היום הכי גרוע שלי היה לפני כמעט שנה, בקירוב לראש השנה. אני זוכרת שאספו אותנו, את הכיתה, אחרי הרצאה כלשהי, והודיעו לנו על פטירת תלמיד מהשיכבה שלנו מסרטן. השכבה שבה אני לומדת היא שיכבה גדולה, שמכילה 15 כיתות וכ-500 תלמידים, ככה שמן הסתם, לא הכרתי אותו, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חבר של מישהי שהכרתי ותלמיד די מוכר ומקובל בשיכבה שלמד בכיתה שמול שלי, וראיתי אותו כשחגגו לו יום הולדת בכיתה שלו ותלו לו שלט על הדלת והביאו לו עוגה. אז נכון שלא הכרנו, אפילו לא יחסים של 'שלום שלום', ואפילו לא ידעתי שהוא חולה סרטן, אבל בכל זאת, כשאמרו לנו את זה, וראיתי שני פרצופים שהכירו אותו ואני אותם מתעקלים בבכי, לא יכולתי שלא ללכת משם בתחושה נוראה- ובסופו של דבר, כן לפרוץ בבכי. בשלב הזה לפחות, הרגשתי די צבועה, אבל לא ממש שלטתי בעצמי. כי כן יכולתי לזכור את הפנים שלו כשהוא עובר במסדרון ואת החבורה שאיתה היה תמיד מסתובב, וכן חשבתי על כמה שזה נורא, אבל בעיקר בכיתי בגלל מה שהלך סביבי. עשרות תלמידים שהכירו אותו, שהיו איתו בצופים, חברים שלו- וכולם בוכים. ולא סתם בכי- התייפחות- אנשים שאני מכירה בכו בצורה היסטרית ומעוררת יאוש. תלמידים משכבות אחרות או מהשיכבה שלנו שהצליחו להישאר רגועים, עברו בין האנשים הבוכים וחילקו להם כוסות מים. בסופו של דבר, אחרי מלא דמעות, בעיקר לא שלי, שיחררו את כל השיכבה שלנו מוקדם הביתה- חברים שלו הלכו לשבט שלו שהיה קרוב לבית הספר, אחרים הלכו לנחם את החברה שלו, ואני הלכתי הביתה עם עוד כמה בנות. למה זה היה היום הכי גרוע שלי. אנשים הרבה יותר קרובים אלי מאותו אדם נפטרו והלכו לעולמם. למה המוות הזה השפיע עלי בצורה כזאת? נכון, זה לא היה הוגן בשום צורה. אבל עדיין. ניסיתי לשתף כמה חברים מכאן במה שעבר עלי באותו היום, אבל הם לא ממש הבינו (ברצינות, אני אוהבת אתכם והכל, אבל יכלתם להיות קצת יותר תומכים) למה כל כך אכפת לי, כי הרי לא הכרתי אותו. וזאת הצרה- אי אפשר שלא לטבוע כל כולך באבל ההמוני הזה, שבאותם רגעים, רק הוא כל מה שסובב אותך.
באחד מהרגעים בספר, הדמות הראשית הייזל חוקרת על המוות של החברה לשעבר של אוגוסטוס. היא מתארת עשרות פוסטים שנכתבו לה על הקיר ברשת החברתית- "אני מרגישה כאילו כולנו נפצענו בקרב שלך"- ומתארת את התחושה להיות רימון יד, כשאת יודעת שהפצצה, כשהיא תוטל, תהיה ארוכת טווח. רק שהיא לא מבינה עד כמה ארוכה ההשפעה הזאת יכולה להיות.
הרבה אחר כך, כשאחת הדמויות בספר מתה, שוב מתוארים פוסטים בפייסבוק שכתבו לה ומתארים אותה ככמעט קדושה- אנשים שאולי בקושי הכירו את אותה הדמות, או שסתם התראו איתה פעם, וכן- אפילו רק יחסי 'שלום שלום'. הייזל כועסת על זה, ואפשר להבין אותה. אבל אי אפשר להגיד שלא הבנתי גם אותם.
