בימי קדם, באנגליה הויקטוריאנית הצנועה והשמרנית, רווח מנהג של העברת מסרים באמצעות פרחים. לכל פרח הוצמדה משמעות משלו, וכך היוו הפרחים לא רק מחווה רומנטית, אלא שפה שלימה דרכה יכלו אוהבים (ואולי גם לא אוהבים) לדבר מבלי שאחרים יוכלו לשמוע. זה רומנטי, מסתורי ומגרה את הדמיון בצורה שלא הרבה ספרים עושים.
סביר להניח שהמנהג נגוז עם עליית תנועת ההשכלה, אבל ייתכן גם שנעלם כי הפך לאפנתי מדי. הפרחים נועדו להעברת מסרים סודיים, ומה הטעם אם כולם מבינים? היום המצב שונה, הידע קיים אך לא אצל כולם. אני אישית הכרתי את הרעיון של שפת הפרחים קודם, גם אבל לא רק מהספר המזוויע "לנצח" שדווקא בנושא הזה היה יפה. האם אתם הכרתם?
גיבורת הספר מכירה היטב, אך חיה בעולמנו המושכל והבור בענייני פרחים ונימוסים אנגלים. על כן היא יכולה להטיח את מסריה הסודיים בכל שנואיה מבלי שהם ידעו שעליהם להיעלב. מכך היא שואבת הנאה הומוריסטית. אני חייבת להודות שזה יכול להיות די משעשע.
הבעיה העיקרית של "שפת הפרחים" היא שהוא צפוי מדי, ניתן לומר שהוא סטיגמה של עצמו. מה זה אומר? ובכן, אם אספר לכם שגיבורת הספר היא יתומה אומללה ומרירה שמגיעה לגיל 18 ויוצאת מבית היתומים אל חיים עצמאיים, כנראה תוכלו לחזות את שאר פרטי העלילה. כלומר, כמובן שקוראים לה ויקטוריה. וכמובן, זהירות ספוילר, שהיא עובדת בחנות פרחים והו מובן מאליו שהעסק פורח (סטיגידיש) ושכל הלקוחות שלה זוכים לאושר ואהבה שהפרחים מאחלים להם.
אז הקלישאתיות מורידה את אמינות הספר ביגון שאולה, אך היא לא הבעיה היחידה. במהלך הספר, מתחבטת ויקטוריה גיבורתנו בתיעוב עצמי ובחוסר אמונה. הם גורמים לה לברוח מהאושר כשהלה נוקש על דלת ביתה ומתחנן שתכניס אותו. אישית קשה לי להבין תחושות כאלה. אני מניחה שהן באמת קיימות, אבל כנראה לא אצל קורא הספרים הממוצע. על הסופר להתעלות מעל יכולות הכתיבה הממוצעות, ואולי אפילו הטובות למדי, כדי לגשר על הפער העצום הזה. ונסה דיפנבאו היא לא רעה, לא רעה בכלל. למעשה היא סופרת טובה וכתבה ספר עלילתי ומעניין, מנוסח היטב (חוץ מפשלה קטנה פה ושם) ובאופן כללי מוצלח. אבל היא לא הצליחה לשכנע אותי בתחושות שהיא מתארת בצורה כמעט קלינית.
אני כל כך אוהבת בספרים כשיש סריה מושלמת. אם זה נקודות זמן, גופים דוברים, צבעים (הספר הנפלא "ילדות רעות"), ארצות, יסודות, או במקרה שלנו- פרחים שמעניקים את שמותיהם וגם את משמעותיהם לחלקי הספר. וכמו שאני אוהבת סריה מושלמת, כך גם אני סולדת כשהיא שבורה. הסריה כאן נשברה בצורה נוראית ומיותרת, וליבי נשבר איתה (לא באמת).
בסופו של יום, כמו הרבה פעמים בעבר, אני מכה ספר ללא רחם ומורידה אותו לקרשים כשלמעשה הוא מוצלח מאוד ואני ממליצה עליו בחום. עד הפעם הבאה, קבלו ממני ורדים אדומים.