לכאורה ספר קצרצר על הקרב המתמשך בצעירותנו בין הנעורים, הנהנתנות ולחיות את הרגע מול התבגרות ו״התברגנות״ אבל יש משמעות גדולה להבין את הקונטקס הרחב יותר שהספר נכתב בו.
פרנסואז סאגאן בת ה-17 בעצם כתבה את החיים שהיא עתידה לחוות. את הקרב בין שתי צורות החיים מייצגים שתי דמויות - האב הנהנתן חובב הנשים והחוויות והארוסה הנוכחית, האם החורגת לעתיד, שמייצגת את יישוב הדעת. ניכר שסאגאן עצמה ניהלה דיאלוג פנימי בנוגע לחייה ובחרה בהמשך בצד של האב.
הספר יצא בצרפת ב-54 שאמנם כבר הייתה חברה מתירנית יחסית אבל עדיין התנהלות הדמות הראשית מבחינה ״נשית״ יצרה הדים - תכסיסנית, מצפצפת על הכללים, מתנהלת כמו אביה ואף הרבה יותר. על כך יש לו חשיבות גדולה בצרפת ובאירופה אבל היום הנושא כבר נדוש ומרגיש קצת מיושן.
מבחינה ספרותית אין יותר מדי - קצר ולעניין אבל גם נשכח. לא עומד במבחן הזמן.

הייתי פעם בת 17. יש אפילו כמה דברים שאני זוכרת משם. נדמה לי שיותר מהכל, מה שהיה שם זה חופש, בעיקר במובן של חוסר דאגה. ידעתי שהכל יהיה בסדר, ושאם משהו ישתבש זה לא נורא כי אני אוכל לתקן אותו. לא עלה בדעתי שישנם דברים שהם לא ברי תיקון. זה יכול להישמע אינפנטילי, ואולי זה באמת כזה, אבל נדמה לי שזה בעיקר עניין של מזל. לא הייתי צריכה להתמודד עם שום דבר נוראי באמת וכל המעשים חסרי האחריות שעשיתי הסתיימו בלי שהותירו אחריהם שום תוצאה הרת אסון. זה אפשר לי עוד לא מעט שנים של חיים כאלה, עם תחושת כוח ובמידה רבה מאד גם של חוסר הבנה של היעדר שליטה.

אני זוכרת היטב את תהליך ההתפכחות. זה קרה רק קרוב לשני עשורים מאוחר יותר ותהליך בהחלט הולם את מה שקרה לי שם, כיוון שברגעים הראשונים לא הבנתי את השינוי שאני עוברת. בסך הכל היה שם כאב גדול וחשבתי שזה לא מאד נורא. שזה יעבור ואחר כך אני אמשיך לחשוב שהכל יהיה בסדר ושכלום לא יוכל לנצח אותי. אז הפסדתי פעם אחת, אז מה?! רק שההבנה הזו, שהפסד הוא בכלל אפשרי, פתחה חיים חדשים, כנראה נורמליים, שיש בהם גם עצב וכאב וידיעה שיש קלקולים שכל מה שאני יכולה לעשות ביחס אליהם זה ללמוד לחיות איתם.

את הספר הזה כתבה נערה בת 17 בשנות החמישים. הוא נחשב אז שערורייתי, אולי בעיקר בשל המתירנות שיש בו, רק שהיום אין בזה שום דבר פרובוקטיבי. מה שנשאר רלוונטי זה תהליך התבגרות שעוברים היא ואביה בקיץ אחד, כששניהם נהנתנים, שיכורים מכוחם וחסרים מודעות רגשית לאנשים שסובבים אותם או איזשהו מימד של אחריות.

אם יש בו יסוד אוטוביוגרפי, הרי שהיה לה הרבה פחות מזל מזה שהיה לי, אבל גם אם לא, אין ספק שמי שהגיעה להבנה שיש דברים שאחרי שנשברו אתה אף פעם לא תוכל לאחות, כבר בגיל הזה, 17, היתה הרבה יותר חכמה ממני.

"יש לך תפיסה קצת פשטנית על ענייני אהבה, האהבה היא לא סדרה של רגשות בלתי תלויים זה בזה שבאים ברצף..." ...."אהבה היא דבר אחר", אמרה אן. "זה משהו שיש בו חיבה מתמדת, עדנה, ציפייה עד כלות הנפש... הרבה דברים שאין לך שום אפשרות להבין."

