט לטובתה... ואני שואלת: ומה עם טובתך האישית? מה איתך?
ואז, שוב, אני מבינה את מהות חייו של ז'ן - הוא בעולם בשביל אחרים. לא בשביל עצמו. וזה מה שמיוחד כל כך ומדהים כל כך בדמות הזאת, ובאחרות. אפשר לראות אותם מהצד, להבין אותם ולא להבין אותם, כמו שאתה מבין ולא מבן את האנשים שאיתם אתה חי.
ז'ן היא דמות לא מושלמת, היא ידעה לשנוא את מריוס - אבל היא טבעית, ואנושית ושמימית, וזה בעיקר מה שנגע בה, אני חושבת.

הספר הזה הרעיד אותי, צימרר אותי, לא הניח לי לעזוב אותו. אני מאוד מקפידה לקרוא רק בלילה, אבל הפעם צללתי לעולם שהוא לא שלי בלי להבחין, רק קראתי וקראתי בלי לעזוב, כי העלילה הזאת מושכת אותך לתוכה, כי כל כך אכפת לך מהדמויות, עד שאתה מבין שבאופן כלשהו אתה כבר מאמין בהם, מרגיש אותם.

אני לא חושבת שמישהו מקשיב כל כך לדעה שלי, אבל אני ארשום אותה בכל זאת: זה אחד מהספרים המופלאים בהסיטוריה, בגלל היותו אנושי.

לפני 12 שנים•פחד
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

אני לא מצפה שיקראו את הביקורת הזאת, אי שם בתחתיתו או אמצעיתו של העמוד, - בסך הכל זה לא ביקורת מצחיקה או סוחפת, זו רק הדעה שלי לגבי הספר המיוחד הזה - אבל אני מרגישה שאני חייבת לקבוע את מעמדי בקשר אליו.
נ.ב. ייתכן ואציין שמות של הדמויות, כנ"ל לגבי תכונותיהם וסיפוריהים - בקיצור, ספויילרים:
אני לא יודעת מה קרה לי, מה גרם לי לקרוא במשך יומיים ארוכים ובכל זמן שמצאתי את המילים הקולחות, את הסיפור המרתק. עם כל הכבוד לדויד גרוסמן, שהיה נשמע לי הרבה יותר איכותי מרוב ספרי הנוער האפלים של היום, עדיין הייתי בטוחה שאתקל באותו סגנון - בוטה, אפל, סמים, פחד, וואו, הנוער של היום הם כל כך יוצאי דופן ועוד שטויות טיפשיות שכאלה, משהו בין קיטש מזעזע לשפה מודרנית בוטה שממש לא מושכת אותי.
איזו טעות חמורה טעיתי!
הדמויות האלה, פרי עטו של גרוסמן, הן אנושיות כל כך - מהמילים המהוססות אך הסוערות של תמר ביומנה ועד אסף שהוא בן אדם כל כך... פשוט.
"העכברושים", "האומץ של הפחדנים" או "הסלולאום" - הכל במילים מובנות, ביטויים לרגשות אנושיים ורגשיים עד אין קץ. הכל נעשה ברור כל כך עם כל עמוד: האובדן, האהבה, השקט הזה שבין תמר לאסף, האהבה המדהימה בין אח לאחותו או הפשטות הסוערת של תיאודורה, לאה או אפילו דינקה הנאמנה.
כשדמויות בנויות בצורה טובה זה בדרך כלל גורם לי ללא יותר מקצת מילים טובות...
אבל אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות האלו, "העכברושים הלבנים" כמו שאני קוראת להם עכשיו, שרדפו אחרי בעקבות הספר.
מחשבות... איך לומר? טובות, עמוקות, בעלות ערך - לא, לא כאלה מחשבות.
פקדו אותי מחשבות של פשטות, של אהבה.
איך במילים פשוטות גרוסמן מתאר לנו סיפור שובה לב והורס אותי, בגלל הריצה המדימה הזאת בין סיפור למשנהו, בגלל הרגש הזה שמועבר על ידי דיו ונייר בלבד, בגלל השתיקה, החיוכים המהוססים, ה-א-נ-ו-ש-י-ו-ת שבספר הזה.
הכימיה שנוצרת בין אנשים שאין ביניהם קשר, סיפור הרקע של רלי וקרנף או של תיאו ושל מצליח - תמר, בן אדם כל כך טוב, משוחחת עם כולם ומקבלת מהם "מרחב", ומיוחדות הזאת שהקרינה, הטוב לב... זה משהו מיוחד.
מישהו לרוץ איתו - המיוחד שבספרים, לא לפספס.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד

