אני מאוד אוהב את וולבק. לא תמיד יודע להסביר לעצמי למה. יש בספריו מכוח המשיכה שיש לסרטוני עריפת ראשים של דעאש - מגעילים, מדכאים, ואם זאת מהפנטים. וולבק מציע פרספקטיבה אחרת על התרבות המערבית בה אנחנו חיים, פרספקטיבה מיזנתרופית, אך כזו שיש בה כנות וישירות חסרות פשרות. מה שמכוער - הוא מעלה אותו על הבמה, לאור הזרקורים. ומה שיפה - הוא מראה אותו, משתהה לרגע, ואז חושף טפח אחר טפח את המנגנון המכוער והציני העומד מאחוריו.
בקלות אפשר לחשוב שמדובר בפובליציסטיקה, אך לא היא. גדולתו של וולבק, בעיניי, היא יכולתו לבחון בוחן בקרני רנטגן את הצדדים המודחקים בתודעה הקולקטיבית והאישית - שלו ושל קוראיו - ואז אותן לכדי פרוזה מבריקה וסוחפת. סיפור שיש בו דמויות, עלילה ודמיון רב.
"אפשרות של אי" מהווה עוד חוליה בדרך הספרותית של וולבק. הפעם הוא מכניס עולם בדיוני, עתידני, כנדבך מרכזי בספר המקיים אינספור קשרים סימבולים וסימביוטיים עם קו העלילה העיקרי, הנטוע בעולמנו שלנו ומגולל את סיפור חייו של סופרסטאר קומיקאי ציני הנאלץ להתמודד עם משבר גיל העמידה ועם אובדן הרלוונטיות והאונות המינית שמעמידים את הקיום האישי בכללותו בעולם של היום, אליבא דוולבק, בסימן של אובדן משמעות וסופניות ומדכאת. בדרך הוא תוקף את תנועות החירות והאינדיבידואליזם הקיצוני העומדות בבסיס התרבות, ומעלות על נס, כל אחת בדרכה, את הנעורים, היופי והחיוניות המינית ומשליכות אגב כך "אל הכלבים" את כל אלו אשר איבדו וכעת חסרים את האיכויות האלה. הדרך היחידה לברוח מן המעגל הדכאני של החיים, של ההתרסקות מן הנעורים אל הזקנה, הוא בהפנמת כללי המשחק עם תהליך ההזדקנות ובפרישה מן השדה המיני של החברה.
אלא שהגיבור וולבק לא מוכן לקבל את החוקים הבלתי-כתובים השולטים בחברה בה הוא חי, ומתמרד כנגדם בעזיבת אשתו המבוגרת והתאהבות בסטודנטית בת 22. היצר ההרסני להיאבק בתחנות הרוח הוא שהופך את הדמות המיזנתרופית של וולבק, בחור מגעיל מכל בחינה, גם לדמות הירואית בצורה מפתיעה איכשהו, שבמאבקה הבלתי-מודע בתחנות הרוח של החברה יש גרעין של הרס עצמי המוביל לקריסה טרגית בלתי נמנעת. במילים אחרות, וולבק מציג לקורא מרד במציאות אך לא משאיר מקום לספק באשר לסיכויו של מרד שכזה. אין שום סיכוי. כל מרד נידון לכישלון הכרוך בהשפלה פומבית, חסרת רחמים, של בן השבט הסורר.
אני סומך ידי על "אפשרות של אי" וממליץ עליו בחום. אך זוהי המלצה שבצידה אזהרה, והמלצה לבוא אחרי נשימה עמוקה. זהו וולבק. אפשר לאהוב את דעותיו, אפשר להתנגד בכל תוקף, אבל בלתי אפשרי להתעלם מן המסר החזק שלו, ובזה כוחו.

כנראה שאירופה גוססת. התרבות האנושית שם שוקעת ומתנוונת לאיטה. אחרת קשה להבין את הספר הזה. אם גיבורו, דניאל, קומיקאי מצליח המשועמם מהחיים ובז לאנושות ולערכיה, וכל תכלית קיומו מכוונות להחדרת איבר מינו לחריצים שונים, הוא מייצג נאמן של בני דורו האירופאים במאה ה-21, הרי שעתידה של אירופה מאחוריה והם יכולים כבר להתחיל לכבות את האורות.

וולבק מקים בספרו תנועה דתית חדשה שתכבוש עד מהרה את העולם. תנועה ששמה לעצמה למטרה לאפשר לכל אדם לחיות לנצח, על ידי שכפול ה-DNA שלו לצורך יצירת העתקים מדויקים של עצמו, במצב צעיר וחיוני, וללא צורך בהולדת ילדים, שבקיומם התובעני, רק מטרידים את האדם הבוגר, ופוגעים ביכולת שלו לענג את עצמו בכל רגע נתון.

