ביקורת ספרותית על התמים - ספריה לעם #581 מאת איאן מקיואן
ספר מעולה

---

זהו הספר השישי של איאן מקיואן שקראתי בעשרה החודשים האחרונים ועדיין יש לי חשק לעוד. אצלי, זה חסר תקדים. עם סופרים אחרים, לאחר שלושה, ארבעה או חמישה ספרים אני בדרך כלל חש שזה מתחיל להיות more of the same ואז לוקח פסק זמן מן הסופר במקרה "הטוב", או לחלוטין מאבד בו עניין במקרה "הרע". (יוצאים מכלל זה סופרי מתח: שם תחושת more-of-the-same אינה מפריעה לי, משום מה.) מהו, אם כך, סוד הקסם של מקיואן מבחינתי? היטיב לבטא זאת "קורא כמעט הכל" בביקורת על אחד מספריו: "Ian McEwan is like a box of chcocolate". כל ספר הוא משהו אחר לגמרי. ומאחר וזהו הספר השישי של מקיואן אותו קראתי לאחרונה, זו גם הביקורת השישית שאני כותב על ספר שלו לאחרונה. אז אם נמאס לכם כבר לקרוא ביקורות על ספרים של איאן מקיואן, אני לגמרי מבין. אני משאיר עכשיו שתי שורות רווח: פתח מילוט לכל מי שרוצה לנטוש בנקודה זו. אל תתביישו.


טוב שחזרתם, סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות. "התמים" (למותר לציין, מאת איאן מקיואן) הוא רומן חניכה. אבל לא סתם רומן חניכה, זהו רומן חניכה מהגיהינום. לנרד מנהיים הוא צעיר בריטי חנון למדי הנשלח לברלין לסייע בתפקיד טכני זוטר למשימת ריגול. השנה היא 1955, פצעי המלחמה עדיין ניכרים ברחובותיה של ברלין ובלבבות תושביה, והמלחמה הקרה בעיצומה. ואז... אז מקיואן מתחיל לגלגל עלילה מרתקת ומסחררת, כמו שהוא יודע, המפתיעה את הקורא שוב ושוב ומפתיעה שוב ושוב גם את לנרד. האם מדובר בפרשיית ריגול? בסיפור של אהבת אמת? או אולי אהבה מעוותת? בדרמת מתח מקאברית? ובכן, כל התשובות נכונות. ומקיואן מצליח לעשות את כל המעברים הלכאורה בלתי-אפשריים הללו באופיו של הסיפור באופן טבעי וחלק. וכשנדמה לכם שכבר הבנתם לאן זה הולך, אתם מופתעים שוב. מה שברור הוא, שלנרד שאחרי נסיעתו לברלין הוא לנרד שונה מאד מלנרד שלפני.

את העלילה המרתקת מתבלנים, כמו תמיד אצל מקיואן, כושר ביטוי נפלא, ניתוחים פסיכולוגיים חריפים של הדמויות, וחוש הומור הגורם לך (כלומר, לי) לגחך בהנאה, כשאתה (כלומר, אני) משתאה כיצד אפשר לתאר תיאורים כה מקאבריים (כשתקראו תבינו) באופן כה משעשע. מקיואן, כפרה עליך, תמשיך לכתוב ספרים בשצף-קצב: אני לא רוצה שזה יגמר!

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על התמים - ספריה לעם #581