ביקורת ספרותית על אם תתן עוגיה לעכבר מאת לורה ג'ופה נומרוף
ספר טוב

---

הרבה ילדים אוהבים לשחק במשחקי דימיון וכאילו. בעיקר הם אוהבים להיות ההורה ואילו הבובה או הדוב הם הילד. עכשיו אפשר לומר לו מה לעשות, להשכיב אותו לישון, להלביש להאכיל, לקחת לגן, ועוד. ספרי ילדים משתמשים לפעמים בטריק דומה-אך-שונה. הם לוקחים סיטואציה מחיי הילד, ומזיזים אותה הצידה, כך שזה לא הילד אלא ארנב, או אריה, או גמד. הכל - רק לא הילד. מבחינה פסיכווגית כנראה לילד קל יותר לשמוע על פחדים של קוף, או על דובי שמרטיב בלילה, ולא על עצמו.

לא צריך להיות הורה כדי להכיר את הסיטואציה. כל מי שבילה אחר-צהרים אחד עם ילד בריא בן שלוש יודע עד כמה מעייף זה יכול להיות. רצף פעילויות אינטנסיבי, שכל אחת נמשכת כחמש דקות, ומיד עוברים לפעילות הבאה, גם היא מתישה, גם היא מלכלכת או מבלגנת, בלי שום רגע מנוחה: מקריאת ספר לבניה בקוביות, מציור בצבעים למשחק מחבואים. נראה כאילו לילד יש כוחות אינסופיים (שלמבוגר אבדו מזמן) ובסוף היום הביצ נראה כאילו עברה בו סופת הוריקן קטנה.

זאת בדיוק הסיטואציה בספר "אם תתן עוגיה לעכבר". אין כאן ילד בן שלוש. יש עכבר. אין כאן הורה - יש ילד, שבסך הכל הזמין עכבר הביתה וכיבד אותו בעוגיה. הוא לא שיער שהעוגיה תגרור אחריה כוס חלב, וקשית, שניקוי הפנים יגרור אחריו תספורת ו"ניקוי" של הבית כולו. שמנוחה תגרור הקראת סיפור, וציור, ותלית הציור על המקרר, ושהכל יסתיים שוב במעגל החוזר אל העוגיה.

הסיפור חמוד, ללא הרבה מילים ועם הרבה חן. האיורים של פליסיה בונד צבעוניים ועדינים בקו נקי. לפעמים בצד הטקסט, ולפעמים משתלטים על הדף כולו ובאים כהשלמה נהדרת לטקסט, כולל תשומת לב לפרטים קטנים. ניכר שהמאיירת ראתה אי פעם בחייה בית עם בלגן של ילדים.

ומוסר ההשכל של הספר, על פי קוראת צעירה בת 9: לא כדאי לתת עוגיות לעכברים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אם תתן עוגיה לעכבר