אינני יודעת אם וולבק מוציא את השדים שבתוכו, או מעביר ביקורת על מה שנראה כחברה אירופאית נהנתנית, ריקה, משועממת, רודפת תענוגות, חסרת כל תכלית, ועצלה מדי אפילו כדי להתרבות. אבל יש משהו בעייתי בלקרוא ספר שעלילתו נבלעת בתוך ים של הגיגים ורעיונות שרחוקים מליבך...

לכאורה הייתי דווקא אמורה למצוא עם מה להזדהות בספר שמתבונן בהתנהגות החברתית של בני האדם בציניות קרה ומרושעת. אני מסוג האנשים שחושבים שבילוי אידיאלי זה להיכנס עם ספר טוב למיטה ולא להחליף מילה עם נפש חיה במשך שעות, אלו שנכנסים לדיכאון קליני כשהם מקבלים הזמנה לחתונה, ומוצאים את הדביקות המשפחתית בחגים בלתי נסבלת... בואו נסכם שבקרב מכריי אני לא נחשבת לקרן השמש החמימה ביותר בסביבה :-)

ובכל זאת, מצאתי את ספרו של וולבק המיזנטרופ בעיקר מעיק ומתיש. דניאל, כלומר וולבק, לא מדבר בשם כלל האנושות. הוא מדבר בשם קומץ אירופאים מתוסכלים. מבחינתי, הספר יורה לכיוון הנכון, אבל מפספס לגמרי את המטרה. החיים, הגם שאפשר וצריך לשחרר אותם מכבליהם של מסורות עתיקות או הרגלים מיושנים שאבד עליהם הכלח, עדיין אינם מסתכמים בהחדרת איבר מין אחד לאיבר מין אחר...

שני השלישים הראשונים של הספר גדושים בארוטיקה, שלא לומר פורנוגרפיה, שלא היו מביישים סרט כחול. זה אחד הספרים עם הכי הרבה סצנות מין גרפיות, וולגריות, שקראתי אי פעם. וולבק מניח שהחל מגיל 50 כולנו הופכים להיות בהמות סרוחות שמנוהלות על ידי איבר מינם. זוהי נקודת המוצא שלו, ביקורתית או לא, נבואית או לא, ואם זה בעיניו גרעין האמת היסודי בקיום האנושי שעטוף בקליפות של צביעות והתחסדות אותן הוא מנסה לקלף, אז אני לא איתו. אני לא מסכימה איתו, ולכן הספר הזה עבר לידי, ולא הצליח להסעיר או להלהיב.

השורה התחתונה: לעיתים מעניין, לעיתים מעורר מחשבה, אבל לרוב סתם חופר.

מישל וולבק הוא כותב מוכשר אך מיזנטרופ. שונא אדם, שונא נשים ובעיקר מתעב ילדים. הוא חש רגשות כלשהם רק כלפי כלבים, לכן כנראה מופיע תצלומו על עטיפת הספר כשהוא חובק את כלבו ועל שפתיו חיוך דק. התוצאה היא כתיבה מבריקה ומלאת כישרון אבל רוויה בארס, ציניות, אלימות, פורנוגרפיה וחסרת כל חסד וחמלה אנושית. הקריאה בספרו מושכת כמו הסקרנות החולנית המפתה אותנו להסתכל בתאונת דרכים או בגוף מעוות. לדעתי הוא ייזכר בעתיד כאחד ממתעדיה האחרונים של התרבות האירופאית המערבית השוקעת. זו שכבר בחרה מרצונה לוותר על הבכורה, הפסיקה להוליד ילדים וכעת לא נותר לה אלא להמתין להיבלעותה המלאה ע"י תרבויות ויטאליות יותר. בקיצור, ימי פומפיי האחרונים של צרפת ושכנותיה. מסקרן אך קשה לקריאה. אני שמחה שהיכרתי את וולבק אבל קראתי שניים מספריו, את הראשון והאחרון והספיק לי.

בעוד אלפיים שנה האדם הממוצע מעביר את כל היום בבית, ללא נפש חיה שתארח לו חברה, מלבד הכלב שלו, שאותו הוא לוקח לסיבובים קצרים כי יש סכנה שנמצאת בחוץ אם יתרחק מדי מהבית. הקשר היחיד עם בני אדם אחרים נעשה דרך מחשב. אין מה לדבר על מגע. נשמע לכם מוכר עד כאב? את הסקירה הזאת התחלתי לכתוב מזמן, עוד הרבה לפני ימי הקורונה, כי את הספר הזה לקח לי הרבה זמן לעכל. יצא שהשקעתי בסקירה הזאת יותר ממה שהשקעתי אי פעם בסקירה (אני לא מנסה לסחוט פה מחמאות וזה ממש לא אומר שהיא טובה. היא בעיקר ארוכה וחופרת, ראו הוזהרתם) ויצא גם שהמציאות הנוכחית שלנו נעשתה דומה יותר ויותר למציאות שחוזה וולבק בספר למין האנושי. רק שאת המציאות הזאת הוא חזה לעוד 2000 שנה והמין האנושי הוא כבר לא בדיוק מין אנושי אלא המין שהחליף אותו – נאו-אנשים.