ביקורות נוספות על "חוטים מקשרים "

חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

מכיוון שויקטוריה היסלופ לא משנה את המתכון שלה לרב מכר, ארשה לעצמי גם אני למחזר חלק מהביקורת שלי על ספרה השני.
הפעם אמנם המתכון הוא אותו מתכון, אך יש שינוי מסויים בתיבול. לצערי התוצאה נשארה אותה התוצאה, אך למען הסדר הטוב, אביא את המתכון המשודרג.

המרכיבים:
1.ארץ שטופת שמש, אך לא אקזוטית מדי – כריתים, דרום ספרד - הפעם יוון
2.אישה אנגלייה שמוצאה מאחת המדינות שבסעיף 1 – אלקסיס, סוניה - הפעם טוויסט בעלילה. מיצס הוא גבר צעיר, אך כמובן גם הוא מלונדון הקודרת.
3.משפחה שורשית מארץ שטופת השמש מסעיף 1 שגורל מכה בה שוב ושוב – משפחת פטרקיס, משפחת רמירז - הפעם יש משפחות פגועות למכביר: מורנו, קומנינוס, סרפוגלו
4.כותרת הספר עם שם נשי שמתחיל בס' ובעל חמש אותיות - סופיה, סוניה - הפעם עוד גיוון, כריכה רומנטית בתכלת
5.דמות של אישה צעירה שהיא התגלמות טוב הלב, חמלה וחן, חסרת שמץ של רוע, קנאה או כל רגש/ תכונה שלילית אחרת – להלן הנשים מסעיף 4 - קטרינה היא כמובן כליל השלמות, אך הפעם כל הנשים הן מלאכיות טהורות
6.לאותה אישה מסעיף 5 שלהלן, יהיו אח או אחות רשעים, יהירים, קנאים וחסרי כל חמלה אנושית - הפעם הבעלים הם הרשעים
7.איש/ אישה קשיש/שה, אך נמרץ/ת, תושבי המקום, פטפטנים למדי - סבו וסבתו של מיצס
8.אירוע מרתק שהתרחש בארץ מסעיף 1 בעבר - רדיפת מצורעים, מלחמת אזרחים - גם כאן אין שינוי, מלחמת האזרחים ביוון, המלחמה בין יוון לטורקיה, רדיפת הקומוניסטים, הדיקטטורה של פפדופולוס, גירוש יהודי סלוניקי ועוד.

ההכנה:
לערבב יתומה ענייה ואידיאליסט עשיר עם מלחמת אזרחים. להוסיף המון בדים צבעוניים עם גירוש המוני של אוכלוסיית המקום וביזה ברחובות. לתבל בנבל שמן ורשע ונבל רזה ודוחה לא פחות. לפזר מעל אחווה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים שהופכת בין רגע לשנאה.


הצעת הגשה:
להגיש קר כשנאה בין בני משפחה או חם כמו אהבה אסורה. אפשר להגיש עם קורטוב שואת יהודים (אבל ממש בקטנה, רק בשביל הטעם). כמו תמיד מומלץ להגיש עם הרבה יחסי ציבור בצד.

בתיאבון!