כזה הספר- מלא באירוניה והומור שחור, עוקצנות וציניות, והתייחסות מלאה למה שמאיים על הדמויות בספר- שכן- למרות החיים בצל המוות והידיעה הברורה שהחיים לא ימשיכו עוד הרבה והם לא יזכו להזדקן, הן כן מצליחות להתאהב. יש משהו בוגר באהבה הזאת- אך גם חפוז ונמהר. הוא מאוד נערי, וכן, גם הדמויות שם, שהן עגולות ובוגרות ומעניינות יכולות לומר לפעמים "אוי מי גאד", ולמרות זה, להסיק מסקנות ותובנות של מבוגרים בני שישים ולצוטט משייקספיר. אולי זה נשמע טיפה לא אמין- אבל החוכמה של גרין היא שהוא מצליח לעשות בצורה שלא תגרום לנו כמעט לחשוב שהוא פלצני ויומרני, אלא שאנשים כאלה אולי באמת קיימים. ואמנם, כנראה קיימים בני נוער מבריקים כאלה. נכון שאני לא אחת מהם, ועוד לא פגשתי מישהו שמצוטט משייקספיר ודברי שירה, ונכון שאני כנראה גם לא אפגוש, אבל יש גם אנשים שהם יוצאים מהכלל.
ג'ון גרין כותב בהסוואה- כל הרגעים המצחיקים בספר, וההתייחסות וההתמודדות עם המחלה האיומה הזאת, הוא משתמש בדמויות כדי לנפץ מוסכמות (למשל חלק שאהבתי, שבספר האהוב על הייזל, הגיבורה החולת סרטן שם מקימה אגודה 'חולי סרטן שרוצים למצוא תרופה לכולרה'). לעומת ספרים אחרים שקראתי שעוסקים במחלה, (כמו למשל 'עד כאן', שגם הוא ספר מעולה) הספר אינו גדוש במונחים רפואיים (למעט אלה שכמובן הכרחיים) והוא לא בא להסביר לנו על המחלה, אלא ההתמודדות עימה, שכן הסרטן לא מרחם על אף אחד ולא מסנן אנשים בגילאים. ומוות של נערים צעירים זה באמת דבר נורא, והקדושה שמיוחסת לנפגעים מהמחלה הרבה פעמים לא צודקת, ושהעולם לא באמת הוגן ושמשאלות כמעט אף פעם לא מתגשמות, לצערינו, ושהמשפט 'ללא כאב כיצד נדע שימחה מהי' הוא שטות אחת גדולה, ושהסוף הוא לא תמיד סוף טוב הכל טוב.
אבל בעיקר זה סיפור אהבה של שני בני נוער שזכו להכיר אחד את השני ובסופו של דבר, למרות הכל, כן לאהוב ולהיאהב.
ועוד משהו אחרון: אני לא חושבת שצריך לבכות מספרים בשביל להתרגש מהם. הרבה אנשים התייחסו בביקורות שלהם לחווית הבכי המלווה מהספר. אז נכון שלא בכיתי, אבל קשה לי מאוד לבכות מספרים, וזה קורה רק בפעמים מיוחדות באמת. אני אוסיף ואגיד שמסרטים הרבה יותר קל לי לבכות מאשר ספרים, לא יודעת למה. ונכון שבכי מעצים את החוויה, אבל זה שלא בכיתי לא אומר שלא התרגשתי, ונכון שהסיפור לא מושלם ולא מדובר כאן ביצירת מופת, אבל מההסתכלות שלי כאן, כמעט כולם יכולים להינות מחווית הקריאה שהוא מציע. או לפחות להרהר בו, שכן הוא מביא הרבה רגעים מעוררי מחשבה, גם אם הוא לא עלילתי במיוחד.
(אני אסיים בציטוט שאהבתי מהספר, שלפי דעתי מדגיש את הוויתו)
"אני רק יכולה לקוות" אמרה ג'ולי, "שהם יגדלו להיות בחורים אינטלגנטים ומתחשבים כמוך."
"הוא לא כזה חכם," אמרתי לג'ולי.
"היא צודקת. פשוט רוב האנשים שנראים כל כך טוב הם בדרך כלל טיפשים, אז אני עולה על הציפיות."
"בדיוק. זה בעיקר בזכות זה שהוא לוהט," אמרתי.
"זה מעוור לפעמים." הוא אמר.
"האמת, זה ממש עיוור את חבר שלנו אייזק," אמרתי.
"טרגדיה נוראית זה היה. אבל מה אני יכול לעשות לגבי היופי הקטלני שלי?"
"אין לך מה לעשות."
"זה הנטל שלי, הפרצוף היפה הזה."
"שלא לדבר על הגוף שלך."
"ברצינות, אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על הגוף הלוהט שלי. תאמין לי דייב, אתה לא רוצה לראות אותי עירום. הייזל גרייס ראתה אותי עירום, וזה ממש עצר לה את הנשימה."