הספר קופץ כל הזמן בין זכרונות של דניאל1, קומיקאי בן ימינו, לבין חייו של הדור ה 23 וה 24 שבאו אחריו, כעבור אלפיים שנה. הספר מסודר לפי רצף של פרק אחד מהיום ופרק אחד מהעתיד לסירוגין. בעוד אלפיים שנה בני האדם כמעט נכחדו, רק מעטים מבני האדם נעים בחבורות של פראים ואילו רוב האנושות התפתחה לנאו-אנושות. הנאו-אנשים עברו שינויים גנטיים שמאפשרים להם להיות אוטוטרופיים, כלומר שההזנה שלהם היא כמו של צמחים שמייצרים לעצמם אנרגיה וכל שדרוש להם הם מים, מלחים וחשיפה לאור שמש. הנאו-אנשים חיים בהפרדה זה מזה והקשרים היחידים שהם מקיימים הם דרך המחשב (מישהו אמר זום?). כל אחד מהם הוא שיבוט גנטי של אדם אחר שחי פה בתחילת המאה ה 21, בתקופה של דניאל1, שחזה בתחילת המהפכה המתחוללת לנגד עיניו. הנאו-אנשים לא ממש נולדים והם לא חווים ילדות. התודעה שלהם מתחילה בגיל בוגר ובמשך חייהם הם עוסקים בקריאת הזכרונות שכתבו אבותיהם הקדמונים, הדור הראשון וכן הדורות שבאו אחריו, ובקריאת כתבי הדת שלהם, שהנביאה שלה היא "האחות הנשגבת" (קראתי באנגלית, לא יודע איך זה תורגם). יש להם מכשירי כושר כדי שהשרירים לא יתנוונו. לכל אחד מהם יש בית מוקף גדר שמגנה עליהם מהעולם החיצון, כולל הפראים. ברגע שנאו-אדם מרגיש זקן וחלש מכדי שתהיה לו אפשרות לממש את חייו באופן מלא, הוא מתאבד – וזה קורה בגיל הרבה יותר צעיר מאשר הגיל שרובנו שואפים להגיע אליו, כאשר בסה"כ האונות מתחילה לרדת וקצת יותר מתעייפים. לאחר ההתאבדות, אובד האות של הנאו-אדם ומתחיל מיד ייצור של הדור הבא, שיתייצב בעמדה כבר למחרת או יומיים אחר כך. אין תרבות, אין מאבקים, אין תחרות, אין יצרנות, אין מדינות ואין ממשלות, אין ממש מה לראות בחוץ, כי העולם עבר התחממות והמסת קרחונים והתייבשות. הים נעלם ואיתו גם זיכרון הגלים. יש תיעוד וידאו ואודיו של הים אך זה לא מאפשר את החוויה שריתקה כל אדם. התנועה האווירית פסקה מזמן ופעילות הלווינים נתקעת לעתים קרובות. מספר הנאו-אנשים צומצם ל 700 מיליון אחרי שאוכלוסיית האנשים הייתה 14 מיליארד.
דניאל1 הוא סטנדאפיסט מצליח שעשה קריירה ממה שעושים רוב הקומיקאים – אבחנות חדות המוגשות עם פאנצ'ים שנונים לגבי תתי אוכלוסיות שונות, לרוב בעמדת נחיתות מעמדת הקומיקאי הפריבילג. דניאל גם כותב תסריטים ומגיע לרמת הצלחה גבוהה בחייו המקצועיים, אך כמו הסיפור הידוע על הליצן העצוב, בחייו האישיים הוא לא ממש מאושר. הבחירה הזאת בסטנדאפיסט היא לא מקרית – בכך מהווה דניאל1 משל לרבים מאיתנו, שמסוגלים להבחין בעוולות סביבנו ובמה שפגום באופן שבו אנו חיים את חיינו, עושים לימונדה מהלימון אך מבינים שגם הלימונדה בסוף היא חמוצה. בתחילה הוא בזוגיות עם איזבל, המהווה עזר כנגדו מבחינה אינטלקטואלית אבל לא ממש מספקת אותו מבחינה מינית, ובהמשך הוא בזוגיות עם אסתר, הצעירה ממנו בשנים רבות ולכן מעוררת את הליבידו שלו, אך לא מהווה מקור לסיפוק אינטלקטואלי גדול עבורו.