ועכשיו ברצינות. מה שאני שונאת בכתיבתה של היסלופ זה העדר מוחלט של הגוונים באיפיון הדמויות. כאילו לא קיימת קשת הצבעים בסקלה שבין שחור ללבן, הגיבורים בספריה הם חד מימדיים לחלוטין.
הגיבור הטוב יהיה טוב עד כדי בחילה, לא יהיה לו שביב אנוכיות, גרם של אכזריות, קורטוב של חומריות ומילה של שקר. הוא יהיה מוכן למסור את נפשו עבור כל אדם כמעט, לא ירצה לקבל כסף מאדם לא ראוי ויעדיף חיי עוני מחפירים, עינויים ודמעות של קדוש מעונה על פני ויתור על האידיאלים הנעלים.
הגיבור הרע לעומת זאת ישאר רשע לעד. הוא בחיים לא יאהב אף אדם ואם יביע רגש כלשהו הוא יופנה כלפי חפץ (כסף, אוכל וכו'). הוא לעולם יהיה רודף בצע, גרגרן, גנדרן, משתף פעולה, קמצן וכו'. זו בדיוק הסיבה שלאורך שלושת הספרים שקראתי, לא הצלחתי להתחבר לאף דמות ולמען האמת גם לא לשנוא אף דמות, כיוון שכולן נראו כקריקטורות של אנשים אמיתיים.

ויקטוריה היסלופ בוחרת לכתוב על דברים מעניינים וכאן היתרון היחיד של ספריה. שלוש פסילות גברת, שלום מולא להתראות!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

***
מודה ומתוודה שלא חשבתי לכתוב ביקורת על הספר: "חוטים מקשרים",אבל היום התאריך - 27/03/2013 ועבורי הוא משמעותי ( מיד תבינו למה )וחשבתי לנכון שהוא מתאים לי לקשר אותו לא ממש עם הסיפור עצמו (אולי קצת ) אלא יותר עם שם הספר ..
מי שהספיק להכיר אותי וזוכר, יודע שאני משתדלת לשלב חוויות בביקורות / רשמים / סקירות על ספרים שקראתי ואף להקדיש אותם לאנשים חשובים בחיי וכך התבשל בתוכי הרעיון ,רק שהפעם זו לא חוויה משמחת, אלא אירוע טרגי.

תחילה לביקורת
***

וואוווו כמה רעש וטרראם היה סביב הספר כשיצא לאור והגיע לארצנו.להשיג אותו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית כאילו מדובר בהמצאה טכנולוגית חדשה ואני, כמשוחדת ליוון וביקורות טובות הרגשתי צורך עז לדעת מעט היסטוריה על קהילת יהודי סלוניקי מתקופת תור הזהב דרך גירושם מספרד (1942 ) ועד סופה הטראגי כשנשלחה לאוושוויץ (1943) וזה הדבר היחידי שבשבילו היה כדאי לקרוא את הספר,למרות שבימנו קליק אחד בגוגל וניתן ללמוד היסטוריה של כל מדינה בעולם. א-מה-מה....גיליתי תגלית " לא כל הזהב נוצץ ולא כל ספר ראוי שיקרא "רב מכר".מה שבטוח הוא מייצר "רב כסף" וזה ייאמר לזכותך ויקטוריה היסלופ.
באיזה שהוא מקום הרגשתי מעין דה ז'ה וו,כאילו יש לך נוסחה קבועה גברת היסלופ (שהצליחה עד עכשיו ) שבה את משתמשת במוטיבים חוזרים של עבר והווה בשלושת ספרייך,כשגיבור/ת הספר נוסעים לגלות את שורשיהם במדינות שונות ותוך כדי עוברים חוויות ,אבל אם תשאלי את דעתי הקטנה ,הנוסחה לא תעבוד לאורך זמן.
"חוטים מקשרים " הוא רומן היסטורי המתחיל בשנת 1917 בסלוניקי - שריפה ענקית פורצת ומכלה כמעט את כל העיר כשבתווך שזור סיפור חייהם של התושבים מכל הדתות ,יהודים,נוצרים ומוסלמים החיים בדו קיום על כל המשתמע מכך,שכנות טובה ,גזענות,שנאה,רדיפות,מלחמה עקובה מדם, אהבה כמעט בלתי אפשרית והפי אנד.( קצת מזכיר לי את מדינתנו וכמה ערים שחיו וחיות כמו בסלוניקי.....רמלה/לוד למשל... לא ? ).