את הספר הזה, ששאלתי מהספרייה העירונית בלי שום זיכרון איך הוא הגיע לרשימת הספרים שלי, קראתי ביומיים. ואני אוהבת ספרים שאני לא נתקעת בהם.

ססיל היא נערה בת 17 היוצאת לואקאנס המשפחתי בקיץ עם אביה, שניהם משוחררי כל עכבות, הוללים, משוחררים מינית, חווים את ההווה כאן ועכשיו. מאוהבים באהבה אבל למעשה לא ממש יודעים מהי, במקרה של ססיל לפחות.

היציאה לחופשת הקיץ היא התפאורה המושלמת המרמזת לנו על מה שיהיה חריגה מהשגרה ומכל מה שהגיבורים הכירו עד כה. אן, היפה, הגאה, השלמה כל כך בהוויתה, נכנסת מחדש לחייו של האב ומחוללת סערה בחיי האב ובתו: היא גורמת לאב לרצות לצאת משגרתו ההוללת, אך הרבה יותר מעניין היא מה שהיא גורמת לבת, והיא גורמת לה להרבה מאוד דברים, מנעד שלם של רגשות חדשים, תובנות - וזהו למעשה סיפור על התבגרות, יותר מכל דבר אחר. אן מעמתת את ססיל עם אורח חייה, היא מהווה מושא הערצה וכעס בו זמנית לססיל: על גזילת אביה ממנה, על הבגרות והאחריות שהיא, בהוויתה, גוזרת עליה לקבל ולהתנתק מהקלילות שאפפה את התנהלותה עד כה. והיא גם מעוררת בה תשוקה עמוקה.

הכעס, ההערצה, הקנאה והתשוקה לאן הם בעיני אחת מהתסבוכות הרגשיות הכי מורכבות שנכתבו בפשטות ובקצרה באופן יפהיפה בספרות. כדי להוסיף עוד קצת לסבך הרגשות הממגנט הזה, ברקע גם עובדת היותה של אן חברה טובה של אמה של ססיל, אשר לא חיה עוד. היא למעשה מסמלת גם את מה שססיל הייתה אולי רוצה יותר מכל ואי אפשר.

הספר הזה כל הזמן הזכיר לי ספר אחר (אני ראיתי רק את הסרט למעשה): "קרא לי בשמך". גם הוא עוסק בחופשת קיץ אירופאית, בנער מתבגר אשר מגלה על עצמו ובעצמו דברים חדשים ותשוקות חדשות, ומגלה לראשונה את טעמו של כאב האהבה המתוק מר כל כך.

אהבתי את הספר הזה מאוד.

מאותם ספרים 'קטנים-אבל-גדולים' שאישית, כל כך אהובים עלי- מן מעט-המחזיק-מרובה; נקרא בשתיים שלושה שאיפות, אמיתי,אנושי, מותיר אותך בתחושה שאלה הם החיים- זו כנראה הסיבה שבחרו להוציאו בהוצאה מחודשת.
מומלץ בחום!

חנה.

התחברתי אליו מיד, קראתי בנשימה אחת וכל כך הצטערתי כשהוא נגמר, שמיד החלטתי שעוד זמן לא רב אקרא אותו שוב. ספר מתוק-מריר מקסים ועצוב. הכתיבה והתאורים מדהימים וקשה להאמין שנכתב על ידי נערה בת 17. אולי למבוגרים הוא יהיה קצת פשטני אבל לילדה שמסרבת להתבגר כמוני הוא היה פשוט מושלם.

שלום לך, עצבות / פרנסואז סגאן

הוצאת אחוזת בית
שנת הוצאה 2009
מצרפתית : דודי מנור
141 עמודים

מי לא שמע על הספר הזה? המורה לספרות שלי, כנראה. מוזר לי כל פעם מחדש שאנשים לא מכירים קלאסיקות, ולא עוזר כמה הוצאות מחודשות ייצאו. לא יכולתי לוותר על קלאסיקה שנראית קלילה, ולקחתי את הספר ליד.

הסיפור הוא על ססיל, נערה מתבגרת אשר חיה חיים נהנתנים עם אביה ההולל רודף השמלות. במהלך חופשת קיץ על חוף ים עם המאהבת הנוכחית שלו, הם זוכים להצטרפות מפתיעה של מאהבת צעירה של האב מהעבר. כשהאב מודיע לבתו שהוא עומד להתחתן, ססיל לא מוכנה לוותר על אורח חייה הנוכחי, והיא רוקמת מזימה מלוכלכת כדי למנוע זאת.