הספר נוגע שוב ושוב באותם נושאים, שחוזרים לאורכו ולרוחבו, והם אושר, סבל, משמעות, אהבה ומין. ע"י התנועה לסירוגין בין המציאות של ימינו והמציאות של 2000 שנה מעכשיו, וולבק יכול להצביע על תופעות שונות ולנבא שהן הניצנים של דברים רחבים הרבה יותר שיגיעו בהמשך, עם תאוצה שרק תלך ותגבר ללא עצירה. במקום לתאר מציאות דיסטופית נתונה שבה הקורא נאלץ לקבל את העובדה שהדברים השתנו ולא יכול לדעת האם השתנו בבת אחת או בהדרגה, וולבק לא חוסך ומתאר תהליכי שינוי שחלו באדם עם הדורות עד ההגעה למצב המסופר בעוד 2000 שנה מימינו, הן מנקודת המבט הנוכחית, הן מנקודת המבט של בן ימינו שרואה אל העתיד, מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו ומתאר תופעות שקרו אלף שנה לפניו, ולבסוף מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו.
קשה לדעת איפה עובר הגבול בין דניאל ובין וולבק עצמו, מתי הכתוב משקף את עמדותיו ומתי הוא משקף ביקורת או תחזית. זו בעיה נפוצה שאני בטוח שמתייחסים אליה בחוגים לספרות אבל לי כקורא חובבן נותר רק לערער על כל מיני הכרזות שנעשות על וולבק. קראתי בביקורת ב goodreads שמי שקורא ספר של וולבק ולא נפגע אפילו פעם אחת, לא הקדיש מספיק תשומת לב, אבל אולי הרבה מתוך הדעות המשולבות בספרים הן בכלל פרובוקציות מכוונות. אני מתקשה לקבוע בנחרצות שאין דברים שנאמרים באופן אירוני ומודע לעצמו לחלוטין כך שהבדיחה על חשבוננו. למשל זה נכון שעולה מספריו שהוא מיזוגן ומיזנתרופ, ולדעתי המיזוגניה מוכלת בתוך המיזנתרופיה שהיא הרבה יותר חזקה אצלו, עד כדי כך שאני לא בטוח שצריך להפריד את המיזוגניה מהמיזנתרופיה. מנגד אפשר לראות זיק של הערכה לאנושות ולדברים היפים שבה.

לא חסרות סתירות בספר וכנראה הפתרון הוא באמצע. למשל הסגידה לנעורים וליופי, שמפגין דניאל1. אפשר להבין שאין דבר ששווה יותר לחיות עבורו מאשר חגיגת גוף מתפקד, שיכול לנוע בחופשיות, לרקוד, לקיים יחסי מין. מנגד, וולבק מצביע בביקורת על הבוז שהחברה המערבית המודרנית רוחשת כלפי זקניה, וכיצד היא זונחת אותם לאנחות ולא מאפשרת להם לחיות בכבוד ולסיים את חייהם בכבוד. העולם שייך לצעירים, שחיים את חייהם במלואם ומתמסרים לתענוגות עם מעט מאוד מחויבויות. הצעירים בסוף נכנסים למעגל העבודה, האחריות וקשיי הקיום וברגע שמגיעה התמסדות וילדים, הפוקוס עובר אליהם. השעבוד מתחיל וההנאה נפסקת. " זו הייתה שואה פשוטה וטהורה של כל דור לטובת הדור שהחליף אותו. שואה אכזרית וממושכת ללא נחמה, ללא נוחות וללא כל פיצוי רגשי". המסקנה שלי היא שוולבק, שהספר יצא כשהיה בן 49, הרגיש שהשיא כבר מאחוריו והוא חושש לגבי עתידו. הוא חש קנאה אדירה כלפי הצעירים שהזמן עוד לא התחיל לנגוס בהם והוא מקווה שגורלו יהיה שונה מכל שאר האנושות שהזדקנה לפניו, אבל הוא יודע שזה לא אפשרי. בכך מונח היסוד לנאו-אנשים, שחיים רק בשיאם ומתאבדים מיד כשהשיא חולף. סתירה אחרת בספר היא יחסו של דניאל1 לאהבה מול מין. הוא מתייחס לעונג מיני כנעלה על כל שאר התענוגות וכעונג היחיד שאין בו נזק משני ליצור החי ושאפילו תורם לתחזוקת הגוף בכך שעל מנת להישאר מושכים, אנחנו שואבים מוטיבציה לשמור על כושר ולטפח את עצמנו. התחושה הנוצרת אצל הקורא היא שמין הוא חזק מאהבה, וגם כשדניאל1 מתייחס לרגשותיו לאסתר כאהבה, בקורא מתעורר בעיקר צקצוק שאומר שזו לא אהבה, זו תשוקה בלבד. לעומת זאת בהמשך נראה שדניאל1 מחפש את קרבתה של אסתר, שלא בדיוק מחזירה לו אהבה מלבד אהבה גופנית שגם היא בת חלוף – ובנקודה זו הוא מתבונן בעצמו מוקף בבני דורה, כשריד אחרון לדור שעדיין היה מסוגל לחוש אהבה וחש צורך בכך. הוא מקנא בהם, על שהצליחו להתנער מהרגש הקדום ועכשיו הם חופשיים. גם בכך יש בסיס לנאו-אדם הממוצע.

