ברלין של 1955 היא גן השעשועים של אנשי "שו-שו" מלאומים שונים. הזכרונות ממלחמת העולם השניה עדיין טריים, סימני בניית-שיקום ונקוי-הריסות נראים בכל פינה, הדי האומללות והפחד של הכאוס ששרר שם לא נדמו, אבל כל אלה לא יפריעו לבריטים, אמריקאים, צרפתים ורוסים לשחק במשחק האהוב עליהם: לדמיין מלחמה ולנסות לטוות את קוריה. כל צד ממציא איזה המצאה שתעזור לרגל, להכשיל, להתגרות בצד האחר (ולפעמים בצד שלו...). האמריקאים הוגים רעיון נפלא - כריית מנהרה שתיצמד לכבלי התקשורת של הרוסים יירוט והאזנה לתקשורת שלהם. לנרד מרנהם הוא חנון בריטי צעיר, המגיע לעיר לתפקיד של מהנדס טלפונים, ומצטרף לפרוייקט המנהרה הסודי ביותר. הוא בתול ממושקף בן 25, תוצר של משפחה קרתנית מהמעמד הבינוני, פרובינציאלי, תמים ופעם ראשונה בחוץ לארץ.
זה הספר השלישי של מקיואן שאני קוראת, גם הפעם בזכות הביקורת של עולם-נפלא-נורא והפעם גם בזכות המלצה חמה של נתי ק. את ספריו הקודמים אהבתי עם הסתייגויות, ומהספר הזה נהניתי יותר מכולם. למקיואן נטייה לסגנון ארכני ופרטני שיכולה לעייף: זה בלט מאד ב"כפרה" וקצת פחות ב"אהבה עיקשת". בספר הזה שראה אור ב 1989 זה כמעט לא ניכר: הכתיבה קולחת, הסיפור מתקדם בביטחה, בלי לוותר על עיצוב הדמויות ועל הבנת המניעים המסתתרים מאחור. בנוסף להיותו חנון תמים לנרד הוא טיפוס מופנם שסצנות שלמות הוא מדמיין לו בתוך ראשו וכמו שכולם יודעים כשמנסים לחיות בפועל את מה שדמיינת זה אף פעם לא נראה כמו בדמיון. ללנרד התמים יש גם קטעים אפלים בתוכו, שמפעם לפעם מגיחים ללא שליטה.
וההומור! החל מעיצוב הדמויות ועד המצאת העלילה הגאונית הכל עטוף בהומור. השיח הביטחוני בין האמריקאים והבריטים בינהם יש "יחסים מיוחדים" יחד עם חוסר אמון, ריגול זה אצל זה והכשלת הצד האחר במשימותיו הוא פשוט מלאכת מחשבת. ונראה לי שזה אחד הספרים הבודדים בו גליתי תערובת מדהימה של מחריד ומצחיק. וככל שהתאור היה מחריד יותר, כך הוא הצחיק אותי יותר. וזה, תודו, הוא השג בלתי רגיל של הסופר.
אהבתי את הספר הזה שהוא אינטליגטי, מכוון זרקור לגלגני על התנהגויות שהתרגלנו לקרוא עליהן ולקבל אותן כמובן מאליו - שירותים חשאיים ופעולותיהם - שלפעמים הן כה מטומטמות אבל לאיש אין יכולת למתוח עליהן ביקורת בגלל חשאיותן והביטחון שלנו שהכל נעשה למען טובת המדינה, כמובן.

