לפי הביקורות המשבחות את הספר וציטוט התקציר על עטיפת הספר : "חוטים מקשרים", ספרה השלישי של ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי-המכר האי של סופיה והריקוד של סוניה, הוא רומן היסטורי מטלטל על מלחמה וגלות ועל אהבה שיכולה למרחק ולזמן; סיפור הפורט על כל מיתרי הלב, שגיבוריו ייחקקו בזיכרון "סוף ציטוט.

לצערי הוא לא פרט על מיתרי לבי כפי שקיוויתי וגיבוריו לא נחקקו בזיכרוני.
מה שכן הוא גורם לי היום,לחשוב על כל החוטים המקשרים בחיי עם עמרם ז"ל המתחיל ב-1953 ומסתיים ב- 2013 וגם לכתוב ביקורת אחרי תקופה כאורך הגלות,ולו רק בשביל זה ,עם כל הצער שבדבר אני יכולה לומר שהיה כדאי לקרוא אותו !

***

וכעת לחוטים המקשרים בחיי ובחיי עמרם ז"ל

***

את הסקירה הזו אני מבקשת להקדיש לעמרם מי שהיה בעלי ( המון שנים ) ואבי 4 ילדיי שאת הגובה והיופי ירשו ממנו ואת השכל ממני...:)(בדיחה פרטית) ותאריך הולדתו חל היום - 27/03/2013,אך לצערנו,לפני כשלושה חודשים ב - 01/01/2013 עמרם נפטר מדום לב. ואני רוצה לספר לכם לכם על החוטים המקשרים ביננו .
שנינו נולדנו בחודש מרץ באותה שנה ,באותה עיר חיפה ובאותו בית חולים רמב"ם בהבדל 5 ימים..שנינו טלאים ,הספרות בתעודת הזהות שלנו זהות ,מלבד שתי הספרות האחרונות .שמותינו מתחילים באות ע'.כן כן שמי עליזה שקוצר לליז. לאבי ז"ל קראו עמרם כשם אישי עמרם .ב- 22/03 נולדתי,ב-27/03 עמרם נולד , 24/03 התחתנו כדת משה וישראל,ב- 27/03 נפרדנו כדת משה וישראל בדיוק היום לפני 18 שנה (מעין מתנת יום הולדת )( לא אוהבת את המילה גירושין ולכן מעולם לא קראתי לעמרם הגרוש שלי .נשארנו בקשר עד יום מותו ,יותר נכון שבועיים לפני מותו בחנוכה היה לו רצון עז לראות אותי ואכן הגעתי במיוחד מאילת ,ביקרנו את הילדים והנכדים ובמקום יומיים שלושה כפי שתיכננתי,נשארתי שבוע שלם . בדיעבד זו הייתה פרידה שקיבלה משמעות מיוחדת והחוט הכי חשוב שמקשר ביננו הוא,שחזרתי לגור בדירה שלו/שלנו שבה נולדו ילדינו.וכך מתקשרים חיי מ - 1953 ועד 2013 בסיפור :"חוטים מקשרים "שמתחיל ב - 1917 ומסתיים ב- 2007.

ויש חוט שמקשר ומרגש אותי מאוד והוא השיר של הזמרת היווניה אנה וויסי שנקרא παραλύσει - " פאראליו " - משותקת - שגורם לי לבכות בכל פעם שאני שומעת אותו .
תודה לחברי היקר תמיר הללי שהקדיש לי אותו בדרך הכי יפה והכי מרגשת ,וליניב טובים על התרגום הנפלא לעברית !


(תוך כדי שידור יום שישי בלילה הקדשתי לה את השיר)
והמילים מדברות בעד עצמן !

" משותקת "

ונדמה כאילו הים התמזג עם הלילה
וכאילו שהמוות הוא החיים בעבורי
ופעימות לבי מופיעות במוניטור
כמו קו ישר.
וכאילו גרמת בלי להתכוון
לזמן לעמוד מלכת
והוא מטביע את חותמו על פרצופי
ואותי הוא משנה
ואני מרגישה את הפחד עמוק בחזה
מר כמו שארית הקפה בתחתית הספל
ואני רואה איך האור שבחדר
שבמוחי הולך ונמוג לו מיום ליום
ובמראה ,הפרצוף שלי משתנה
והופך לפנים אחרות,שאותן איני מכירה
וזה מפחיד אותי

פזמון: משותקת
מרגישה את האדמה נשמטת מתחת לרגליי
כאילו זה היום הראשון בבית הספר,
עכשיו אוגוסט,
אך המדחום שבלבי,מראה מינוס שתי מעלות
משותקת
חריקת הבלמים והצופר זועק
והאוטובוס חולף על פניי,וכמעט דורס אותי

ואני רק חושבת,איך אצטרך עוד לחיות בלעדיך.
משותקת....