הדבר היחיד שיוצר סדר בין הנאו-אנשים בעוד 2000 שנה הוא הדת שלהם, Elohimitism, אלוהימיות. הדת הוקמה ע"י נביא שאותו פוגש דניאל1, שחבר למדען שיצר את פריצת הדרך שהפכה את האנשים לנאו-אנשים. הנביא לא באמת האמין במשהו מלבד זה שהאנושות עתידה להתקדם לעבר חיי נצח, ובינו לבין קרוביו ידוע שהוא בדה את כל המעטפת הסיפורית בעזרת חומרים מעודדי הזיות. אבל כדור השלג כבר התחיל להתגלגל וכעבור 2000 שנה כל אדם נשען על כתבי האחות הנשגבת, שמסבירים כיצד לחיות ומצווים לחכות לביאת "העתידיים" (The future ones) שיהוו את גאולת האנושות. אלוהימיות הצליחה להפוך לדת השלטת בעולם מכיוון ש"התאימה בשלמות לתרבות הפנאי לתוכה נולדה. היא לא הציבה מגבלות מוסריות וצמצמה את הקיום האנושי לקטגוריות של עניין ועונג. היא הבטיחה מה שבליבת כל הדתות – ניצחון על המוות...האדם מעולם לא זנח את רעיון האלמוות ואנשים היו מוכנים, בתמורה לכל הסבר, גם אם לא משכנע, לתת לעצמם ללכת אחרי אמונה חדשה". כל מי שהצטרף לדת חתם על הסכמה להעביר את הדנ"א שלו הלאה לדור המשובט הבא. "באמצעות מחיקת כל מימד רוחני או מבלבל, האלוהימיות צמצמה את היקף הניצחון ואת אופי ההבטחה הנלווית אליו, להארכת החיים החומריים ללא גבול, כלומר ללא גבול לסיפוק המאווים הגופניים". אך גם זה לא מחזיק מעמד לזמן רב, משום שהאחות הנשגבת היא שמטיפה נגד מימוש חשק מכל סוג, וכן נגד סבל, נגד התאגדויות חברתיות, נגד פוליטיקה. כבר בדור הראשון של הנאו-אנשים נעשה בעצביהם שינוי גנטי שמוריד את הסבל הנובע מהיעדר ליטוף (והנה עוד סתירה, דניאל25 אומר שהוא לא יכול לתאר לעצמו יום שבו לא ילטף את כלבו). כבר אחרי 3 דורות נעלם הצחוק, אחרי 9 דורות נעלמו הדמעות, היחסים הבינאישיים נעלמו גם הם בהדרגה ובעידוד הדת (ועוד סתירה – אם הקשרים ביניהם בעלי חשיבות ירודה, למה דניאל25 חש עצבות וריקנות כאשר אחת משותפותיו הקבועות להתכתבות יצאה לחפש את עצמה ועזבה את העמדה שלה?). לפי וולבק, כבר בימינו התחלנו להגביר חשק עד לרמה בלתי נסבלת, ובו בזמן לעשות את המימוש פחות ופחות אפשרי. זה העיקרון היחיד עליו מושתתת החברה המערבית. ובכן הנאו-אנושות פתרה את זה לגמרי. הנאו-אנשים הם שילוב מדכא של עציץ ורובוט. "תודעה של דטרמיניזם מוחלט היא ללא ספק מה שהבדיל אותנו באופן הברור ביותר מאבותינו בני האדם. כמוהם, היינו רק מכונות עם מודעות, אבל שלא כמוהם, אנחנו היינו מודעים לכך שאנחנו רק מכונות". הדבר היחיד שנשאר להם הוא האינטליגנציה שלהם, שמאפשרת להם לקרוא בכתבי אבותיהם וכתבי הפרשנות של הדורות הקודמים, ולתקשר זה עם זה. מכך הם שואבים רמות מאוד נמוכות של עונג, אבל כאמור הם לא ממש מחפשים עונג. יש להם נוסטלגיה לתחושות עונג ואין להם מושג מעבר לכך. "החיים שלי, אני חושב לעתים קרובות, הם מאוד רחוקים מהחיים שהוא היה רוצה לחיות", אומר דניאל25. וולבק אפילו קלקל לי את ההנאה ממדיטציה בכך שציין שכל נאו-אדם תרגל מיינדפולנס והיה מודע בכל רגע לעצמו. מיינדפולנס, הכלי שאני משתמש בו לעתים רחוקות מדי והייתי שמח להשתמש בו יותר, כדי להפיג לחץ ולחבר אותי טוב יותר לתחושות הנאה, הוא דווקא דבר שמיושם היטב ביצור המדכדך הזה שנקרא נאו-אדם.