נכנסתי לספר בקלות. בהתחלה הכתיבה פשטנית מאוד, קלילה וקולחת. השקפות העולם שפעם נראו שערורייתיות משאירות לנו, הקוראים של המאה העשרים ואחת, רק משפטים בודדים שיכולים לפתוח לנו את הפה. אין תיאורים מדהימים, והעלילה משלבת בתוכה הרבה תבניות מוכרות – תבנית חופשת הקיץ, תבנית משולש האהבה, תבנית הבת היתומה מאם ועוד ועוד...

אבל הרבה תבניות זולות יוצרות ספר מיוחד. לקראת הסוף, שנראה שהספר לא עומד לקחת את הקורא לשום מקום, באה המכה האמיתית. האם זה היה צפוי? שואל את עצמו הקורא. הוא יכול לומר לעצמו שכן, אבל זו תהיה הבטחה לאחר מעשה. הסוף ,שמעורר הרבה מאוד חומר למחשבה, הימם אותי לגמרי. במבט שני לאחר מכן כל הספר מקבל טעם אחר.

מילה על העטיפה : בסדר. אהבתי את הכיתוב הלבן על הרקע בצבע השני. התמונה על הכריכה הקדמית מציגה לנו נערה ג'ינג'ית שנשענת על קיר, כנראה שקועה במחשבות. די מתאים לאווירה שנמצאת במוחה של המספרת. אגב, התמונה הזו צולמה בישראל.

לסיום : סוף סוף קלאסיקה שלא מאכזבת. ספר קצר וסוחף, אמנם השפה לא עשירה וקריאה ראשונה הוא לא נראה משהו, אבל במבט חוזר מבינים את הגדולה שלו. מומלץ להתגבר על העמודים הראשונים שלא יהיו מושכים מאוד לקוראים המבוגרים ולקרוא את הספר. וכמובן שאין צורך לומר שהוא מומלץ בחום רב אף יותר לבני נוער.

דור
4.10

-אזהרה: קלקלנים בביקורת. ד"ר ברנן הכירה לי את המילה העברית הנכונה לספויילרים, ותודה לה.-

אני ואמי החלטנו להתחלק בספרים שהיא שואלת מהספרייה. כך היא הניחה ערימת ספרים יפה על מדף בכוננית הספרים הגדולה שלנו, עדכנה אותי על שינוי המיקום של הספרים שלה והלכה. מאז עברו כמה ימים ואולי אפילו שבועיים, ואחרי שהתגברתי למחצה על רתיעתי מספרי מבוגרים התחלתי לקרוא בערימה של אמא. ממש ברפרוף.

אבל מה, אתמול מצאתי את עצמי משועממת בחדר שלי. השעה תשע וחצי, חושך בבית ולי אין ספר חדש לקרוא. יצאתי מהחדר לעבר כוננית הספרים.

רגע אחד הייתי ממש מאושרת. לעמוד כך מול כוננית הספרים הגדולה, שמלאה בספרים שלי ושל הוריי - זה היה רגע קסום. אחר כך התחלתי לבחור לעצמי ספר לקרוא. עיניי נדדו אל הערימה של אמא.

מבין הספרים בלט ספר אחד דקיק עם שם מרתיע. "או, לא בא לי עכשיו ספר עצוב, לא רוצה!" חשבתי, אבל שום אופציה אחרת לא נראתה בסביבה (למעט האפשרות התמידית לקרוא שוב את כל ספרי הארי פוטר/מחוננת/נרניה/אלגנטיות של קיפוד) ולכן נאלצתי לקחת אותו (ידוע לכולם שאני לא נרדמת בלי לקרוא ספר).