ואני רואה את חיי כמו קיר ענק,
המתרומם מולי בסוף הרחוב
וקולות הילדים הבוקעים מחצר בית הספר,
נשמעים באוזניי כמו מסע הלוויה
והדרך,שפעם הובילה אותי אל
מחוץ ביתך,עכשיו כבר
לא קיימת.

פזמון: משותקת
מרגישה את האדמה נשמטת מתחת לרגליי....

הקשיבו לקול האדיר ולמילים המצמררות !
https://www.facebook.com/photo.php?v=566608390046245&set=vb.100000912667257&type=2&theater

יהי זכרך ברוך עמרם אישי היקר !!!
***

מאחלת לכולנו חוטים מקשרים יפים ושמחים .חג אביב שמח ופורח .
ורק בשורות טובות !
יא מאס יא אולוס - Ya Mas όλους - לחיים לכולם !

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליז מאילת:-)
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

ויקטוריה היסלופ הצליחה שוב להקסים אותי בקושר הכתיבה שלה.
הרבה אמרו שהוא יותר טוב מהאי של סופיה!
וכשהתחלתי לקרוא את הספר חוטים מקשרים מהדף הראשון,היה ברור לחלוטין שהספר הוא יצירת מופת.
מהעמוד הראשון סחף אותי לאיי יוון לסלוניקי,להיסטוריה של המקום,התיאורים שלה היו כל כך מוחשים,לא היה ניתן להרפות מהספר.
ספר נפלא ואם להשוות לשאר הספרים אז כן היא עשתה את זה שוב ובגדול ,קראתי אהבתי וממליצה בחום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

ההיסוטריה של סלוניקי במריחת דפים וסיפור צפוי ומשעמם מלא בתשפוכת שמעלץ

לפני שנתיים•
★★★★★
•גקי
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

זהו הספר השני של ויקטוריה היסלופ שאני קורא, הראשון היה האי של סופיה שממנו נהניתי מאד. חששתי קצת שהספר השני יהיה פחות טוב והתבדיתי.
הספר מצוין, ואין ספק שלויקטוריה היסלופ יש כשרון אמיתי כסופרת. הדברים שלקחתי עמי מן הספר הם תולדות העיר סלוניקי והמעוראות שטילטלו אותה, השריפה הגדולה ב-1917,המלחמות עם התורכים שכללו "טרנספר" של יוונים מאזורים של טורקיה, וטורקים מסלוניקי,כיבוש סלוניקי על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה,וגירוש היהודים למחנות ההשמדה בפולין (סיימתי את הספר קרוב ליום הזכרון לשואה ולגבורה-כמה סמלי) וכן מלחמתם האמיצה של היוונים בכובש. אחר כך שלטון הגנרלים ביוון ובסוף רעידת האדמה שהחריבה את סלוניקי.
כל זה על רקע של דמויות אנושיות שחיו בסלוניקי ויחסי אהבה שנאה ביניהם.
לסיום אציין שאת הקריאה סיימתי כשיד אחת אוחזת בספר ויד שניה אוחזת בטישו כדי למחות את הדמעות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•kisr
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