יחד עם זאת תמצית האנושיות לא אבדה לגמרי. אפשר למצוא לכך ביטוי בנאו-אנשים שבוחרים לעזוב את עמדתם ולחפש נאו-אנשים אחרים, לטייל בטבע או אפילו לנסות להצטרף לחברות בני האדם הפראים. משהו חסר להם. ברור להם שהם לא רוצים לחיות כך, ובכך אפשר להבין שאולי וולבק לא בטוח שהכל אבוד לאנושות.
יש באלוהימיות תהייה מעניינת לגבי הנסיונות שלנו להאריך את הקיום שלנו. "הקיום שלו מתארך דרכי, הרבה יותר מאשר כל אדם אי פעם חלם להאריך את הקיום שלו באמצעות צאצאיו". הרי מהי הורות אם לא הדרך הכי טובה שלנו לנסות לחיות לנצח, ע"י כך שהגנים שלנו יעברו הלאה ודרך ילדינו חלק מאיתנו ימשיך לחיות? וולבק מעלה פה שאלה פילוסופית מעניינת – אם בכל מקרה האדם מת אבל רוצה שאחרי לכתו יהיה לו המשך, האם עדיף שזה יהיה העתק של אותו אדם, שלומד את זכרונותיו וממשיך מאותה נקודה בה עצרו חייו, או השיטה המקובלת והיחידה שקיימת כיום – צאצאים? למיטב ידיעתי אין פה יישום מלא של סינגולריות, כי אין רצף תודעה. התודעה נקטעת ולא מועברת באופן חלק לדור הבא. הדור הבא רק יכול ללמוד על הדורות הקודמים מהכתובים ובכך גם אין מקבילה לחינוך כפי שצאצאים מקבלים, אלא משהו מצומצם בהרבה.

"לעולם אל תתווכח עם טיפשים - הם יורידו אותך לרמה שלהם, ואז ינצחו אותך עם הניסיון שלהם". המשפט הזה כנראה נכון לא רק לגבי טיפשות. אחרת איך אפשר להסביר כמה הרגשתי שחוסר הטעם והבוז שוולבק מפגין כלפי האנושות והחיים, הדביקו קצת גם אותי, אפילו שאני בד"כ לא כזה? הקריאה בספר לא קלה בכלל. הוא כבד, מדכא, לעתים צודק מדי. ייתכן שזו תקופה אישית קשה שעברתי שלא עזרה לי להתרומם מעבר לאוירה העגמומית. במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי מזדהה או משתכנע לעתים די קרובות עם האנטי-גיבור דניאל1 שאמנם זכה להצלחה בקריירה אך בחייו האישיים הוא לא מאושר וסובל, ונחרדתי מהתרחישים העתידיים שיגיעו אלינו בצורה כזאת או אחרת. בראי הזמן, מה שאני לוקח מהספר הוא שאיפה שלא להידרדר לעולם למצב שבו השקפתי כלפי החיים והאנושות חופפת להשקפתו של וולבק. אין לי ספק שהמיזנתרופיה שלו נובעת מלא מעט שנאה עצמית ואני חש כלפיו בעיקר רחמים. לא נראה שהוא מוצא טעם רב בחייו אבל אני בכלל לא בטוח שיש לו נטיות אובדניות. בנוסף לכל, נראה שהוא משוכנע שלפניו בעיקר רע. להערכתי אם היה נשאל, היה בוחר שלא להיוולד.

אמנע בביקורת מתיאורים רבים על ייחודו של וולבק כסופר - היות שאני מאמין שמי שהגיע לקרוא את הספר הזה כבר ידע פחות או יותר במה מדובר. כרגיל, כמו שאר ספריו של וולבק - הקונפליקט העיקרי הוא ההתנגשות של הפרט עם החברה שסביבו, התנגשות אלימה ועוינת שמובילה לבסופו של דבר לבידודו של הפרט מן החברה וסלידתו ממנה. התנגשות זו כבר מוכרזת בשמו של הספר "אפשרות של אי" המבטאת את הקונפליקט אותו בוחן וולבק - עד כמה יכול הפרט להיות מבודד מסביבתו, כמו על אי, מבלי למות משעמום. או במילים אחרות - מה עדיף: להשתייך לחברה אלימה, פראית, מתנשאת, חברה שבא להקיא ממנה, או להתבודד ולהתנתק מן החברה, ולחיות בבידוד , בסתירה עמוקה לטבעו של האדם - שהינו בבסיסו, במידה משתנה אמנם אצל כל אינדיבידואל, ייצור חברתי.

מבחינת הז'אנר נע הספר בין ריאליזם לבין מדע בדיוני, כאשר הזא'נר משתנה בכל פרק. הספר בונה עולם חלופי, משכתב את ההיסטוריה ומגלה את העתידות, כאשר וולבק נשען על אינטואיציות עמוקות מהתבוננותו בחברה של ימינו.

כמובן שאי אפשר להתעלם בביקורת שאמורה לתת תחושה כללית של הספר משלל התיאורים הפורנוגרפים המצויים בכל חלק שלו, כמעט בצורה אובססיבית. אך כאן מתייחס וולבק כהרגלו למין ולפורנוגרפייה כמו גניקולוג - הוא נוגע במין בכל פן כמעט, בצורה גרפית ובוטה, אך נושא כביכול את ה"תירוץ" של ההשתמשות בו כדי להבין את רוח האדם והחברה.

