לפעמים מתחשק לי שאנשים מסוימים פשוט יעלמו. אנשים שמציבים בפני בעיות להתמודד עמן, אנשים בעלי תביעות טורדניות, אנשים שמזכירים לי חוויות לא נעימות, אנשים שמארגנים ערבי קריוקי בבית ממול ונותנים למתבגרים בעלי קול מתחלף לזייף שירים שלא היה בכוונתי להכיר בשעות שבהן העולם אמור להיות שקט.
היה נחמד אם הם היו נעלמים.
אולי בגלל השאיפות הנסתרות שלי יכולתי להזדהות עם הרצון להיפטר מבאני (זה לא ספויילר, זה כתוב בדף הראשון).
גם מעבר להיותו פצצה מתקתקת הוא היה ממש מטרד מעיק.
רק שאני לא אקח תת מקלע ואקצור אותם, אני לא אחלק להם עוגיות מורעלות ואני לא אתן להם דחיפה קטנה אם יעמדו על שפת צוק. הגבול בין הצד האפל שלי להתנהגות היומיומית מאוד ברור לי. אני מכירה בזכותם של המזייפים וכל השאר לחיות, לא מפקפקת בקיומו של עולמם הפנימי העשיר ובכלל, אני בחורה בסדר, פחות או יותר. לא יודעת אם יש לזה קשר למוסר, לכללי התנהגות בחברה או לעכבות אישיות.
או כפי שאומר ריצ'רד, המספר: "ברצוני להבהיר שאיני רואה בעצמי אדם רע (ועד כמה אני נשמע כרוצח דווקא כשאני אומר זאת!)... עשינו מעשה נורא, אבל בכל זאת אינני חושב שאיש מאיתנו הוא אדם רע בדיוק, אפשר לזקוף זאת לחולשה מצדי, לגאווה יתרה מצדו של הנרי, ליותר מדי חיבורים בפרוזה יוונית- לכל מה שתרצו."
ואכן הספר הוא, בעיני, משל לשבריריות המוסר היחסי, שקורס באחת כשהוא מתמודד מול הרצון להיטמע ולהיות נאהב, מול הרצון להיות חלק מחבורה של אנשים יפים, עשירים, משכילים ויוצאי דופן, מול תרבות עתיקה מושכת, מול כריזמה.
הסיטואציה, כיאה למשלים, היא קיצונית
בחור שבא מבית לא אוהב, ממקום חסר ברק, טיפח שאיפה חזקה להיות אחר ממה שהוא. שאיפותיו מתגשמות כשהוא הופך לחלק מחבורה מבודדת כמעט לחלוטין ובעלת הילה של יופי, אקסלוסיביות ומסתורין.
והשאר- היסטוריה סודית.
"ההיסטוריה הסודית" יצא בהוצאת מעריב ב 1994 ולא זכה להתייחסות. עשר שנים מאוחר יותר יצא בהוצאת כתר והפעם ביתר הצלחה. העותק ששאלתי מהספריה הוא מההוצאה הראשונה (ולכן גם כריכתו לא צהובה מכוערת, כפי שצויין כאן רבות, אלא כחולה מכוערת).
בגב הכריכה "שלי" כתוב "ספר מסתורין מושלם" ובגב הכריכה השנייה ישנה איזו המשלה ל"חטא ועונשו"
נראה לי שהאמת היא אי שם באמצע.
דונה טארט היא לא דוסטוייבסקי אבל היא השכילה לתאר את החטא ואת העונש.
החלק הראשון, של החטא, הוא מהיר, צבעוני, קולח ומעורר הזדהות
החלק של העונש (לא ענישה מקובלת, אלא העונש שבנשיאת החטא) הוא איטי, מבולבל, מפורט יתר על המידה וכפי שצויין כאן, כמגרעה, נמתח ומוציא את המיץ.
לתחושתי, אופן הכתיבה הזה הוא מכוון.
שהרי העונש, המשא, הוא אכן כזה- נמתח כמו מסטיק ומוציא את המיץ. מעשה שלילי מכונן- חטא- משפיע על פנים רבות בחיים השפעה בלתי הפיכה. אפשר לסמם את המפלצת, לשכר אותה, לכלוא אותה בכלוב ולנסות להפיל אותה על מישהו אחר- היא אולי תנוח אבל תשוב בפנים אחרות.
כמו המשפט המהדהד בפשטותו-
"אני מניח שבתקופה מסוימת בחיי יכולתי לרכוש לי סיפורים אחרים, אבל עתה אין אחר מבלעדי הסיפור הזה. זהו הסיפור היחיד שאוכל לספר לעולם."
קשה לי לשים את האצבע על מה שמונע מהספר להיות, מבחינתי, ספר מעולה ובכל זאת-
לא הלכתי שבי אחרי הדמויות. ג'וליאן, המורה- גורו, הנרי הגאון, התאומים, הם דמויות שלא הצליחו למשוך את לבי, שבדרך כלל מתרכך בקלות תחת השפעתם של אנשים בעלי מוסר בעייתי הניחנים בקסם אישי רב (לונג ג'ון סילבר?)
קראתי את קורות החבורה בעניין רב, עצרתי כדי להרהר מדי פעם, אבל לא חמלתי, לא כעסתי לא ממש התרגשתי, השאיפה היחידה שעוררה בי הזדהות היא, כפי שציינתי, השאיפה להיפטר מבאני, רוצחת בפוטנציה שכמותי.