את שמה כסופרת הכה מוכרת לנו קנתה ויקטוריה היסלופ בזכות אותם ספרים המשלבים רומן עם היסטוריה. מקומית בעיקר. לקורא הממוצע לא נדרש כול מאמץ כדי להיזכר ש"האי של סופיה" עוסק בספינלונגה (כרתים) ו"הריקוד של סוניה" נכתב על מלחמת האזרחים בספרד, והם הפכו לרבי מכר בזכות אותו שילוב מנצח 'רומן והיסטוריה' הנותן לקורא גם ערך מוסף לסיפור הרומנטי תוך הבאת אירועים היסטוריים לתקופה בה התרחש הסיפור, וחיבור הדמויות בצורה כה שורשית למקום, כפי שעושה הסופרת, מהווים עדות להצלחתה.
הפעם בחרה הסופרת להביא לידיעת קוראיה את סיפורם הטרגי של תושבי סלוניקי כשהיסטוריית היוונים, אך בעיקר הסלוניקאים, משמשת כמסגרת לרומן. יצא לי לבקר בחלק ניכר מהמקומות המופיעים בספריה ובהחלט נעים לי לציין את היקף העבודה שעשתה בהיצמדה למקומות המהווים את בסיס העלילה.
במקרה של "חוטים מקשרים" גם ההיסטוריה מדויקת - דבר שנבדק (בעת שהייתי שם בטיול) ואושר ע"י המדריכים במקום עם תושבי סלוניקי.
בשנת 1912 עברה העיר סלוניקי מהטורקים ליוונים. האירועים המרגשים שבספר, לאחר השריפה הגדולה בשנת 1917 שכילתה את רוב מרכז העיר סלוניקי שבה התגוררו היהודים, חילופי האוכלוסייה שמסתיימים בשנת 1923 בין הטורקים ליוונים לאחר המלחמה ביניהם - עוברים לאורך חייה של קטרינה, ילדה בת שש שעוברת מהאזור הטורקי ליווני. הסופרת מתעכבת גם על היחסים המיוחדים שהיו בין הדיירים והעזרה ההדדית שהייתה ברחוב המסוים המופיע בספר, בין הנוצרים, המוסלמים והיהודים שהיו בני בית האחד אצל השני, ובעת חילופי האוכלוסין המשיכו לשמור על הבית של ידידיהם בתקוה שיוכלו לחזור ולחדש ימיהם - ימים נפלאים שקיימו האחד עם השני.
מצאתי בספר סיפור היסטורי יפה, נכון וכתוב בצורה מעניינת, אולם הרבה פחות מכך בנושא הרומנטי - שמבחינתי ראיתיו כמשהו זר מעט שנדבק לסיפור, ולצערי לא הצלחתי להתחבר אליו...
ס"ה נהניתי, ואם "חייבים" להחליט על דרוג - אז העדפתי את שני ספריה הקודמים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•י. קליש
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

במסגרת התואר השני שלי לקחתי קורס שנקרא: היסטוריה דיפלומטית של אירופה והעולם המערבי. וואו. השם יצר אצלי כל כך הרבה ציפיות, נשמע קורס ממש מעניין, והעניין גבר כאשר קראתי על הנושאים עליהם נדבר בשיעורים. חיש קל נרשמתי לקורס הנ"ל וציפיתי לתחילתו. כמה גדולה הייתה האכזבה כאשר הכרתי את המרצה: יבש, צנון, מלפפון חמוץ שכמעט הרדים את עצמו במהלך ההרצאה. אתם מבינים? התוכן יכול להיות בעל פוטנציאל ומעניין. אבל מספיק שמי שמעביר אותו יבש יותר ממדבר יהודה – והכל קורס, נהרס ומתמוטט.

זה מה שקרה לי עם ספרה של ויקטוריה היסלופ, "חוטים מקשרים". אני מכירה את יוון. שורשיי ושורשי משפחתי שם. אני קשורה למדינה זו בעבותות ומכירה אותה ואת ההיסטוריה שלה. חקרתי את מלחמת האזרחים שלה מבחינה אקדמית ואני יודעת כמה אפשר לספר עליה. אבל שוב, מה שחשוב הוא לא רק התוכן אלא ה"איך"... איך מעבירים סיפור, אווירה. איך בונים דמויות ואיך גורמים לנו, הקוראים, להקשר אל הדמויות הללו.