זהו ספר פילוסופי לכל אורכו, פורנוגרפי לכל אורכו, מסקרן ומעלה שאלות מדעיות שעתידות להיות רלוונטיות ביותר ככל שהזמן ממשיך ונוקף , בעיקר בתחומים של גנטיקה. ספר שכדי להבין אותו היטב יש לקרוא אותו מספר פעמים, וגם אז, ללא ידע רחב יותר והתבוננות רחבה ועשירה של הקורא על החברה - הרבה ממנו יתפספס. אף על פי כן, הוא מהנה לקריאה, מסקרן ומעניין, לדעתי קל להזדהות עם הגיבור פעמים רבות. ממליץ!

אם המישל וולבק הזה היה עובד סלקטור באיזה מועדון אני לא יודע אם היה נותן שמישהו יכנס שמה. אולי אחת אם הגיל שלה נראה פחות מ25 וגם היתה יודעת (תסלחו לי אבל ככה הוא מדבר) למצוץ כמו שצריך היתה נכנסת. והוא. שהוא יש לו משהו לא אוהב אף אחד. לא אוהב אלה שיש להם כסף לא אוהב אלה שאין להם כסף לא אוהב אלה שחופשיים לא אוהב אלה שמאמינים.
הסיפור פה זה על אחד סלבריטי שעשה את הכסף שלו מזה שצחק על אנשים יעני סטנדאפיסט והיה אוהב לעשות פרובוקציות ככה היה עושה רעש ונהיה עוד יותר מפורסם. הכי היה אוהב לצחוק על המוסלמים אלה שבעזה ובפלסטין ואלה שהלכו לאירופה אבל גם על יהודים ועל נוצרים בקיצור כל אלה שיש להם אמונה. אפילו שנהיה מפורסם הוא לא מבסוט שהוא לבד ונגעל מכל מה שמסביב יעני מהאנשים שמסתכל עליהם מהצד וכל מה שעושים לא בסדר. הוא כמו אחד שהיה רוצה לחזור לזמנים של אז לפני שהיה אפשר לעשות מה שרוצים. היה רוצה שכל אחד יחיה עם האישה שלו יצא בבוקר עם החיצים ויחזור יביא איתו איזה 2 ארנבים יעשו ארוחת ערב וישנו.
כל הזמן שקראתי הזכיר לי את אבא שלי שגם הוא היה ככה שמרן כמו שאומרים תמיד היה מדבר על מה שהיה פעם כאילו אין יותר טוב מזה וכל מה שיש עכשיו רק רע יש בו. היה אומר הטלויזיה הרסה את האנשים שמראים להם מה הם צריכים ומה צריכים לרצות וככה הם רוצים בדיוק כמו שמראים להם. זה אנשים שחושבים שאם אחד יש לו חופש שיבחר מה יעשה עם החיים שלו זה לא טוב. אולי צודקים שזה לא באמת חופש. וואלה לא יודע.
אולי באמת יש הרבה דברים במה שהוא אומר יעני באמת הרבה אנשים שרצים רק אחרי הכסף ויש בחורות שלוקחים אותם מהבית שלהם ומוכרים אותם שיעבדו בזנות ויש מלחמות של דת כל זה שהוא אומר נכון. אפילו שלקחתי השבוע את הגדול דיברתי איתו על מכוניות שהיינו על הכביש והיה ביקורת של משרד התחבורה אמרתי לו תראה איך מורידים רק אוטו ישן וזה למי יש אוטו ישן רק אחד שאין לו בשביל שיקנה חדש אבל להחזיק את האוטו הישן זה הרבה כסף עולה יותר אז יוצא שזה שאין לו צריך לשים יותר בשביל שיסע.
אבל האמת אני עצוב בשביל המישל וולבק הזה שהוא חושב שהעולם רק חרא. בלי שאני מכיר את האנשים שגדל על ידם לא הייתי רוצה לגדול ככה שאני לא חושב שכל מי שמבסוט זה בגלל שהוא מטומטם. יכול להיות אחד שיהיה לו אכפת מאנשים אחרים אפילו שהם לא כמוהו יעני נגיד יהיה אחד יהודי שנשוי עם ילדים ואכפת לו על המוסלמים ועל ההומואים ועל אלה שלוקחים את הכסף שלנו ועושים צחוק מכולם ואפילו שאכפת לו ורואה את כל זה ואפילו שעושה צדקה ויוצא בחוץ אומר מה שמפריע לו גם יכול להיות מבסוט מכל מיני דברים ואפילו יכול להיות מאושר. אני חושב בן אדם אם יש לו מזל נולד ככה מבסוט יעני מסתכל על שדה אין בו פרחים רואה רק את הפרחים שיהיו עוד מעט ויש אחד אחר רואה רק מה שנבל.