אז מה יש לנו. ססיל, נערה מתבגרת בת 16, נוסעת עם אביה והמאהבת שלו לוילה על חוף הים לחופשה ארוכה ומהנה. את ההנאה קוטעת הגעתה הפתאומית והלא מתוכננת של אן, אשת החברה הגבוהה, אישה אלגנטית בגילו של אביה של ססיל שגינוניה האינטלקטואלים מהלכים קסם על כולם.
אביה של ססיל ואן מתאהבים ומכריזים על חתונה, תוך שהם הודפים הצידה את רגשותיה של ססיל ואת הפגיעה במאהבת אלזה.
במקביל, ססיל מוצאת אהבה - שמו הוא סיריל והוא סטודנט בן 26 שאוהב לדוג בים. מתפתח ביניהם רומן שמסופר בצורה עדינה, אך עדיין יש בו קטעים שאולי המבוגרים שמביניכם יחשבו שצריך לצנזר מעיניה של ילדה בת כמעט 13.
-למרבה המזל, הוריי מעולם לא הטילו צנזורה על מה שאני קוראת. הם מאשרים לי לקרוא הכל ואומרים: "אם משהו מפריע לך, דברי איתנו.". אני, מצידי, קוראת הכל ולא מהססת לחלוק עם אמי חוויות מהקריאה (לעיתים מזומנות).-
ססיל לא מוכנה להכניס את אן לחייה. היא חושבת שזה יפגע ביחסיה עם אביה רודף הצעירות.
לכן ססיל רוקמת מזימה - סיריל ואלזה יתחזו לזוג נאהבים וכך יעוררו את קנאתו של אביה, שינטוש מיד את אן (שבינתיים מגלה חטטנות יוצאת דופן, מכריחה את ססיל ללמוד פילוסופיה בחופש ומרחיקה אותה מסיריל) לטובת אלזה.
אחחח, אלוהי הקלישאות, כמה שזה נדוש. וכמה שההמשך נדוש! שימו לב: התוכנית פועלת, אן נוסעת חזרה לפריז (שכחתי לציין שהם צרפתים, אבל עם שמות כאלה אני מניחה שהם לא יכולים להיות ברזילאים) ונהרגת בתאונת דרכים בדרך.

אז אם הסיפור כל כך נדוש, מה גרם לי לקרוא ו - הטעם הספרותי ישמור וירחם - לאהוב אותו?
ניגש לשיטת הרשימה החביבה עליי. בדברים שחשובים לי אני בן אדם מסודר יחסית (מגירת הנעליים ומגירת החולצות שלי מבולגנות להפליא, אבל את הספרים שלי אני מסדרת בקפידה), והביקורת הזאת חשובה לי.
- הדמויות: נכון, אמנם יש לנו דמויות בתוך קלישאה לא נורמלית, אבל הן לא מרוכזות בעצמן אלא גם מתקשרות עם העולם החיצון. אהבתי במיוחד את אן, שעונה בדיוק לתיאור התפקיד שלה: אישה גבוהה (בדמיוני), חטובה, שנוהגת במכונית ספורט ולא מתאהבת בקלות.
אבל מה החידוש כאן? היא גם אינטליגנטית.
סיריל ממלא בנאמנות את תפקיד הנער החתיך והצייתן.
אהבתי במיוחד את ססיל. אמנם היא מרוכזת בעצמה לעיתים, אבל המחשבות שלה רציניות ועדינות בו זמנית, ולשם שינוי לא עוסקות כל הזמן בסיריל אהובה.
אתם מבינים, בכל דמות יש משהו מיוחד.
- העדינות: אין לי מושג אם זה התרגום (שהוא טוב מאוד, ד"א) או שכך הספר במקור, אבל הוא עדין מאוד ולא תוקפני. נעים להניחו מהיד וקל לחזור לקרוא בו שוב.
- הרוח הכללית: השימוש בקלישאות והפיכתן למשהו חדש.

קשה להודות, אבל אחרי שסיימתי את הספר חשתי עצובה מאוד. התחלתי לחשוב מחשבות עצובות ונאלצתי לקרוא כמה פרקים טובים ב"אלגנטיות של קיפוד" בשביל להתאושש.

ולסיכום, בהחלט מגיעים לו חמישה כוכבים. בהתחלה נדמה קליל, אחרי שמסיימים כבר לא.

ססיל נערה מתבגרת אשר חיה במנזר,
וכל קיץ מבלה עם אביה האלמן ובנות זוגו המתחלפות.
כשססיל עוברת לחיות את חייה עם אביה,
יוצאים כהרגלם לנפוש בקיץ בווילה מפוארת ליד הים,
ושם אביה מחליט להתחתן עם אן.
ססיל מחליטה לפתוח נגדה במלחמה .
ספר קצר נחמד עם המון התלבטיות של נערה מתבגרת.

נחמד מאוד.נהניתי. גם בחלוף כל כך הרבה זמן אחרי שנכתב, עדיין רלוונטי. הדם הצעיר והתוסס, הסגנון הנאיבי. בוסר אבל די כובש מעצם היותו כתוב בידי ילדה בת 17. הורים לילדים בגיל הזה ימצאו אולי עצה או שתיים, מה לא לעשות, כדי לא להעיר את השדים אצל ילדיהם.