ה"איך" הזה, העומק, המשמעות, הצבע – נעדר בספרה של היסלופ. ההתחלה הייתה מבטיחה: אקספוזיציה על נכד המגיע לסלוניקי ופוגש את סבו וסבתו ותיאור רגשני של העיר ותושביה. אבל אז, לאט לאט, מגיעה האכזבה הגדולה. הדמויות – היו רדודות מאוד לטעמי ולא הצלחתי להתחבר ולו לאחת מהן. הסגנון של היסלופ מאולץ, מעושה, מרגיש מזוייף. כמו הצגת תיאטרון שבויימה בצורה גרועה. הכל נורא צפוי, נורא מאכזב. הקטעים ההיסטוריים סופרו ביובש רב, כמו עיתונאי משועמם שאולץ להגיע לחלקת ארץ שלא מעניינת אותו. לקח לי שבועיים וחצי לסיים את הספר, וזה אומר דרשני. זהו ספר קליל בשפתו, הייתי אמורה לסיימו בארבעה-חמישה ימים, אך האמת היא שלא רציתי לחזור אליו בכל פעם שסגרתי אותו. למעשה, די הכרחתי את עצמי בעיקר בגלל העניין ההיסטורי ומתוך איזו תחושה מגוחכת של מחוייבות.

לסיכום: אפשר היה לעשות כאן יותר. אפשר היה להפוך את הסיפור הזה למצויין. היה פה פספוס גדול, וחבל.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלינור
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

האמת שהתחלתי לקרוא את הספר בפקפוק קל. אחרי שכל כך אהבתי את האי של סופיה, והתאכזבתי מהריקוד של סוניה, חשבתי שזה יקרה לי שוב. אבל לא.
חוטים מקשרים כתוב בצורה נפלאה. ויקטוריה היסלופ גורמת לך לאהוב את הדמויות שאתה אמור לאהוב ולשנוא את הדמויות שאתה אמור לשנוא. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התחברתי לדמות מספר כמו שהתחברתי לקטרינה.
אין שום קטע מיותר. הכל מתאים, הכל מעניין, הכל מרגש.
אם היה אפשר לתת לספר הזה יותר מחמישה כוכבים, הייתי נותנת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סתם אחת
חוטים מקשרים

חוטים מקשרים

ויקטוריה היסלופ

כן
מתמוגגת
יאללה לסלוניקי ולסבוס וכו
ושוב תחושת דהז'וו חזקה כאילו קראתי את זה כבר, האמנם, הפעם קראתי בגמיעה אחת, בבת אחת, לא הנחתי מהיד עד שסיימתי, לילה מרתק, ו... מלחמת אזרחים ממש היתה עד לא מזמן, וגם אירופה בעצם עקובה מדם ממש עד לא מזמן, פה קרוב, ארץ קשה, ובכל זאת הגיבור בסוף ניכנע למציאות וחותם ומצהיר שטעה ולא נכון לו להיות קומוניסט שהיה... אלללייי שזו המציאות הארורה... ואחר כך ההבנה שאין ברירה וצריך להשתמש בכסף של האב הקפיטליסט השנוא ששיתף בעצם פעולה עם הנאצים, כדי לתת הזדמנות לילדים ללמוד בחו"ל לצאת מהמעגל להתפתח לרכוש השכלה, להקים משפחות טובות ואיכותיות אפילו שזה בגלות, והוא שהיה לוחם חופש ושיוויוין ושיחרור מסכים לכך לנוכח המציאות הטופחת על פניו, הזדמנות לחיים טובים יותר... ועדיין עם זיקה וגאווה לאומית ארצית לשורשים... קאו ברכה וראו טוב, לימדו היסטוריה ולקחים לדורות הבאים, חיזקו אימצו , שבת שלום
11 שעות קריאה להגיע לסוף, לפני זה כמה שעות מתקדמות להתחיל את השוונג... סך הכול אני קוראת לאט

לפני 9 שנים•
★★★★★
•איור וודה
דירוג
3.0
לפני 13 שנים

“אהלן חברים , לגבי הספר הזה אממ קצת קשה לי לכתוב ביקרות כי מאווד אהבתי את ה"אי של סופיה " שכתבה אותה”

65/79
ביקורות על חוטים מקשרים
הבאה
mirimu
לפני 13 שנים

“חוטים מקשרים", ספרה השלישי של ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי-המכר האי של סופיה והריקוד של סוניה, הוא רומ”