ספר טוב מאד, שאינו קל לקריאה. כמות התיאורים הפורנוגרפיים מביכה ולפעמים העומס מעור דחיה וגועל. ועם זאת זהו ספר שנכתב ביד אמן מוכשר. תחת המסווה של תיאור העולם העתידי אנחנו מקבלים כאן התנבאות אישית של וולבק על תוצאת המציאות של ימנו. הדילוג בין המציאות המורכבת לבין העתיד שלכאורה יהיה טוב יותר, מאפשר לסופר למתוח ביקורת קשה על כל המציאות הסובבת אותו, כולל ישראל והפלסטינים. הספר מרתק וקשה להניח אותו מהיד, בעיקר בחלקו השני. הסופר, המתחבא כמו גיבורו מאחרי תדמית צינית ומכוערת נופל ברשתה של האהבה דווקא עם אישה צעירה שחשק בה מינית. אהבתו כל כך נואשת שבא לך לרחם עליו ולסלוח לו על הכל... ובתווך - תיאור מציאותי של צרפת ואירופה של תקופתנו עם שאיפה נבואית לעולם טוב יותר, כשההגדרה "טוב" גם היא עומדת למבחן. ממולץ

הספר הזה איננו מהמבריקים של וולבק בעיניי.
היכולת של וולבק להביא ביקורת חברתית דרך דמויות מנותקות חברתית ברמה כזו או אחרת עובדת בדרך כלל, במקרה זה דניאל, קומיקאי במקצועו, הצליח אצלי לייצר ריחוק וניתוק מדמותו ומהוויתו ולא חיבור והזדהות עם הביקורת שוולבק ניסה לתת.
הבידוד הקיומי, אל מול הפופולריות הציבורית של דניאל יוצרים ניתוק בין הדמות לקהל הקוראים.
מצד שני אולי זו התחושה שאיתה וולבק רצה שנצא איתה, אותו חוסר נוחות וניכור כלפי הכוכב הראשי המזדקן.

דניאל הוא קומיקאי מצליח בצרפת. כל כך מצליח שזה הולך עם עושר וכל הנלווה לכך: נשים, מכוניות, בתי נופש והכרה נרחבת בכלי התקשורת. הוא כותב את מערכוניו לבדו במבט ציני ומפוכח על המין האנושי. למרות זאת, דניאל אינו אדם מאושר ודעתו על המין האנושי שלילית בעיקרה.
שתי נשים בחייו וכלב. איזבל היא הראשונה, אינטליגנטית, כמעט בת גילו, שותפה מלאה לחייו, אשת סוד. הם נפרדים בסופו של דבר. השניה היא אסתר. אסתר הזוהרת היא שותפה נאמנה למיטה, צעירה המכונה אצל יוצאי קרקוב נסיכה, אחת שלא תכניס ידיה למים הקרים, לא תביא מצרכים מהסופר ובקיצור, לא תנקוף אצבע. למרות זאת, דניאל אוהב אותה והיא ממלאת את חייו. הם נפרדים בסוף.
מה שמניע את דניאל זו התשוקה למין ולאהבה. את שניהם הוא הולך ומאבד. בשלב מסוים הוא נצטרף לכת האלוהימים בעידודו של ידיד, שם הוא פוגש אנשים ההולכים שבי אחר מנהיג כריזמטי, המעודד מין חופשי ובעיקר המנעות מילדים. אה, כן, גם חיי נצח, אבל מי לא מבטיח חיי נצח?
ככל שדניאל מתבגר וחוצה יובל שנים הוא מבין שמין כבר לא יהיה וגם לא אישה צמודה. כלב נאמן יש והוא יגלה שזו היתה אהבתו האמיתית. מתי יגלה זאת? 2000 שנה לאחר מכן, כשחיי הנצח כבר הושגו, כשכת האלוהימים כבר הצליחה לשבט העתקים משוכללים ומשודרגים של בני הכת, כאלה הניזונים ממינרלים, שהמטבוליזם שלהם שוכלל, שתשוקתם למין ואהבה אפסית, שחייהם נעימים ללא כסף שכוחם רב לאין שיעור מהאנשים הפראיים מהדור הישן ואילו הם, הניאו-אנשים, הגיעו לרמות גבוהות יותר. האם הם מאושרים ומרוצים? בסוף מתברר שגם זה לא בדיוק מה שרצו.
וולבק הוא כותב אינטליגנטי. הוא אינו כותב סיפורי אהבה סתמיים, השימוש שלו במין המתואר באופן פלסטי אינו גורע כהוא זה מאיכות כתיבתו והראיה שלו את המין האנושי צינית להחריד, ריאלית עד כאב. כאן הוא מתאר מסע ארוך בו המין האנושי משתחרר מכבלי האהבה והכסף, שני דברים שגרמו אסונות חוזרים ונשנים והעניקו למין זה את המוניטין הגרועים שלו. בסופו של דבר, וולבק מנסה להוכיח שבכל מצב המין האנושי אינו מצליח לקיים חיים סבירים לאורך זמן.